טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למחוק את מה שעשינו אתמול בלילה

העבר שלנו, כולל הטעויות המביכות, לילות השכרות והזכות למחוק פרטים מהביוגרפיה, שייך לנו. אסור להפקיר אותו בידי פייסבוק, ויקיפדיה או המדינה

תגובות

במסגרת תביעת הדיבה של בבו קובו נגד עיתון "אנשים", מלפני מספר שנים, עלתה סוגייה מעניינת: העיתון, שנתבע על כך שטען כי קובו הורשע בעבר בעבירות סמים, טען להגנתו שעקב הרשעת העבר של קובו בעבירת אינוס, אין לתובע "שם טוב" עליו יש להגן. קובו ובאי כוחו טענו כי מכיוון שההרשעה המדוברת עברה את תקופת המחיקה, הרי שהיא כבר לא קיימת ברישום, ולכן אין להתייחס אליה. בית המשפט פסק כי למרות שעברה תקופת המחיקה, ההרשעה התרחשה, ולכן ניתן להתייחס אליה.

הזכות למחוק חלקים מסוימים מהביוגרפיה שלך מבוססת על עיקרון במשפט הצרפתי בשם "הזכות לנשייה", שעומד כיום בלב מאבק עקרוני בין מערכות המשפט האירופיות והאמריקאיות. בצרפת, עבריין מורשע רשאי לדרוש את המחיקה. בארצות הברית, ההיסטוריה הפלילית מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה, העוסק בחופש הביטוי.

הניגוד הזה הופך משמעותי עקב החלטת ויוויאן רדינג, נציבת הפרטיות של האיחוד האירופי, להפוך את "הזכות להישכח" לחוק ברחבי האיחוד האירופי. לפי החוק המוצע, יוכל כל אדם לדרוש מחברות אינטרנט - גוגל, פייסבוק, ויקיפדיה - להסיר כל מידע הקשור אליו, ואם אלה לא יצייתו, יוטל עליהן קנס.

׀ צילום: גטי אימג'ס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

זה נשמע מצוין. אחרי הכל, רובנו העלינו דברים לרשת שעליהם התחרטנו. ולרובנו יש דברים שהיינו שמחים שייעלמו. אבל פרופ' ג'פרי רוזן מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ורוברט קרולביץ', כתב המדע של תחנות הרדיו הציבורי האמריקאי, העלו בשבועות האחרונים תגובות שמצביעות על הבעייתיות הפוטנציאלית בחוק המוצע.

רוזן כותב, במגזין המשפט של סטנפורד, על שלוש קטגוריות של מידע, ועל הדרך שבה החוק המוצע מתייחס לכל אחת מהן. הראשונה היא מידע שאדם מעלה על עצמו, כמו למשל תמונה. כיום, אדם יכול להסיר את המידע הזה מהאתר. החוק ידרוש מהחברות גם למחוק אותו מהשרתים שלהן, כמובן. אבל מחיקה משרתים משפיעה לא רק על מה שאני העליתי על עצמי, כי אם גם על הקטגוריה השנייה.

הקטגוריה השנייה היא מידע שאני העליתי, ושחברי העתיקו או שמו בעמודים שלהם. אם חברי מסרב לבקשתי למחוק תמונה שלי, האם אני יכול לאלץ את פייסבוק לעשות זאת? נכון לעכשיו, התשובה היא לא. אני יכול רק למחוק את התיוג שלי מהתמונה. לפי החוק המוצע, פייסבוק ייאלץ להיות זה שיחליט האם יש לתמונה שלי בעמוד של החברים שלי ערך עיתונאי או אמנותי שמונע מחיקה. רוזן לא מתייחס לאפשרות נוספת בקטגוריה הזאת: מה אם גם אני וגם חברי מופיעים בתמונה? מה אם אני רוצה למחוק אותה, והם רוצים לשמור אותה? זאת לא סוגייה של זכויות יוצרים. האם אנחנו רוצים שפייסבוק יהיה השופט בדיון בין חברים? או בין חברים לשעבר? כפי שקרולביץ' מציין, בפייסבוק עובדים מהנדסים, לא שופטים.

הקטגוריה השלישית, והבעייתית ביותר, היא מידע שמישהו אחר העלה אודותי. רדינג אומרת שהחוק בנוסחו הנוכחי מתייחס רק למידע שאנשים העלו על עצמם. אבל רוזן מציין שזה לא נוסח החוק. בחוק, "מידע אישי" מוגדר כ"כל מידע הקשור למושא המידע". אם אני מעלה לפייסבוק תמונה של חבר שלי, והחבר דורש למחוק אותה, החוק הנוכחי שם את ההחלטה האם יש לתמונה ערך עיתונאי או אמנותי בידי פייסבוק. ואם ההחלטה של פייסבוק שגויה, הרי שאני יכול לתבוע אותו. אם זה נשמע לא נורא במיוחד, תזכרו שלא מדובר רק בחברים שלכם. מדובר בכל אדם עליו אתם מעלים מידע, בטקסט או תמונה.

רוזן וקרולביץ' מזכירים שניהם מקרה בגרמניה שבו שני רוצחים מורשעים סיימו את ריצוי עונשם ולאחר שחרורם גלשו לעמוד של הנרצח בוויקיפדיה. כשגילו שהם מוזכרים שם כרוצחים, הם תבעו את ויקיפדיה בטענה שמכיוון שששילמו את חובם לחברה, יש להסיר את שמם מהאתר, ולא רק מוויקיפדיה בגרמנית, כי אם בכל השפות ברחבי העולם. המשפט בגרמניה עדיין מתברר. ויקימדיה, החברה שמנהלת את ויקיפדיה, מבוססת בארצות הברית, היכן שתביעה כזאת לא היתה מתקדמת רחוק. אבל בגרמניה החוקים שונים.

חשוב לציין שמטרת החוק אינה לפגוע בחופש הביטוי. אבל כמו בהרבה מקרים הקשורים לחקיקה באינטרנט, הסכנה היא תוצאות לא מתוכננות. כשמעל חברות האינטרנט מרחפים קנסות פוטנציאליים, האם הן פשוט יבחרו להסיר כל תמונה שמישהו מבקש להסיר? האם אנחנו רוצים שעובדי פייסבוק הם אלה שיחליטו האם יש לתמונה ערך עיתונאי או אמנותי? חוק שנועד להגן עלינו מתמונות שכרות יכול - גם אם לא לכך נועד - למצוא את עצמו כמגן על אנשי ציבור מפני עיבודים פארודיים של תמונות שלהם, לדוגמה. בבית משפט, זה נחשב לשימוש הוגן. אבל אם חברות ירצו להימנע מבית משפט?

בשבועות האחרונים ראינו בפייסבוק הרבה מאוד תמונות של יאיר לפיד בעיבודים שונים ובהקשרים הומוריסטיים. לפי החוק האירופי, הם יוכלו לדרוש את הסרתן. ואם פייסבוק יחטוף מספיק קנסות, הוא עשוי להחליט שהוא פשוט לא רוצה להתמודד עם העניינים האלה.

הסכנה לחופש הביטוי הוא צד אחד. הצד השני הוא העובדה שצעדים כאלה פשוט לא עובדים בטווח הארוך. בבריטניה בשנה שעברה ראינו כמה שימושים של מה שכונה Super Injunction (צו איסור פרסום גורף) שהוצא לבקשת מספר מפורסמים על פרשיות הקשורות אליהם. מה שהעיתונים לא יכלו לפרסם, פורסם בטוויטר. ואם זה היה נמחק מטוויטר, זה היה עולה בטאמבלר. ואם זה היה נמחק מטאמבלר, זה היה עולה באתר שהשרתים שלו יושבים בארץ אליה אין למפורסמים גישה משפטית.

***

החוק של האיחוד האירופי הוא חוק שמטרותיו טובות, אבל הוא לא מידתי. והוא לא מדויק. ופוטנציאל הנזק שלו גדול מדי. ברשת, כמו בחיים, אנשים הם - או לפחות צריכים להיות - האחראים על מה שהם עושים במידע שלהם. ומהאחריות האישית הזאת, החוק מתעלם. החוק הזה, כמו חוקים שונים הקשורים לפירטיות, מתעקש לומר "מי שאחראי לדברים שעל המדף הוא המדף, ולא מי ששם עליו דברים". פייסבוק הוא כלי. טוויטר הוא כלי. אנחנו בוחרים להשתמש בהם.

הפייסבוק שלי למשל, פתוח לחלוטין. יש סיבה לכך: אני לא בוטח באבטחה שלהם - ושל אף אתר שמחזיק ארכיון, אם כבר מדברים על הנושא - שתשמור לי על המידע. במקום להתייחס לפייסבוק כמקום אליו ניתן לזרוק כל דבר, כי זה "רק לחברים שלי" (אסטרטגיה שהתפוצצה כבר בפנים של לא מעט אנשים), אני מעלה לשם רק מה שהייתי מעלה לאתר או אומר בפומבי.

יש גם היבט נוסף להטלת הגבלות על פייסבוק וטוויטר ושירותים דומים. מעבר לממים (בדיחות רשת) משעשעים על יאיר לפיד, מדובר בכלי העצמה פוליטית. ראינו את זה בשנה שעברה במדינות ערב, ובארץ, ובחלקים רבים אחרים בעולם. חקיקה שמאפשרת הטלת קנסות על פייסבוק על אי הסרת תוכן היא חקיקה שיכולה, פוטנציאלית, לפגוע גם בכוח של האתר ככלי.

בסופו של דבר, תמונה שלי שיכור, מביכה ככל שהיא עשויה להיות, היא לא סיבה מספיק טובה כדי לפגוע בכלים החשובים ביותר שיש לאזרחים כיום לחופש הדיבור ולהעצמה פוליטית. בספרו The Transparent Society, חזה דיוויד ברין (סופר המפורסם בעיקר ככותב מדע בדיוני), חברה שבה התחומים המוגנים כ"פרטיים" מצטמצמים, בין השאר כדי לאפשר את שמירת הפרטיות של מה שפרטי באמת. ברין גם חזה היבט נוסף: דמוקרטיזציה של אמצעי המעקב. כיום, בעוד מדינות מנסות להגביל אתרים כמו פייסבוק, יש בלונדון עשרות אלפי מצלמות וידאו שהגישה אליהן נמצאת בידי הממשלה והמשטרה.

אם אני צריך לבחור בידי מי אני מניח את הפרטיות שלי - בידי החברים שלי או בידי המדינה או בפייסבוק - אני אבחר בחברים שלי. בלי לחשוב פעמיים.*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות