בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על הקשר בין היעדר פחד לאלימות

קו ישיר מחבר בין היעדר פחד להיעדר מוסר ואמפתיה לזולת וכתוצאה מכך להתנהגות אלימה וקרימינלית. הכל, כמו תמיד, מתחיל ונגמר במוח האנושי

23תגובות

זהו סיפור על אשה שלא מפחדת מכלום. לא מנחשים, לא מסרטי אימה ולא מהליכה לבד בחושך. בתור מי שמתגוררת באחד הפרברים הלא כל כך יוקרתיים של ארה"ב, ס.מ. (כך היא מכונה כדי לשמור על אלמוניותה), נקלעה לא פעם למצבים מפחידים ואפילו טראומתיים: יום אחד היא הותקפה בביתה וכמעט נהרגה, בפעם אחרת הוצמד סכין לגרונה בשעה שטיילה לבד בלילה בפארק ובהזדמנויות נוספות נקרו בדרכה אנשים שאיימו על חייה. אבל כל זה לא גרם לס. מ. להיות אישה חרדתית או אפילו מפוחדת. להיפך. פסיכולוגים שפגשו אותה מתארים אשה חיונית, חברותית מאוד, מהטיפוסים השרדניים האלה שמעוררים הערצה בגלל יכולת העמידה שלהם אל מול פגעי החיים. אבל ס.מ. אינה גיבורה כלל. זה לא שהיא מצליחה להתגבר על הפחד על ידי גיוס כוחות נפש נסתרים. ס.מ פשוט לא יודעת לפחד.

כבר שנים שמדענים בארה"ב עוקבים אחריה ומתעדים את הליכותיה. כאשר לקחו אותה לחנות חיות אקזוטיות, כזאת שמציגה לטאות ענקיות, נחשי פיתון ועכבישים שעירים, היא ניגשה אל הנחשים וניסתה ללטף את הגדולים והמסוכנים שבהם כאילו היו גורי חתולים. כשהניחו בזרועותיה נחש (לא ארסי), היא מיששה בסקרנות את קשקשיו ונגעה בלשונו המרצדת, וכאשר ראתה עכביש טרנטולה שעיר ואימתני, שלחה יד ללטף אותו למרות שחזרו והזהירו אותה שהוא מסוכן ושנשיכתו קטלנית. בקולנוע הקרינו בפניה סרטי אימה, ובזמן שצופים אחרים התכווצו במקומם בפחד, ס.מ. נראתה משועשעת מאוד ומדי פעם הגיבה בפרצי התלהבות. לקינוח, עשו לה סיור במבוכיו האפלים של "בית מכושף", אותה אטרקציה של פארקי שעשועים שאנשים יוצאים ממנה חיוורים וטרופי נשימה לאחר ששלדים הניחו יד על כתפם ומפלצות הרטיבו אותם בהבל פיהן. היא פרצה בצחוק משוחרר וניסתה למשש את אחת המפלצות. המפלצת, (אחת העובדות), נבהלה מאוד.

לכאורה מדובר בבחורה קולית שראויה לכל התפעלות. אבל זהו שלא. ס.מ. היא פגועת מוח, באזור שנקרא ה"אמיגדלה", ובעברית - "השקד". אזור זה (ובעצם שני אזורים, אחד בכל צד של המוח), הוא חלק מ"המוח הרגשי" שלנו, שאחראי על הרגשות שאנו חווים ובייחוד על הפחד. כאשר אנו נתקלים במשהו שמהווה עבורנו איום, למשל כשאנו רואים נחש שמגיח לקראתנו או כאשר שומעים פיצוץ חזק, האמיגדלה "נדלקת" ומשלחת בנו פחד שמזהיר אותנו מפני הכאב או הסכנה המזומנים לנו. בעזרת קישורים לאזורי מוח אחרים, היא מניעה אותנו לפעול כדי להתמודד עם האיום: להילחם בו או לברוח. פרץ של אדרנלין מציף אותנו וקצב הלב שלנו גובר, הנשימה מואצת וכלי הדם מתרחבים (ולכן אנו מזיעים). כל זה מכין את השרירים להתמודדות עם הסכנה. גופה של ס.מ. אינו מייצר את מגוון התגובות האלה, משום שמוחה חסר את האמיגדלה. מחלת ילדות נדירה הרסה אצלה אותו מרכז במוח, ואיתו את היכולת לחוש פחד.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

בחברה שמעריצה גנרלים שעשויים ללא חת, במציאות ביטחונית שמנסה לטפח לוחמים קשוחים ונעדרי פחד, אך מייצרת דווקא עשרות אנשים פוסט טראומטיים בשנה, כלומר אנשים שדווקא אינם מפסיקים לפחד, מעניין לבדוק את הסיפור של האשה הזאת, שכלפי חוץ נראית גיבורה, פייטרית, אך למעשה סובלת מפגם מוחי.

הג'וק הוא ידיד

"במובן מסוים, זה נס שהאשה הזאת חיה", אומרת ד"ר ענבל קיבנסון בר-און מאוניברסיטת חיפה, שחוקרת את הפחד ואת השלכותיו על תווים אישיותיים, "משום שבלי פחד כמעט בלתי אפשרי לשרוד. הפחד הוא רגש בסיסי שהופיע מוקדם מאוד באבולוציה כי הוא מאפשר לנו לזהות סכנות שמאיימות עלינו ובזכותו אנו יכולים להיזהר מהן. העובדה ש-ס.מ. נתקלה בחייה במספר רב של אירועים אלימים אינה מקרית כנראה. אדם אחר היה נמנע, למשל, מללכת לבד בלילה בפארק, וודאי לאחר שכבר חווה אירוע מפחיד, ובכך מגן על עצמו מפגיעה נוספת. אבל ס.מ., שהאמיגדלה שלה פגועה, אינה יכולה להרגיש פחד וממילא גם לא לזכור את חווית הפחד כדי ללמוד ממנה. לכן היא שבה למקומות שכבר הוכיחו את עצמם כמסוכנים ובכל פעם מותקפת מחדש".

ס.מ. היא מקרה נדיר וקיצוני של אשה שאינה יודעת פחד בגלל העדר מוחלט בפעילות האמיגדלה. בקצה השני של ספקטרום הפחד נמצאים הפוסט-טראומטיים, שהאמיגדלה שלהם מעוררת ופעילה ביתר באופן קבוע. משום כך הם אינם יכולים להשתחרר מפחד אותו חוו בעבר, גם אם עברו חודשים ואף שנים לאחר האירוע המפחיד. עד כמה מרכזית האמיגדלה ביצירת פוסט טראומה, אפשר ללמוד ממחקר מרתק שנעשה בקרב יוצאי מלחמת וייטנאם.

איי־פי

חוקרים אמריקאים מצאו, שחיילים שסבלו מפגיעה מוחית באזור האמיגדלה, לא פיתחו פוסט טראומה יחסית לחיילים אחרים שנפגעו באזורים אחרים של המוח או שלא נפגעו במוח כלל. באופן אירוני ובמין פיתול מפתיע של עלילת החיים, נראה כאילו הפגיעה באמיגדלה דווקא הגנה על החיילים מפני הפחד התמידי של המצב הפוסט-טראומטי.

ומה קורה באמצע, בין שני הקצוות? מסתבר שיש הבדלים גדולים בין בני אדם מבחינת פעילות האמיגדלה במוחם והנטייה שלהם לחוות פחד. בישראל, למודת המלחמות והפורענויות, נערכים מחקרים רבים על אנשים פוסט-טראומטיים במטרה להפחית את סבלם. פחות תשומת לב ניתנת לאנשים שנמצאים קרוב יותר ל-ס.מ. בסקאלה, כלומר לאנשים שהם עמידים יחסית לפחד. השאלה האם גם לעמידות לפחד, כמו לרגישות, יש השלכות פתולוגיות, זוכה לעוד פחות התייחסות.

זו בדיוק השאלה שעניינה את ד"ר בר-און. במסגרת עבודתה עם ילדים ונוער בסיכון, היא נתקלה בילדים עם נטיות אנטיסוציאליות, שמתבטאות בניצול של אנשים אחרים, בחוסר אמפתיה אליהם ובהעדר רגשות אשמה. היא שמה לב, שלעתים קרובות אלה הם ילדים "חסרי פחד", הם אינם מגלים חשש או רתיעה משום דבר. היא החליטה לבדוק אם יש קשר בין שתי התופעות: נטיות אנטי סוציאליות והעדר פחד.

"לכל ילד יש מזג (טמפרמנט), שמשקף את תכונותיו המולדות שקיימות בו עוד לפני שאופיו מתעצב במהלך חייו", אומרת ד"ר בר-און. "אחד ממרכיבי המזג קשור בנטייה להתקרב לגירויים חדשים או לסגת מהם, להיות סקרן לגבי אנשים ותופעות או להירתע מהם ולהסתגר. באופן כללי, כולנו פועלים בשיווי משקל מסוים בין שתי המערכות המנוגדות: מערכת החקירה שדוחפת אותנו קדימה לקראת אתגרים חדשים, ולעומתה מערכת הפחד שמעכבת אותנו. רוב המחקרים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים שנערכים בעולם עוסקים בילדים שנשלטים על ידי מערכת הפחד - הביישנים, המפוחדים והמעוכבים. הם מנסים להבין מה גורם לילדים כאלה להיות רגישים כל כך ואיך אפשר לעזור להם. אני התעניינתי דווקא בקצה השני של הסקאלה, בילדים חסרי הפחד".

ד"ר בר-און, בהנחייתה של פרופ' עופרה מייזלס, בחנה ילדי גן בני 4-3 ואבחנה ביניהם כאלה שתוארו על ידי הגננות וההורים כ"ילדים שלא מפחדים מכלום". בעוד שרוב הילדים בגילאים אלה מגלים מידה זו או אחרת של חשש מטיפוס על עצים ועל מתקנים גבוהים, קופאים בבהלה לשמע זיקוקי דינור וצורחים מפחד למראה ג'וק מתרוצץ, הילדים חסרי הפחד לא רק שלא פחדו מדברים אלה אלא אף נמשכו אליהם והיו להוטים לעסוק בהם. באופן כללי הם תוארו ככאלה שנמשכים למצבים מסוכנים. "לכאורה, אין כאן שום בעיה", אומרת ד"ר בר-און, "אלה הם ילדים סקרנים, חקרנים ואפילו חברותיים במיוחד משום שהם אינם נרתעים מלפגוש אנשים חדשים". למעשה, העדר הפחד יכול להצביע על מבנה מוח בעייתי ולהעיד על בעיה רגשית וחברתית עמוקה.

מסתבר שלא רק שהילדים האלה אינם חשים פחד, הם גם אינם יודעים לזהות את הרגש הזה אצל אחרים. ד"ר בר-און ערכה לילדים מבחן שנוהגים לעשות למבוגרים חסרי פחד, שהאמיגדלה שלהם פעילה רק בקושי או שאינה פעילה כלל (כמו אצל ס.מ.). מראים להם סדרת תמונות של אנשים שפניהם מביעים מגוון של רגשות: שמחה, כעס, עצב, וכו' ומבקשים מהם לזהות את מצבו הרגשי של האדם שבתמונה. אנשים חסרי פחד מזהים בקלות הבעות של שמחה, הפתעה, כעס וגועל אך מתקשים מאוד לזהות הבעות של פחד. בחלק מהמחקרים נמצא שהם מתקשים גם לזהות עצב. זה מה שקרה גם עם הילדים חסרי הפחד שד"ר בר-און בדקה. הם התקשו לזהות הבעת פחד אצל הזולת, וגם כאשר שאלו אותם במפורש "האם האיש שבתמונה נמצא בסכנה?" הם לא יכלו להחליט.

העובדה שאנשים שמערכת הפחד שלהם מנוונת מתקשים גם לזהות פחד ועצב אצל הזולת, מרתקת מבחינה פילוסופית משום שהיא מדגימה את הטענה העתיקה, שאדם אינו יכול להכיר את זולתו אלא דרך הכרת עצמו. אבל מעבר לתובנה הפילוסופית יש לגילוי זה השלכות חברתיות ומוסריות חשובות. "אנשים חסרי פחד אינם מזהים רגשות שמבטאים מצוקה אצל הזולת", אומרת ד"ר בר-און, "ומכאן שהם לוקים בהבנה הרגשית של העולם. חוסר הבנה כזה מצביע על חוסר רגישות לזולת ועל העדר יכולת לחוש כלפיו אמפתיה, דברים שעלולים להוביל להתנהגויות אנטי סוציאליות כמו תוקפנות ונצלנות של האחר". ואכן ד"ר בר-און מצאה, שבניגוד לילדים אחרים בני גילם, הילדים חסרי הפחד נטו להתעלם מבכי חזק של תינוק שנשמע מחוץ לחדר, הביטו בשוויון נפש באמם שנפצעה באצבע והיו אדישים לחלוטין כלפי חברים שהיו במצוקה.

מאפיין נוסף של הילדים חסרי הפחד היה, שבניגוד לילדים אחרים, הם לא נטו להתרגש ממעשים רעים שעשו ולא חשו אשמה או חרטה בגללם. "האדישות המאפיינת את הילדים חסרי הפחד וחוסר היכולת שלהם לזהות מצוקה של הזולת מעידים על התפתחות מוסרית לקויה ועל מצפון לא מפותח", אומרת ד"ר בר-און. "נראה, אם כן, שיש קשר בין העדר פחד לחוסר יכולת לחוש הזדהות עם הזולת ומצפון לא מפותח. נקודת החיבור לכל אלה היא פעילות נמוכה של האמיגדלה".

מוח מוסרי

האמנם? האם באמת יש קשר בין אמיגדלה רדומה להעדר פחד והתפתחות מוסרית לקויה? קשר הדוק, אם תשאלו את ד"ר ג'יימס בלייר מהמכונים הלאומיים הבריאותיים בארה"ב, אחד מחוקרי המוח המובילים בעולם שעוסק בקשר בין מבנה המוח לאישיות עבריינית אלימה. "מזג נטול פחד", הוא אומר, "עלול להוביל למסלול חיים קרימינלי ואפילו פסיכופטי, משום שיש קשר ביולוגי בין מערכת הפחד לבין התפתחות המצפון והמוסר". לא מדובר בפחד שנובע ממחשבה רציונלית על התוצאות העתידיות של מעשינו ועל העונשים הצפויים לנו במקרה שננהג באופן לא מקובל. הפחד, שבלייר מתייחס אליו, מכתיב את התפתחות המצפון שלנו באופן הרבה יותר ראשוני ואינסטינקטיבי. הוא ממוקם במעמקי המוח הרגשי שלנו ונובע ישירות מפעילותה של האמיגדלה.

ד"ר בלייר ועמיתיו סרקו את מוחותיהם של נערים בעלי תווי אישיות אנטי סוציאליים. הכוונה היא לא לנערים מתבודדים או כאלה ששמים צפרדע בתיק של המורה. נערים שמוגדרים כבעלי תווי אישיות אנטי סוציאליים מתנהגים באלימות קשה כדי להשיג את מטרותיהם, עושים זאת בקור רוח מופגן ואינם מתחרטים אחר כך או סובלים מייסורי מצפון. כאלה היו, למשל, ארבל אלוני ומשה בן-איבגי, שב-1998, כשהיו בני 14, הצמידו אקדח תופי לרקתו של נהג המונית שהסיע אותם, דרק רוט, ולחצו על ההדק. כדור ועוד כדור ועוד אחד, בסך הכול 6 כדורים שנורו ביד בוטחת, בקור רוח ובלי סיבה נראית לעין, ולא לוו אחר כך בשום ייסורי מצפון. סריקות מוח של נערים מסוג זה, שערך ד"ר בלייר, גילו שפעילות המוח שלהם שונה מאוד מזו של נערים נורמטיביים באותו הגיל. האמיגדלה של נערים כאלה מתאפיינת ברמת פעילות נמוכה במיוחד וכך גם אזור מסוים בקדמת המוח.

גם סריקות מוח של פסיכופטים מציגות תבניות דומות של פעילות מוחית. פסיכופטים הם אנשים שמבצעים פשעים "בדם קר", כלומר ללא מעורבות רגשית. הם ידועים בחוסר האמפתיה הקיצוני שלהם ובהעדר כל רגש אשמה או חרטה. אנחנו מכירים אותם מהקולנוע מדמויות כמו חניבעל לקטר ובפאלו ביל מ"שתיקת הכבשים", אנטון שיגור מ"ארץ קשוחה" ואלכס מ"התפוז המכני". במציאות מדובר באנשים כמו צ'ארלס מנסון שהיה אחראי על סדרה של מקרי רצח אכזריים במיוחד (ביניהם הרצח של שרון טייט, אשתו של רומן פולנסקי), צ'רלס וויטמן שבאמצעות ארבעה רובים ואקדח, טבח עשרות בני אדם לאחר שיום קודם לכן רצח את אשתו ואת אמו (ראו הרחבה משמאל) ואחרים.

גם אצל פסיכופטים נמצאו הבדלים ברמת הפעילות של האמיגדלה ושל אותו אזור בקדמת המוח לעומת פעילותם אצל אנשים רגילים, נורמטיבים. "יש קשר ישיר בין הפעילות הנמוכה של האמיגדלה לבין ההתנהגות מוסרית לקויה בגלל התפקיד המכריע שיש לאמיגדלה במערכת הרגשית של הפחד", אומר ד"ר בלייר. "מרכזיותה נובעת מכך שהיא אחראית לא רק על חוויית הפחד אלא גם על זיהויו אצל אנשים אחרים. כיצורים חברתיים אנחנו לומדים מהן התנהגויות טובות ורעות על ידי פענוח הבעות הפנים של הזולת שמגיב על התנהגויות אלה. אם כילד אני מרביץ לך ואת בוכה או נעשית מפוחדת, האמיגדלה שלי נדלקת ומזהה את הבעת הפנים האומללה שלך. ההזדהות שאני חש למראה ההבעה הזאת מלמדת אותי שעשיתי משהו רע. גם כשאני רואה אדם אחר עושה דבר רע למישהו אחד, האמיגדלה שלי מאותתת לי, על פי פענוח הבעת פניו של הנפגע, שהייתה כאן התנהגות רעה שאסור לחזור עליה. הבעות הפנים המפוחדות או העצובות של הזולת הן חיזוקים שליליים להתנהגויות שיש להימנע מהן, ממש כשם ששוק חשמלי הוא חיזוק שלילי שמלמד אותנו להיזהר ולהימנע מלעשות את מה שגרם לנו לקבל את השוק. הבעות פניו של אדם הנתון במצוקה מתפקדות כמשוב שלילי שמלמד אותנו להימנע מלחזור על אותן פעולות שגרמו להבעה הזאת".

ד"ר בלייר טוען, שלמידה שמסתמכת על הבעות פנים חשובה במיוחד אצל ילדים, כיוון שכך הם לומדים את הבסיס הראשוני לאבחנה בין טוב לרע, בעיקר במה שקשור להתנהגויות חברתיות וליחסים עם אנשים. הלמידה קורית בגלל הצימוד המיידי בין ההתנהגות לבין הבעת הפנים שהיא יוצרת אצל הזולת, והיא יעילה יותר מאשר למידה באמצעות עונשים (למשל, מכות בטוסיק או שלילת מתנה), שם יש רווח זמן גדול יותר בין המעשה לבין המשוב.

אצל אנשים שפעילות האמיגדלה שלהם נמוכה, כמו הנערים בעלי תווי האישיות האנטי סוציאליים והמבוגרים הפסיכופטים, כל המערכת הזאת משובשת. מערכת הפחד שלהם פגומה הן מבחינת תחושת הפחד האישית והם מבחינת זיהוי הפחד והמצוקה בפניו של הזולת. כאשר אדם לא מזהה את מצוקת הקורבן כמשוב שלילי ואינו חש כלפיו אמפתיה, הוא אינו נרתע מהפעולות שגורמות למצוקה הזאת ואינו נמנע מלבצע אותן. אפשר לומר, שהאמיגדלה, על פי ד"ר בלייר, אינה רק חלק מהמוח הרגשי שלנו, אלא היא גם סוג של מוח מוסרי. "האמיגדלה היא המרכז שבאמצעותו אנו לומדים באופן ראשוני את האבחנה בין טוב לרע", הוא אומר, "וזהו הבסיס להתפתחות המצפון והמוסר. מבחינה זאת, האמיגדלה היא אחד המרכזים המוסריים שלנו. עם זאת, מערכת מוסר שכרוכה בחשיבה, בשיקול דעת ובתכנון, נובעת כנראה מפעילות באזורים אחרים של המוח, למשל באזור הקדמי של קליפת המוח, שאכן "מדבר" עם האמיגדלה ומווסת את פעילותה. מעניין, שגם באזור קדמי זה רואים הבדלים בפעילות המוחית בין אנשים פסיכופטים לנורמטיביים, ונראה שהחלטות מוסריות מורכבות מתקבלות על ידי אינטראקציה בין שני האזורים ושקלול של הגירויים שמתקבלים מהאמיגדלה על ידי קליפת המוח".

למעשה, ההבדלים בין מוחות של פושעים ופסיכופטים לבין אלה של אנשים נורמטיביים, כפי שהם מתגלים בסריקות מוח, הם כה מרשימים עד שיש מדענים שטוענים, שעל סמך סריקות כאלה הם יכולים לקבוע במידה רבה של סבירות מי מבין קבוצה של ילדים יגדל להיות פושע פסיכופת ומי לא.

טענה כזאת מעוררת, כמובן, רתיעה בגלל הגישה הדטרמיניסטית הגלומה בה ומעלה סוגיות מוסריות ומשפטיות מורכבות באשר ליכולתה של חברה להעמיד לדין ולהעניש אדם, שהאנטומיה והפיסיולוגיה של המוח שלו הן שהכתיבו לכאורה את התנהגותו המוסרית הלקויה. האם אין לילדים שנבדקו במחקר של ד"ר בר-און ברירה אלא לגדול ולהיות פושעים חסרי רגישות? ולהבדיל, האם אנחנו נידונו לשלוח את ילדינו לשרת תחת פיקודם של גנרלים-עשויים-ללא-חת, שגבורתם מוכתבת להם אולי על ידי מבנה מוח שאינו רגיש לפחד? האם כל מי שמוחו מגלה פעילות נמוכה של האמיגדלה חייב להוביל להתנהגות כוחנית ולתוקפנות? יש מקום להאמין, שהדברים מורכבים יותר.

כאשר שוחחתי עם ד"ר פיינשטיין מאוניברסיטת איווה בארה"ב, המדען שמנהל כבר שנים את המעקב אחרי ס.מ., הוא טען בתוקף שהיא אינה מגלה בשום אופן נטיות קרימינליות ושהיא דווקא אמפתית מאוד לסביבתה. רק לאחרונה, אמר, היא נתנה את עשרת הדולר האחרונים שלה להומלס כדי שיקנה לעצמו מעיל לחורף. מכאן, שהעדר אמיגדלה וחוסר פחד הכרחיים אולי לפיתוח אישיות פסיכופטית, אך אינם מספיקים.

שאלת הרצון החופשי ואחריותו של אדם למעשיו תעסיק מן הסתם את החברה ככל שיתקדמו מחקרי המוח ויגלו עד כמה מהתנהגויותינו מוכתבות לנו על ידי גורמים ביולוגיים נתונים ועד כמה יש ביכולתנו להשפיע עליהם. המדע ימשיך לחפש ולהתעדכן, לגלות ולעדן את ממצאיו, ורובנו נמשיך לנוע בין ההמלצה הברסלבית "והעיקר לא לפחד כלל" לבין הכרזה של משלי "אשרי אדם מפחד תמיד". ובכן, לא כך ולא כך. בתווך. כרגיל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו