בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היה זה יום גשום באונה השמאלית

המוח האנושי הוא מקדם העלילה החשוב ביותר בכל הזמנים, עכשיו הגיע הזמן שהוא יהפוך לגיבור ספרותי. ראיון עם צ'רלס פרניהיו, סופר ופסיכולוג שכבר עובד על הנוירו-רומן הבא שלו

2תגובות

בספרי "פרוסט היה מדען מוח" (Proust Was A Neuroscientist), טענתי כי אפילו בעידן זה, של מדע מבריק, יש לנו צורך עמוק במסתורין ובהרהורים של האמנות: "אנו יודעים עתה מספיק כדי לדעת שלעולם לא נדע הכל. לכן אנו זקוקים לאמנות: היא מלמדת אותנו לחיות עם המסתורין. רק אמן יכול לחקור את הבל-יתואר, בלי לבקש תשובה, כי לפעמים אין תשובה. ג'ון קיטס כינה דחף רומנטי זה 'יכולת שלילית'. הוא אמר כי למשוררים מסוימים, כמו שייקספיר, היתה 'היכולת להיוותר באי ודאות, במסתורין, בספקות, בלי כל ניסיון נרגז להושיט יד לעובדות ולהיגיון'. קיטס הבין כי העובדה שמשהו לא ניתן לפתרון, או לצמצום אל חוקי הפיזיקה, אין משמעותו כי הוא אינו אמיתי. כשאנו יוצאים להרפתקה מעבר לגבולות הידע שלנו, כל מה שיש ברשותנו היא האמנות".

בהמשך הצעתי, ברוב פאר, ליצור תרבות רביעית, אשר "תיטע ביד חופשית ידע בין המדעים המדויקים למדעי הרוח, ותתמקד בחיבור בין העובדה הרדוקציוניסטית לניסיון הממשי שלנו". יש דוגמאות נפלאות רבות ליצירות שכאלה, מהרומנים של ריצ'רד פאוורס למאמרים המתמטיים של דייוויד פוסטר וואלאס. זה בדיוק מה שמוביל אותי לצ'רלס פרניהיו, כותב בענייני מדע, סופר ופסיכולוג באקדמיה. הפרויקט החדש ביותר שלו הוא "A Box of Birds" ("קופסת ציפורים"), רומן המנסה ישירות לבחון את השפעת מדעי המוח על התפישה העצמית שלנו. להלן האופן שבו צ'רלס מסכם את מטרותיו ביצירתו הבדיונית:

"אני מקווה שהרומן יפעל בכמה רמות: מותחן מהיר המתרחש בעתיד הקרוב של חקר המוח; סיפור אהבה בין מדענית מוח ללוחם למען זכויות החיות; ועימות בין שתי העמדות הפילוסופיות הבולטות של ימינו. הראשונה היא העמדה המטריאליסטית שלמדע יש, או שיהיו לו, כל התשובות, וש'אנחנו' איננו יותר מאשר פקעות עצבים ותגובות כימיות. השנייה היא העמדה, בהשראת פרויד, אשר שמה דגש על תרבות התרפיה: שלסיפורים שאנו מספרים על עצמנו ועל עברנו יש יכולת לשנות את עתידנו. ישנם כמה סופרים מודרניים איכותיים שהשתמשו ברעיונות ממדעי המוח בעבודתם: איאן מקיואן, ריצ'רד פאוורס וג'ונתן פרנזן קופצים לראש כשלושת המצליחים ביותר. אבל אני רוצה להמשיך עם זה מעט הלאה. לדוגמה, האם ניתן לשלב בסיפור את רמת ההסבר הנוירולוגית, ועדיין ליצור משהו שמתפקד כמו ספרות? או האם ניאלץ להישאב אחורה אל הרעיונות הישנים של העצמי, הסובייקטיביות, האהבה וכן הלאה? האם מדעי המוח באמת משנים את הבנתנו לגבי מי אנחנו? בעיני, הדרך היחידה לענות על שאלות אלה היתה לכתוב רומן שימחיז אותן".

כחובב כתיבה, השתוקקתי לשאול את צ'רלס כמה שאלות על היחסים בין מדע לאמנות, ומדוע מדען מרגיש צורך לבחון את עולם העובדה אשר בבדיון.

לרר: אתה מדען וסופר. שאלתי הראשונה, אם כן, היא מעשית: מתי יש לך זמן?

פרניהיו: "המשרה האקדמית שלי היא חלקית. כתיבת פרוזה נוגסת חתיכות עצומות מחייך, ואתה חייב להתמיד בכך כל יום, אם אתה רק יכול. יש לי מעסיק מתחשב ומשפחה תומכת באופן כמעט בלתי נתפש".

אתה טוען כי "בשילוב מדעי המוח בבדיון נוכל למצוא אילו סוגים של הסברים יספקו אותנו בסופו של דבר". תוכל להסביר יותר? איך כתיבת הספר הזה משנה את עמדתך בנוגע להסברים מדעיים שונים? אילו הסברים התגלו מספקים, ואילו בלתי מספקים? אני נזכר פה בציטוט הגדול של ג'ורג' אליוט, כי הרומנים שלה היו "בסך הכל אוסף ניסויים בחיים". אתה מסכים?

"אני מנסה לומר משהו על האופן שבו אנו כמין צורכים את המדע, ולא על המדע עצמו. מחקר מדעי המוח יקום וייפול על הקריטריונים העתיקים של יכולת היבדקות, יכולת שחזור, קפדנות מתודולוגית, קוהרנטיות רעיונית וכן הלאה. בפרויקט זה, אני מתעניין יותר במה האדם ברחוב חושב על המדע. אני מתחיל בדמות, איבון, השקועה כל כך באופן חשיבה זה לגבי המוח, שזה מתחיל לעצב את אופן הבנת החוויות שלה. הרעיונות המודרניים על מערכות עצביות מפושטות, זרמי עיבוד מקבילים וכל השאר גרמו לאיבון לפקפק בשלמות של העצמי שלה. לתפישתה את השכל כמופרד למרכיביו ולא-קרטזיאני יש השפעות קיומיות עליה, כמו גם - במידה שעניין שכזה יכול בכלל להיקבע במוח - השלכות סיבתיות על קבלת ההחלטות שלה.

"השאלה אם כן היא: מה קורה לפילוסופיה שכזו כאשר דברים מתחילים לקרות. לדוגמה, כאשר איבון נאלצת לקבל הכרעות מוסריות? אם חינכו אותך להאמין שהרצון החופשי הוא אשליה, מה תעשי אם הנסיבות מכריחות אותך לפעול?

"כשהתעניינתי בכך, גיליתי כי אנשים אכן מוצאים פשר בחוויותיהם ובהתנהגותם במושגים של תהליכים מוחיים. אולם התחלתי גם לחשוד כי ההסברים ברמה הנוירולוגית רלוונטיים במיוחד בקצות החוויה שלנו. הם יעילים בלחבר אותנו, אם להיעזר בפרויד, אל הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום: אל אותן חריגות מהחוויה הנורמלית שיש לנו בתחושות החרדה, הדיכאון, הדז'ה-וו וכן הלאה. האתגר המעניין יותר, בעיני, הוא להראות כי זה בהחלט סביר שדמות בדיונית תסביר את חוויות היומיום במושגים שכאלה. האם ידע רב יותר על המוח יסייע לי להבין את המשמעות של להיות מאוהב, להתפעל מיצירת אמנות או לחוש דאגה לקראת פגישה חשובה? יתרה מזאת, האם הוא ישפיע על ההחלטות שאני מקבל? שם נמצאות השאלות המעניינות באמת.

"ובלי להסגיר את העלילה, אלה המקומות שבהם לדעתי הבדיון יכול להתנגש בגבולות ההסברים הנוירולוגיים הללו. איבון מוצאת קוהרנטיות בקיומה - משהו כמו העצמי הישן - בעיצומו של הפיזור הנוירוני. זהו רומן, והוא חייב לפעול בתנאים של הרומן. אולם אלה גם תנאיו של אדם מן השורה. ישנם הקריטריונים שלפיהם אנו מבינים את פעולותיהם של בני אדם בעולם האמיתי, כמו גם של אלה הבדיוניים, ומכנה משותף זה הוא אחת הסיבות לכך שרומנים יכולים לשמש כמדריכי פעולה לחיים. הסופר חייב לשאול גם את השאלה הסוקרטית ('כיצד עלי לחיות?') וגם את השאלה הבוב דילנית ('איך אני מרגיש עם זה'?). אם דוחסים את מדעי המוח לספרות בלי לטפל בנראטיב - בלי לטפל בדמויות שלך, במחשבותיהן וברגשותיהן - נמצא את עצמנו בסופו של דבר עם בלגן, וסביר להניח שגם לא תהיה לנו אמירה טובה במיוחד על מדעי המוח.

"דרך אחרת לנסח זאת היא לומר: מדוע אין יותר מדעי מוח בספרות? האם הסיבה היא שהרעיונות עדיין לא חילחלו מספיק? או שזה כי הסופרים לא מרגישים כי הסברים שכאלה באמת פועלים בספרות, שהם לא משתלבים ליצירת סיפורים מספקים? אין לי תשובה לכך. אבל אני יודע שתמיד ציפינו מהסופרים לשקף את ההבנה המשתנה שלנו את עצמנו. אם הבנת המוח שלנו באמת משנה משהו, אז תובנות אלה צריכות להשתקף ברומנים ובצורות אמנות אחרות, בדיוק כפי שפרדיגמות אחרות שינו את הבנתנו את האנושות, כמו הדרוויניזם או הפסיכואנליזה. אולי מה שיקרה בספרות בעשר השנים הקרובות, פחות או יותר, הוא למעשה מבחן אחד גדול. ההשוואה בין יצירות הספרות שפועלות לאלה שלא, תלמד אותנו משהו על סוגי ההסברים שאנחנו, כבני אדם, זקוקים להם למען עצמנו. עלינו לקבוע שיחה נוספת ב-2022!

"אני אוהב את השורה שהזכרת של ג'ורג' אליוט, על הרומנים כניסויים. כשאתה כותב רומן, אתה בונה מודל, ושם אותו במנהרת רוח. אתה מבקש לראות איך הדמויות שלך עומדות בלחצים שאתה כופה עליהן, איך האיכויות האישיות שלהן מעצבות את תגובותיהן, אבל גם איך האירועים משנים איכויות אלה. הספרות היא שיטה למחקר מדעי של האופי האנושי, אף על פי שיש, כמובן, כל כך הרבה הבדלים חשובים בין אמיתות המדע לאמיתות הספרות".

תקן אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שאתה מתאר את הרומנים כמעין סקר דעת קהל של המדע, כאמצעי לראות "לאילו הסברים אנו, כבני אדם, זקוקים לעצמנו". איני יכול שלא לתהות אם לאליוט לא היו תוכניות נשגבות יותר לגבי היצירה שלה. היא הצהירה פעם כי הספרות שלה היא ניסיון לספק לנו תיאור של חיים "בטוחים יותר מאשר תיאוריה משתנה", לתאר את הטבע האנושי במושגים עשירים יותר (ובסופו של דבר מציאותיים יותר) מאשר היו זמינים במדע של ימיה. האם אנו רואים בספרות פוטנציאל לחשוף את המורכבויות והניואנסים שהושארו מחוץ לתנאים המבוקרים היטב של המעבדה? האם יכול רומן אי פעם לערער, להפריך או לאשש ניסוי?

"אני חושב כי זה נכון שהבדיון, במובן הרחב הכולל סרטים ודרמה, לצד ז'אנרים של ספרות כתובה, יכול לחשוף ניואנסים שלעולם לא נוכל לטפל בהם במעבדה. אחד מהתסכולים שלנו במדעי הקוגניציה הוא שאנחנו נדרשים כל הזמן לבטל את השפעות המורכבויות האנושיות חסרות הסדר, כדי שנוכל לקבל תוצאות בעלות משמעות. אבל המדע יכול לפעול בכמה רמות בעת ובעונה אחת. מדע החוויה האנושית חייב לעשות זאת. אני פסיכולוג התפתחותי בהכשרתי, ובדיסציפלינה זו חשבתי על השכל ברמת ההסבר האישית, החברתית והתרבותית יותר מאשר ברמה העצבית. או דוגמה אחרת: התעמקתי באחרונה במדע הזיכרון האוטוביוגרפי, שבו החוקרים מאזינים כדבר שבשגרה לסיפורים האישיים הייחודיים של בני אדם, וגם שמים אותם בסורק.

"אני לא חושב שרומן יכול לערער על נכונות ניסוי, כי אותן אמות מידה של מדע ניסויי - יכולת היבדקות, יכולת שחזור וכן הלאה - אינן ישימות ברומן. אחת מהטעויות שסופרים-מתחילים עושים היא לחשוב שמכיוון שמשהו באמת קרה, הוא בהכרח יהיה סיפור טוב. ב'הפואטיקה', אריסטו מציין כי 'תפקידו של המשורר אינו לומר מה קרה, אלא איזה דבר יקרה'. משהו יכול להיות אמיתי בלי להיות מתקבל על הדעת. הספרות מציבה משפטים המתארים מה עשוי היה להתרחש בנסיבות אחרות ובוחנת כיצד בני אדם מגיבים לסיטואציות אלה ומעצבים אותן. היא פועלת לפי כללי הסבירות הרגשית וההתנהגותית, ולא מנסה להישאר נאמנה לעובדות שקרו באמת.

"יש מובן נוסף שבו הרומן כן מציב אתגר למדע, בעצם היותו בסביבה זמן כה רב. אנחנו עדיין קוראים את אליוט, אבל כבר כמעט לא קוראים את המדע של זמנה. אמיתות מדעיות נמצאות תמיד במרוץ להפרכתן, בעוד שספרות גדולה היא לכאורה בלתי ניתנת להפרכה. אני משער כי אני מנסה לסובב את שאלתך ולשאול 'האם ניסוי יכול אי פעם להפריך רומן?' אני משער כי ממצאים מדעיים יכולים לגרום ליצירה בדיונית להיראות פחות רלוונטית או אמיתית, אבל זה יחייב שינוי מהותי באופן שבו אנו מבינים את עצמנו, מהסוג שמדעי המוח עשויים - רק עשויים - להביא בעתיד".

"שבת" של איאן מקיואן הוא רומן על נוירוכירורג, הכולל כמה הגיגים ארוכים על רדוקציוניזם. מדוע לא חשבת כי היה מרחיק לכת מספיק? איזה דיאלוג בין המדע לספרות אתה מעוניין לראות?

"אין ספק ש'שבת' פרץ דרך חדשה. לראשונה הופיע גיבור, הנוירוכירורג הנרי פרון, אשר בעיניו המוח האנושי, המובן דרך פריזמת המדע של סוף המאה ה-20, היה נקודת המוצא. אבל בעיני, 'שבת' הוא עדיין רומן קונבנציונלי. מדעי המוח צובעים את מחשבותיו של פרון על עצמו, אבל הוא יודע מי הוא, והוא בטוח בידע זה. הבנה מסוימת של החומרה שעליה מתבססות חוויותיו אינה גורמת לו לחשוב על עצמו בדרך שונה באופן יסודי. היא ללא ספק מעצבת את ההרהורים שלו על המסתורין של התודעה, אבל איני בטוח אם תדהמה זו שונה בטבעה מהפליאה של אלה שתהו על כך לפניו. הנרי פשוט יודע הרבה יותר על המוח, אז הוא רואה כי חוסר ההבנה גדול בהרבה. וחשוב עוד יותר, הבקיאות של פרון במדעי המוח לא משנה דבר בהתנהגותו. היא לא מניעה את העלילה. לסיבות הנוירולוגיות יש השפעה במקרה של בקסטר המסוכן והפגוע, אבל הסיבה העליונה היא גנטית - מחלת הנטינגטון - ולא נוירולוגית. ההסבר הוא דרוויניסטי ולא דמאזיאני (על שם חוקר המוח אנטוניו דמאזיו, שחקר את הקשר בין הרגשות והרציונליות האנושיים לביולוגיה שמאחוריהם). למיטב הבנתי, אין דבר שפרון עושה או לא עושה אחרת, בגלל נקודת המבט שלו לגבי מדעי המוח. מובן שזאת השירה של מתיו ארנולד שבסופו של דבר משמשת כמניע להתנהגותו. בשום שלב לא מקדמת האינסולה במוח של פרון, לדוגמה, את הנראטיב הלאה. המוח הוא קורלציה, לא מנוע.

"שני ספרים אחרים מעניינים מאוד הם 'The Echo Maker' של ריצ'רד פאוורס ו'התיקונים' של ג'ונתן פרנזן. בשני הרומנים האלה יש דמויות הרואות עצמן בצורה חומרנית, כמכונות ביולוגיות. ב-'The Echo Maker' יש הנוירופסיכולוג ג'רארד, שהידע הקליני שלו על המוח מהווה בסיס לתיאורים עשירים ברמת הנוירונים של חווייתו, אבל המוקד המקצועי של הדמות הזו הוא במידה רבה תוצאה של ההפרעות הטרגיות שנגרמות מנזק מוחי. פרנזן מציג בפנינו את גארי הדיכאוני, עם הנוירוטרנסמיטרים המשובשים שלו, אבל בספרו 'Freedom' ('חופש') הוא נסוג מההתמקדות במוח. מדובר ברומנים יוצאי דופן, אבל אני לא מרגיש שהם התקדמו בחקר המטריאליזם כפי שיכלו".

מה תגובתך לביקורת על הנוירו-רומן? לדוגמה, במגזין ביקורת התרבות 1+n מרקו רות טען כי "סופרים ויתרו על מקומם לטובת המדע" ושהם מאמצים בלי ביקורת את הניסויים העכשוויים ביותר ומעדיפים התייחסויות שטחיות לנתוני fMRI על פני חקירה של החברה או היחיד. הז'אנר החדש של הנוירו-רומן, כותב רות, "נראה על פניו כהרחבה של תחום הספרות, אבל למעשה הוא סימן נוסף להצטמצמות תחום הפעולה של הרומן". מה תגובתך?

"השאלה שלי היא: האם סופרים סתם משלבים פרטים נוירולוגיים כצבע מקומי, או שהתובנות החדשות על המוח באמת משנות את סוגי הבדיון האפשריים? אפשר להגדיר שני יעדים של הנוירו-רומן: הראשון הוא להסביר את החוויה וההתנהגות האנושיות במושגים של תהליכי נוירונים, והשני הוא להראות כיצד תפישתנו את השכל משפיעה על ההחלטות שאנו מקבלים. כשאני מביט סביב במה שפורסם בשנים האחרונות, אני רואה מעט מהראשון ולא הרבה מהשני. מה שאני רואה בשפע הוא הפתולוגיזציה שמרקו רות מתייחס אליה במאמרו. אבל אני לא חושב שזה מיוחד לנוירו-רומן. פועלים פה זרמים נרחבים יותר. ראו את הטיעונים הסובבים את ה-DSM-V - מדריך האבחון הפסיכיאטרי האמריקאי שאמור לצאת רשמית ב-2013 והתלונות ההגיוניות לחלוטין על האופן שבו אספקטים רגילים לגמרי מהחוויה האנושית הופכים לתסמינים.

לא רק הסופרים רואים את הפתולוגיה בכל דבר. לא משנה מה עמדתנו לגבי הנוירו-רומן, יש לשפוט אותו כספרות, לא כמדע. הרומן, כל רומן, חייב להיות מוסרי: הוא חייב לעסוק בשיפוט האנושי לגבי טוב ורע, נכון ולא נכון. מסיבות ברורות מאליהן, קטגוריות אלה בדרך כלל מפורשות ברמת ההסבר האישית. ייתכן שהנוירו-רומן לא מסוגל לשנות זאת, אולי כי רמת ההסבר הנוירונית אינה הנכונה. אבל הספרות שלנו ללא ספק תהפוך לעשירה יותר בזכות הניסיון, וכך גם המדע שלנו. האתגר לסופרים, בעיני, הוא לנסות למצוא את הציר המוסרי במדעי המוח, במקום להסתפק בהנחת קיומו. זהו סוג המדע שאני מעוניין לראות ברומנים, כי אני רוצה לדעת מה משמעות המדע בעיני אנשים, ובחינת השאלה בספרות היא דרך טובה לגלות זאת. מה שכן, אני משוכנע כי הרומן גמיש מספיק כדי לספוג את כל האתגרים הללו. הרומן בלע את דרווין ופרויד; איני רואה סיבה לכך שהוא ייחנק ממדען מוח כמו דייוויד איגלמן.

"אני מלמד קורס במדע התודעה באוניברסיטת דורהם. אנו פותחים בבחינת 'הבעיה הקשה': השאלה איך מערכת חומרית תוכל אי פעם להוות בסיס לחוויה הסובייקטיבית שלנו. כיום איננו במקום שבו נוכל לצמצם את הסובייקטיבי אל האובייקטיבי, אבל אנו זקוקים למדע תודעה שמתייחס בהגינות לשניהם. ואין דבר המסוגל לתאר את החוויה האישית טוב יותר מרומן. התלמידים שלי לומדים על הנוירוכימיה של התשוקה המינית, ואז הם קוראים את ד. ה. לורנס על הסובייקטיביות של הנושא. במקום כלשהו לאורך הדרך שני מאמצים אלה ייפגשו ויעניקו לנו את המדע האמיתי של מי אנחנו.

"בהעמקה במדעי המוח, הספרות אינה מבטלת את עצמה. האמנות תמיד תתרום משהו ייחודי: סובייקטיביות, והאמצעים לבטא את הסובייקטיביות לצד האובייקטיבי. מערכת היחסים המעמיקה הזו יכולה להועיל לא רק לספרות. גם המדע יכול להשתפר ממנה". *

תרגום: אסף רונאל; מתוך הבלוג Frontal Cortex

בנבכי התאים אפורים

תחנות בחייו של ז'אנר הנוירו-רומן

"ברוקלין היתומה", ג'ונתן לתם (1999). מותחן בלשי שגיבורו סובל מתסמונת טורט. כך מנסה הגיבור, שהוא גם המספר, להסביר את מה שעובר לו בראש: "המלים... הן צבא בלתי נראה שמשימתו להשכין שלום. יש להן כוונות טובות. הן מפייסות, מפרשות, מעסות". בשנה הבאה צפוי לצאת סרט המבוסס על הספר, בבימויו של אדוארד נורטון ובכיכובו.

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", מרק האדון, (2003). רב-מכר בישראל ובעולם המספר בגוף ראשון על כריסטופר, נער בן 15 הלוקה, ככל הנראה, בתסמונת אספרגר. הסופר השתמש באמצעים ספרותיים שונים כדי להמחיש את עולמו הפנימי של הגיבור, בין היתר על ידי הדגשת מילים שחשובות לכריסטופר במיוחד.

"The Echo Maker", ריצ'רד פאוורס (2006). הספר מספר על צעיר בשם מארק שנפגע בראשו בתאונת דרכים וכשהוא מתעורר מתרדמת, הוא משוכנע שאחותו היא בעצם מתחזה. נוירולוג שבודק את מארק מגיע למסקנה שהוא סובל מתסמונת קפגרס, הגורמת ללוקים בה להאמין שאנשים סביבם אינם באמת מי שהם טוענים.

"Lowboy", ג'ון ריי (2099). הספר מתאר את קורותיו של ויל הלר, סכיזופרן-פרנואיד שיוצא למסע ברחובות ניו יורק כדי להציל את העולם מהתחממות גלובלית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו