בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המבחן של מבחן התוצאה

אם מישהו מבקש להיכשל ומצליח, האם עמד בהצלחה במבחן התוצאה? הוגי הדעות החשובים מתחבטים בשאלה מה חשוב יותר, התוצאה או הכוונה

11תגובות

ב-23 בספטמבר 99' נשרפה חללית מחקר של נאס"א כשהתקרבה מדי לפניו של כוכב הלכת מאדים שאותו נשלחה לחקור. מקורה של התאונה אותר בתוכנה שביססה בטעות את חישוביה על השיטה המטרית במקום על השיטה האימפריאלית. בשל הטעות הונחה רכב המחקר להקיף את מאדים במרחק 60 ק"מ מפניו במקום 140 ק"מ, המרחק המתוכנן והבטוח. אם נזכור כי כדי להגיע אל המאדים היה על רכב המחקר לעבור 50 מיליון ק"מ, שיעור הטעות הוא לכאורה שולי. עם זאת, היה זה ההבדל בין הצלחה מדעית לכישלון מהדהד. חלליות שאינן מגיעות ליעדן בגלל טעות תכנות הן דוגמה פשוטה למשימות שלא עומדות במבחן התוצאה.

אך לא כל האירועים חד משמעיים כל כך. כוונה ותוצאה ירדו לעולם כרוכות יחד ולעתים אף נדרשת התערבותו של בית משפט כדי להפריד ביניהן. כיצד נעריך את שירותו של דוב שכולו כוונה טובה (גירוש זבוב מפניו של אדוניו) שאינה עומדת במבחן התוצאה (חוטם שבור), או מבצע לשחרור בני ערובה העולה בחייהם של רבים? ההתלבטות אינה פוסחת על עולם הספרות. דוגמה פשטנית תמצאו בספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" של לואיס קרול (הוצאת הספריה החדשה). בספר מנסה אליס לגבש את יחסה לשני גיבוריו של שיר שמדקלם לה טווידלדי, אחיו הכמעט תאום של טווידלדם. השיר מספר על סוס הים והנגר, הנהנים מזלילת צדפות חיות וחסרות ישע תוך כדי טיול לילי על החוף. בתחילה נוטה אליס להעדיף מבחינה מוסרית את סוס הים כמי שחס מעט על הצדפות שזלל ואף הזיל בגינן דמעה, כמסופר בשיר. אלא שאז מבשר לה טווידלדי כי למעשה אכל סוס הים יותר מהנגר, אלא שהסתיר את פיו בממחטה כדי למנוע מהנגר לראות כמה מהצדפות אכל. כשאליס מגיבה בעדכון העדפותיה המוסריות לטובת הנגר, טווידלדם ממהר להסביר כי הנגר "פשוט לא תפס יותר". אליס הנבוכה עומדת לפתע בפני הדילמה המוסרית המגולמת בבחירה בין שיפוט על פי התוצאה לבין שיפוט על פי הכוונה.

אליס אינה לבדה. גם הוגי הדעות החשובים של המאות האחרונות מתחבטים בשאלה מה חשוב יותר, התוצאה או הכוונה? עמנואל קאנט (1724-1804) סבור שהכוונה חשובה מהתוצאה. את ספרו "הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות" הוא פותח במילים "לא יצוין דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב והוא בלבד", כלומר הכוונה הטובה המונחית על ידי הרצון הטוב היא הקובעת להערכת מוסריותו של האדם. גם מעשה שתוצאותיו חיוביות אבל לא נעשה מתוך כוונה טובה לא ייחשב למוסרי. לעומתו, ג'ון סטוארט מיל (1806-1873) מציע גישה הממוקדת כולה בתוצאה ומתעלמת כליל מהכוונה. לדעתו "ההנאה והחופש מן הכאב הם הדברים הרצויים בתור תכליות" וכל מעשה נבחן על פי תוצאתו התועלתית - הגדלת ההנאה או צמצום הכאב.

היחס בין כוונה לתוצאה הוא אמת מידה אפשרית גם לבחינת העולם הרוחני, כפי שמציעות הדתות השונות. הנוצרים הקתולים, למשל, מעדיפים את מבחן הכוונה על פני מבחן המעשה, כפי שהופיע באיגרתו של פאולוס אל הגלטיים ועל פיה (כבדברי חבקוק) "צדיק באמונתו יחיה". אף על פי שקיום המצוות הוא המבחן המרכזי של המאמין היהודי, קבעו חז"ל ש"רחמנא ליבא בעי" - הקדוש ברוך הוא מתעניין יותר בלב, ומכאן גם מקומו החשוב של רעיון התשובה.

אם אמנם אנו מכירים במוגבלותה של התוצאה כמדד למוסריותם של מעשינו, פתוחה לפנינו הדרך לצמוח מתוך אותם מצבים שבהם אנו נכשלים במבחן התוצאה. אם תפנו מזרחה תגלו שגם בהקשר של "חוק הסיבה והתוצאה", מיסודות הבודהיזם, חשובה הכוונה. הקארמה, המתארת מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה בחייו של אדם, היא כוונה ולא הביטוי הפיזי של הפעולה.

מה חשוב יותר, התוצאה או הכוונה? דברו על זה בפייסבוק

החוק הוא הכלי שבאמצעותו מצמצמת החברה את הפרשנות האישית לאירועים כדי להבטיח את הסדר החברתי. על פי החוק לא ניתן להגדיר עבירה מבלי להתייחס ליסוד הנפשי והעובדתי גם יחד; בהיעדר אחד מאלה אין מתקיימת העבירה. מי שנוטל חפץ מבעליו על מנת להחזירו אחר כך אינו גנב, ומי שממית אדם מבלי להתכוון לכך נשפט על הריגה ולא על רצח. היסוד הנפשי, כוונתו של האדם בעת המעשה, מרכזי לתהליך המשפטי.

והנה, בעוד שפילוסופים נהרגים על השאלה מי מהשתיים - כוונה או תוצאה - חשובה יותר, ובעוד שמלחמות דת פורצות בין מי שמאמינים במעשה ומי שמאמינים בכוונה ותלי תלים של הוכחות משפטיות מתאמצים להבחין בין התוצאה לכוונה, העולם העסקי מתנהל כאילו הדיון כבר הוכרע: רמת השכר, שיעורי צמיחה, תשואה על השקעה ומחירה של מניה הפכו זה מכבר לחזות הכל. לא חשובות הנסיבות, מה היתה נקודת המוצא, עוצמתה של הרוח הנגדית או הדרך הערכית שבה בחרתם לצעוד - השאלה היחידה שמעמיד לפניכם מבחן התוצאה היא מה הישגיכם הכלכליים ולאן הגעתם במירוץ לנראות החברתית. אלא שמי שמתהדרים באחריות בלעדית לתוצאה אומרים באותה נשימה יהירה כי הם גם אחראים בלעדיים לכל הגורמים המשפיעים עליה.

מדוע כאשר אדם מצליח הוא זוקף זאת לזכות כישרונו, אך כשהוא נכשל האשמה היא במזלו הרע? האם התוצאה - רווח כלכלי או נראות חברתית - מושפעת כל כך מכוונתנו עד שראוי בכלל להעריך אותה? האין אנו נכשלים כאן בהערכת חסר של כוחה של האקראיות, המקדם החשוב ביותר במשוואת ההצלחה?

נסים טאלב (מחבר הספרים "תעתועי האקראיות" ו"הברבור השחור") בטוח כי הצלחה כלכלית היא במידה רבה עניין של מזל והצלחה גדולה היא תולדה של הרבה מזל. ואמנם שוק ההון, שאליו בעיקר מתייחס טאלב, הוא שדה המשחקים המועדף של האקראיות, המקום שבו יד המקרה ורוח גבית קובעים יותר מיכולת מקצועית. ההבנה הלקויה של רובנו בחוקי הסטטיסטיקה והצורך האנושי כל כך לייחס משמעות גם לאירועים אקראיים מכתירים גיבורים עסקיים (ומדיחים אותם) יותר ממה שעושה זאת כישרונם העסקי. כפי שקוף אחד מתוך מיליון קופים מצוידים במיליון מכונות כתיבה עשוי לכתוב את "המלט", כך גם עשוי מנהל השקעות, אחד מתוך רבים מאוד, להכות בביצועיו את השוק במשך 30 שנים רצופות. אך שניהם מתוך מקריות טהורה.

גם הכלכלן ג'ון קיי אינו חסיד של הגישה המתמקדת בתוצאה. בספר ששמו "Obliquity" שפירסם ב-2010 הוא טוען כי החברות הרווחיות ביותר אינן בהכרח אלו הרודפות אחר רווחים בכל מחיר, האנשים העשירים בעולם אינם החומרניים ביותר והמאושרים ביותר אינם רודפים בהכרח אחר האושר. גישה שאינה ישירה ומוכוונת-תוצאה עשויה להניב יותר מגישה המקדשת את המוכוונות. מי שיקרא את ה"קרדו" - העקרונות הערכיים שמנחים את קבלת ההחלטות - של חברת התרופות והציוד הרפואי "ג'ונסון את ג'ונסון", יופתע לגלות כי בעלי המניות הם האחרונים בסדר העדיפויות של מחויבויות החברה; קודמים להם הלקוחות והסגל הרפואי. עם זאת, "ג'ונסון את ג'ונסון" עמדה במבחן התוצאה יותר מכל חברה אחרת בתחום הרפואי וייצרה לבעלי המניות שלה את הערך הגבוה ביותר. ובל נשכח, רוב הגילויים החשובים בהיסטוריה הרפואית התגלו במקרה - קרני הרנטגן, פניצילין, חיידק השחפת, אינסולין, ואליום והוויאגרה (אם כי כפי שהגדיר זאת לואי פסטר, "המקרה נוטה להעדיף את המוח המוכן"). מבחן התוצאה של המצאות אלה היה בוחן בעיקר את יעילותו של המקרה (ומוכנותו של המוח).

עולם הספורט נהפך זה מכבר מטאפורה לממדים ההישגיים יותר של חיינו, אלה הנשפטים תדיר על ידי מבחן התוצאה ("הניצחון אינו הדבר החשוב ביותר, הוא הדבר היחיד"). לפיכך לא מפתיע כי שפתו של העולם העסקי שואבת הרבה מהוויית הספורט התחרותי, מבלי להבחין כלל כי מה שמניע ספורטאים מקצועיים רבים הוא התהליך לא פחות מהתוצאה.

סקוט מולינה, זוכה ומאמן בתחרויות בינלאומיות של "איש הברזל", טוען כי הוא מנסה להנחיל לחניכיו את ההכרה שאם יוכלו ללמוד לאהוב את האתגר שבאימון היומי, התוצאות המקוות יקרו מעצמן. גם מאמן הכדורעף האגדי טרי פטי חושב שמאמן טוב מתרכז בתהליך ולא בתוצאה הסופית. אם שחקן כדורסל יחשוב על הזריקה האחרונה שנותרה לו כקובעת את גורל המשחק הוא עלול להיכנס ללחץ ולהחטיא אותה. אם לעומת זאת יחשוב על המגע המוכר של הכדור, הנשימה של טרם הזריקה והתמיכה של חבריו לקבוצה, שאינה מותנית בתוצאת הזריקה, יש לו סיכוי טוב יותר לקלוע את הסל המכריע. שחקני טניס יודעים כי נכון להם להתרכז בניצחון בנקודה המסוימת שהם משחקים עתה או בשיפור שיעורי ההצלחה של מכת הפתיחה מאשר להתמקד בניצחון במשחק כולו. ספורטאים מקצועיים מכירים את הנוסחה: הדרך לייצר תוצאות עוברת דווקא בהתמקדות בתהליך.

גם יוצרים מכל התחומים יעידו כי התהליך חשוב לא פחות מהיצירה הסופית. התהליך הוא המקום שבו הם מבלים את רוב זמנם ובו הם משקיעים את רוב משאביהם הנפשיים, ולכן הם מצפים ממנו שיהיה מהנה, מספק ומעורר השראה. ניהול רגשי נכון של התהליך הוא הערובה האמיתית לשיפור ברמת יצירתם בעתיד. גם מי שהגיעו לתוצאה שונה מזאת שהתכוונו אליה מגלים לעתים קרובות כי היא מציעה להם אפשרויות חשובות להעשרת עולמם הפנימי.

הסכנה הגדולה של אימוץ מבחן התוצאה העסקי בתהליך החינוך של ילדינו היא אימוץ חשיבה פשטנית הרואה בעולם מקום תחרותי מעיקרו. מחקרים מראים כי הורים המשבחים את ילדיהם דווקא על מאמץ (התהליך) תורמים יותר להצלחתם בבגרותם מאשר הורים המשבחים אותם על הישגים. היכולת להצליח היא במידה רבה היכולת להתמודד עם כישלון, ומי שזכה בילדותו לשבחים על מאמץ יגייס את המשאבים הדרושים לניסיון נוסף מול אתגר שכשל בו בניסיון ראשון. מי שזכה לשבחים על הישגים עשוי להרים ידיים נוכח קושי לא צפוי. הורים המציבים לילדיהם דרישות יתר להישגיות ומותחים עליהם ביקורת מופרזת כאשר אינם עומדים בציפיות אלה מגדלים פרפקציוניסטים לעתיד - מי שאינם יכולים להבחין בין שגיאה לכישלון. שהרי הפחד לשגות הוא האיום הגדול ביותר המרחף מעל ראשו של ילד שחונך על ברכי ההנחה שאישור הורי וקבלה הורית מותנים בביצועים (ולא במאמץ).

מבחן התוצאה המודרני, קיצור הדרך של תרבות הטובעת במספרים ובמידע, מחמיץ לחלוטין את ההתייחסות לתהליך כבסיס לניתוח ולהתפתחות. קשה להתפתח מתוך אזור הנוחות שלנו, המקום המוכר והבטוח. אלא שיציאה מתוך אזור זה אינה מתאפשרת בנסיבות שאין בהן מקום לטעות ולעתים גם לכישלון. כך הופכת התוצאה בהווה למנבא היחיד של התוצאה בעתיד, ללא מקום לשיפור. ונוסף לכך, בתרבות שבה קובע מבחן התוצאה אנו הופכים סלחנים לגבי הדרך שבה הושגה, גם כאשר היא מפוקפקת.

הצלחה | הגיע אל הקוטב, אבל נספה בדרך חזרה

ב-23 במארס 1912 כתב רוברט פלקון סקוט את מילותיו האחרונות. "חבל", הוא כתב ביומנו, "אבל נראה שלא אוכל להמשיך לכתוב עוד. אילו היינו נותרים בחיים, היה לי סיפור לספר על הקושי, הסיבולת והמאמץ של חברי שהיו נוגעים ללבו של כל אנגלי. רישומי אלה וגופותינו יספרו את הסיפור במקומי".

סקוט, חוקר קוטב מנוסה, הוביל בקיץ 1911 משלחת אנגלית בתקווה לכבוש את הקוטב הדרומי. המשלחת אמנם הגיעה לקוטב, אבל גילתה שם את דגל נורווגיה שתקע בשלג רואלד אמונדסן, חודש לפניהם. דרכו של סקוט שבור הלב חזרה לבסיס היציאה התנהלה בתנאי מזג אוויר אכזריים במיוחד. משלחת חיפוש גילתה את גופתו וגופות ארבעת חבריו כעבור שמונה חודשים כשהן קפואות בשקי השינה.

באנגליה הוכרז סקוט גיבור לאומי, בתי ספר נקראו על שמו ומשפחתו אומצה ללב האומה בטקס אבל מרגש. רק 50 שנה לאחר מכן החלו להישאל השאלות החשובות: האם סוסי הפוני ששקעו בשלג העמוק כבר בשלב המוקדם של המסע, הם התשובה המתאימה לכלבים המאומנים שבהם השתמש אמונדסן? מדוע נשא איתו סקוט 30 ק"ג מיותרים של דגימות סלעי קוטב שהכבידו על תנועתו? האם הכישלון והטרגדיה היו רק תוצאה של מזל ביש?

כישלון? | לא עמד במשימתו, אבל החזיר את הצוות בחיים

ב-1914 הוביל ארנסט שקלטון, בן זמנו של רוברט פלקון סקוט, משלחת של 28 איש במטרה לחצות לראשונה את יבשת אנטארקטיקה. הספינה נלכדה בקרח וצוותה נאלץ לנטוש אותה. בשיאו של המסע, הפליג שקלטון בספינת הצלה רעועה מרחק של יותר מ-1,200 ק"מ בים וודל הסוער כדי להזעיק עזרה. כל 28 אנשי הצוות ניצלו, גם אלה שלדעתו של שקלטון לא היו ממש ראויים לכך. מסעה של ה"Endurance" נהפך לציון דרך של מנהיגות, נחישות וסיבולת (כשם הספינה).

אף ששקלטון לא עמד במשימה, מקומו בפנתיאון הגבורה הבריטי רק התעצם עם השנים. נשאלת אפוא השאלה, מה במרוצת הזמן, הביא להבדלים כה דרמטיים בהערכה של שני החוקרים? היתה זאת מלחמת העולם השנייה שהביאה את הבריטים להעריך מחדש את הגדרת ההצלחה. הקרבה הירואית וייצוג האומה בכבוד, שאיפיינו את ההגדרה בתחילת המאה, פינו מקום להערכה מורכבת יותר של הצלחה. התנאים, המניעים ובעיקר שיקול הדעת בהערכת סיכונים הפכו מרכזיים בתהליך הכתרתם של גיבורים. בעוד שסקוט לא עמד במבחן התוצאה המעודכן, צלח אותו שקלטון בצבעים זוהרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו