בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לשכוח ולעולם לא לזכור

טראומת ילדות? אהבה נכזבת? הסרט האחרון של ספילברג? ייתכן שמחיקת זיכרונות עשויה להיות קלה וקרובה יותר ממה שחשבנו

4תגובות

"אינך יכול
לגאול נפש חולה, לתלוש מתוך
הזיכרון יגון שהשתרש,
למחוק את המצוקות שנכתבו
במוח, ועם איזה סם מתוק
משכיח לטהר חזה לוחץ
מחומר מסוכן אשר מכביד
על לב?"
("מקבת", ויליאם שייקספיר, תרגום: דורי פרנס)

אני זוכר בחדות את מסיבת יום הולדת 8 שלי. אני יכול כמעט לטעום את עוגת הגלידה של בסקין-רובינס, ולהעלות באוב את ההתרגשות של קריעת נייר העטיפה מקופסאות הלגו. זיכרון זה טבוע עמוק בזיכרוני כמעגל של תאים מחוברים, וסביר להניח שהוא יישאר לנצח. אולם מחקר ההתגבשות מחדש מצביע על כך שהזיכרון הוא פחות יציב ואמין ממה שאנו חושבים. כל פעם שאני נזכר במסיבה, אני יוצר מחדש את הזיכרון, ומשנה את מפת חיבורי הנוירונים. חלק מהפרטים מתחזקים - הרעב שאני חש כעת גורם לי להתמקד בגלידה - בעוד שאחרים נמחקים, כמו פניו של חבר שאת שמו אני לא מצליח כבר לזכור. הזיכרון דומה פחות לסרט - תערובת קבועה של כימיקלים על צלולואיד - ויותר למחזה, עם דקויות שונות בכל פעם שהוא מוצג. רשת התאים במוחי מתגבשים, נכתבים ונבנים מחדש ללא הרף. מילת התואר מחדש היא שמשנה את הכל.

תחום מחקר חשוב אחר שבו נרשמת התקדמות מתמשכת הוא הבנת הרשימה הקצרה של המולקולות האחראיות לשמירת הזיכרונות לטווח ארוך. בהקשר הזה אני אתמקד ב-PKMzeta, שאותה גילו לראשונה טוד סקטור ועמיתיו מהמרכז הרפואי SUNY (State University of New York).

מה עושה PKMzeta? התכסיס החשוב ביותר של המולקולה הוא הגברת הצפיפות של חיישן הנקרא קולטן AMPA בצדו החיצוני של הנוירון. מדובר בתעלת יונים, שער אל פנים התא שכאשר הוא נפתח, הוא מקל על תאים סמוכים לעורר זה את זה (בעוד שהנוירונים הם באופן טבעי זרים ביישנים המתקשים ליצור קשר, PKMzeta הופכת אותם לחברים קרובים, השמחים לחלוק זה עם זה כל סוג של מידע מקרי). תהליך זה מחייב תחזוקה מתמדת - כל זיכרון ארוך טווח נמצא תמיד על סף ההיעלמות. כתוצאה מכך, אפילו הפסקה קצרה בפעילות של PKMzeta יכולה להרוס תפקוד של מעגל יציב.

איור: שחף מנאפוב

אם הביטוי הגנטי של PKMzeta מועצם, לדוגמה, בהנדסה גנטית של חולדות שייצרו יותר מדי מהחומר, התוצאה תהיה מפלצות של זיכרון, המסוגלות להמיר את האירועים השגרתיים ביותר לזיכרון ארוך טווח (הביצועים שלהן במבחני זיכרון סטנדרטיים גבוהים כמעט פי שניים משל חיות רגילות). יתרה מזאת, ברגע שהנוירונים מתחילים לייצר PKMzeta, החלבון נוטה להשתייר, ולסמן את החיבור הנוירוני כזיכרון. "המולקולות עצמן משתנות ללא הרף, אבל הרמה הגבוהה של PKMzeta נותרת קבועה", אומר סקטור. "זה מה שמאפשר את התמשכות הזיכרון".

לדוגמה, בניסוי שנערך לאחרונה, סקטור והמדענים במכון ויצמן ברחובות אימנו חולדות לקשר את הטעם של סכרין עם בחילה (הודות להזרקת ליתיום). אחרי כמה סיבובים, החולדות התחילו להימנע בקפדנות מהממתיק המלאכותי. אחרי זריקה אחת בלבד של מעכב PKMzeta שנקרא (interacting protein ZIP-zeta), החולדות שכחו את כל הסלידה שלהן וחזרו לזלול את החומר.

כאן העניינים נהפכים להיות מעניינים (ומפחידים). בשילוב בין הקוקטיילים האלה של שיכחה לתהליך ההתגבשות מחדש של הזיכרון, אפשר למחוק זיכרונות ספציפיים, לפחות אצל מכרסמים.

החוקרים כרים נאדר, ג'וזף לדו ויאבק דביץ' הצליחו ללמד חולדות רצפים מורכבים של הקשרים כך שסדרה מסוימת של צלילים מקדימה מכת חשמל מכאיבה ברגל. נאדר מכנה זאת "שרשרת זיכרונות" - הצלילים מובילים לפחד, והחיות קופאות. "רצינו לדעת אם ההיזכרות באירוע הכואב תוביל גם להתפרקות של הזיכרונות הקשורים", אומר נאדר. "האם אנו יכולים לשנות רק אסוציאציה אחת?" התשובה היתה ברורה. על ידי הזרקת החלבון המדכא הסינתטי לפני שהחולדות נחשפו לאחד מהצלילים - וכך לפני שהן עברו את ההתגבשות מחדש של הזיכרון - אפשר היה "לאמן" אותן לשכוח את הפחד המתקשר לאותו צליל. "רק החוליה הראשונה נעלמה", אומר נאדר. הקשרים האחרים נותרו ללא שינוי. זוהי תוצאה חשובה. מדענים תוהים כבר זמן רב איך להשפיע על זיכרונות ספציפיים במוח, אבל מתברר שזה פשוט להפליא: כל מה שצריך לעשות זה לבקש מאנשים להיזכר בהם.

העניין העקרוני יותר הוא שאפילו הזיכרונות העזים ביותר שלנו מתגלים כרגישים להפליא. בהתחשב במחיר הכבד שגובים זיכרונות טראומטיים - הצער המציף את החיים כולם - לא קשה לדמיין עתיד קרוב (חמש שנים? עשר שנים? עשרים שנה?) שבו אנשים יתחילו להתנסות בשיטות חדשניות אלה של מחיקת זיכרון (מגבירי החשיבה מקבלים את כל תשומת הלב האתית, אבל מעכבי למידה וזיכרון נראים, מבחינות רבות, כאתגר יותר פשוט טכנית - תמיד קל יותר לשבור משהו מלתקן אותו). בעוד זמן לא רב, פעולת הזיכרון תיהפך לעניין של בחירה.

באוקטובר 2003 פירסמה "מועצת הנשיא לביו-אתיקה" דו"ח על האפשרויות של שינוי זיכרון, שכותרתו היתה "מעבר לתרפיה: ביו-טכנולוגיה והחיפוש אחר האושר". המועצה הוקמה בידי נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו' בוש ב-2001 וישבו בה מלומדים ופילוסופים ידועים רבים, בהם ליאון קאס, פרנסיס פוקויאמה, מייקל סאנדל, צ'רלס קראוטהמר ומייקל גזניגה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

בניתוח שנעשה לרעיון שינוי הזיכרון, חברי המועצה היו תוקפניים במיוחד. הם הכריזו כי האפשרות של מחיקת זיכרונות טראומטיים היא מסוכנת ביותר, והביעו חשש שהיא יכולה להוביל להתפוררות "האחריות המוסרית" בחברה. אחרי הכל, אם נוכל לבחור לשכוח כאב, מה ימנע מאיתנו לגרום בלי שימת לב כאב לאחרים? "ללא זיכרון אמיתי, לא נוכל לדרוש מעצמנו לתת דין וחשבון על מי אנחנו ומה הם מעשינו", כתבה המועצה. "אפשר לטעון כי אין אדם שיהיה מעוניין יותר לחסום את הזיכרון הכואב של הרוע מאשר יוצרו".

במבט ראשון, הרטוריקה הנחרצת הזאת נשמעת הגיונית לחלוטין. אפילו לזיכרונות הקשים ביותר יש תפקיד חשוב: הם מאפשרים לנו ללמוד מהעבר. אם נמחק את כאב טעויותינו, נדון את עצמנו לשוב עליהן.

אולם פסק הדין של המועצה, המבוסס על האינטואיציות הקדומות שלנו בנוגע לזיכרון, הוא בעייתי. הסיבה העיקרית היא ברורה: אף שהמועצה שבה ומדגישה את חשיבות הזיכרונות ה"אותנטיים", היא לא הכירה בכך שאותה צורת זיכרון אידיאלית כלל אינה קיימת. אין דבר כזה, זיכרון בלי דופי, וגם אין קשר ברור בין הדקויות של הביו-טכנולוגיה לבין השינויים שמתרחשים כל פעם שאנו זוכרים משהו. המומחים לאתיקה מנסים להגן על משהו היפותטי בלבד.

פרדריק בארטלט טען זאת מזמן. ב-1917 הקריא הפסיכולוג הבריטי לסטודנטים שלו אגדת עם מומצאת על קרב בנהר, שבו נלחמו אינדיאנים מחבל הארץ הדמיוני "אגולאק". כמה ימים מאוחר יותר, הוא ביקש מהתלמידים לחזור על הסיפור. להפתעתו של בארטלט, האגדה השתנתה לחלוטין בין מספר למספר. בעוד שהנבדקים החסירו בשיטתיות פרטים לא רלוונטיים, הם כמעט תמיד הוסיפו מוסר השכל. במלים אחרות, הם לא הצליחו לזכור את הסיפור כמו שצריך עד שנוסף לו היגיון. על בסיס המחקר הזה, בארטלט הגיע למסקנה כי ההשקפה המקובלת על הזיכרון האנושי כמאגר נרחב של עובדות מוצקות היא שגויה לחלוטין. "ההיזכרות אינה הגירוי מחדש של אינספור עקבות קבועות, חסרות חיים ומקוטעות", הוא כתב, "היא בנייה מחדש פרי הדמיון".

אליזבת לופטוס, פסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה באירווין, אישררה שוב ושוב את העמדה הספקנית של בארטלט בנוגע לזיכרון בתיעוד הפער המטריד בין מה שבאמת קרה למה שאנו מסוגלים לזכור. באחד מהניסויים הקלאסיים הציגה לופטוס לנבדקים סדרת שקופיות גרפיות המתארות תאונת דרכים. לחלק מהנבדקים נאמר שהתאונה היתה קשורה לשלט עצור; אחרים הבינו שהיה זה שלט תן זכות קדימה. כמה ימים מאוחר יותר נשאלו הנבדקים על התאונה, רק שהשאלות במכוון התייחסו לנתונים שונים ממה שהם ראו (הנבדקים שראו שלט עצור נשאלו על שלט תן זכות קדימה, ולהיפך). התוצאות היו מטרידות: המידע השגוי שולב ללא בעיה בזיכרון המקורי של התאונה, כשהרוב המכריע של הנבדקים זכרו את שלט התנועה הלא נכון.

בהתחשב באפשרות המובנית בזיכרון לטעויות, חשוב לדעתי לא להיות סנטימנטליים ביחס לצורך להגן על ה"אותנטיות" של העבר. ההתגבשות מחדש משנה ללא הרף את הזיכרונות שלנו, אם בכך שאנו משחזרים רגעים נוסטלגיים או מדחיקים כאב. אנו חוזרים על סיפורים עד שנמאס מהם, משכתבים את ההיסטוריה לטובת המנצחים, מנסים לדכא את העצב שלנו באמצעות ויסקי. "ברגע שאנשים יבינו איך הזיכרון באמת פועל, חלק ניכר מאותן אמונות שלפיהן אסור לשנות את הזיכרון ייראו מעט מגוחכות", אומר נאדר, "כל דבר יכול לשנות את הזיכרון. אין מדובר בטכנולוגיה חדשה, אלא רק בגרסה טובה יותר של תהליך ביולוגי קיים".

יתרה מזאת, כמה מהמדענים שדיברתי איתם אמרו שהם צופים כי השלב הראשון של תרפיה בגיבוש מחדש של הזיכרון יסתמך מאוד על סוגים שונים של "אימון זיכרון", ולא על תרופות (חסמי בטא, MDMA ואפילו אל-אס-די משמשים היום להשפיע על מצב רוחם של מטופלים בעת תהליך ההיזכרות. אף כי לתרופות מיושנות אלה שיעורי הצלחה משתנים, נראה שהן סייעו למטופלים רבים להתגבר על הפרעות פוסט-טראומטיות ועל מחלות הקשורות לכך. מחקרים קפדניים יותר של הנושא נערכים כיום). האם מועצת הנשיא תגיב באופן זהה לאימון זיכרון? מה בנוגע לשיטה יעילה יותר של תרפיה בדיבור? האם זה רק הרעיון של גלולת שיכחה שנראה לנו אורווליאני ומאיים? אם כן, מדוע? אנחנו לוקחים גלולות שיעודדו אותנו, אז מה פסול בגלולה שעשויה להשפיע על הגורם לעצבות? אלה אינן שאלות רטוריות, אני באמת מתעניין בתשובות.

בינתיים, הקידמה אפילו לא מאיטה. קחו לדוגמה את המאמר המרתק שדניאלה שילר, ליז פלפס, ג'וזף לדו ועמיתיהם מאוניברסיטת ניו יורק פירסמו ב-2010. הניסוי שלהם החל בנגיעת כאב: המדענים הציגו לנבדקים ריבוע צהוב, ובמקביל, נתנו להם מכת חשמל רצינית (המקסימום שהותר היה 60 וולט). שלא במפתיע, הנבדקים למדו במהרה לחשוש מריבועים צהובים.

למחרת, הנבדקים שבו למעבדה, ושוב הוצג בפניהם ריבוע צהוב, כך שהם נאלצו להיזכר בזיכרון המלחיץ. בשלב זה עברו כל הנבדקים "אימון דעיכה", שבו הם נחשפו שוב ושוב לגירוי המפחיד, בלי מכת החשמל המתלווה אליו. חצי מהנבדקים קיבלו את הטיפול עשר דקות לאחר ההיזכרות הראשונית. השאר החלו את האימון שש שעות מאוחר יותר, אז כבר נסגר חלון ההזדמנויות להתגבשות מחדש של הזיכרון, ברמת התאים.

התזמון התגלה כגורם המפתח. בעוד שהנבדקים שנדרשו להמתין לאימון הדעיכה המשיכו להפגין פחד משמעותי - הריבוע עדיין הבעית אותם - אלה שהחלו את האימון מיד אחרי שנחשפו לריבוע הגיבו ללא פחד. מרשים עוד יותר היה לגלות כי ההשפעה לא נעלמה גם שנה אחרי הטיפול. השיכחה נותרה, הפחד באמת נעלם. כפי שציינו המדענים, "ממצאים אלה מדגימים את התפקיד האדפטיבי שיש להתגבשות מחדש כחלון הזדמנויות לשכתב זיכרונות מעוררי רגשות, והם מצביעים על אפשרות של טכניקה לא חודרנית שבה אפשר להשתמש בבטחה למנוע התעוררות מחדש של פחד בבני אדם".

החלק המרשים ביותר במחקר זה הוא שאפילו לא היה צורך בתרופות בטיפול ההתגבשות מחדש: היכולת הטבעית שלנו ליצור מחדש את זיכרונותינו התגלתה חזקה מספיק. במלים אחרות, מנגנון במוח שנתפס בדרך כלל כמקור לחוסר כנות והונאה - הנטייה שלנו לעוות זיכרונות עם הזמן - התגלה כבעל פוטנציאל יעיל במיוחד בתרפיה. אותו הרגל ההופך כל זיכרון שלנו לסגסוגת של המצאות ושקרים, מאפשר לנו גם לצקת מחדש בהדרגה את הפחדים שלנו. כי העבר לעולם לא עובר. אם אפשר לזכור אותו, אפשר עדיין לשנותו. *

תרגום: אסף רונאל; מתוך הבלוג Frontal Cortex



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו