בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למשוך בחבל המחשבה

כולם יודעים שכיף יותר לשחק מלעבוד. מיהם האנשים שמצליחים בכל זאת לעבוד? מחקר נוירופסיכולוגי חושף את נבכי המוח של החרוצים

8תגובות

בעת כתיבת הפוסט הזה, אני אשתעמם. אתעייף מלהביט במילים האלה ואשתוקק להסחת דעת. אז אקליק מדף זה למקום אחר, ואשעשע את עצמי באתר אינטרנט לא רלוונטי לחלוטין. אחרי כמה דקות נפלאות של בזבוז זמן, תחושת האשמה שלי תגבר ואעשה את דרכי חזרה לכאן, למשפט הזה.

אלה הן המלודרמות הקטנות של העבודה. מדובר במעגליות אינסופית, של המוטיבציה הפנימית הנאבקת בשעמום החיצוני, של ההתמדה מול ההנאה. אנחנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות. ועדיין, תמיד הרבה יותר קל לעשות מה שאנחנו רוצים לעשות.

לאור החשיבות הרבה שיש במשיכת חבל מנטלית זו, תמיד הסתקרנתי מהאופן שבו היא מתרחשת בראשי. מאמר חדש ומרתק ב"Journal of Neuroscience", שנכתב בהובלת מייקל טרדוויי מאוניברסיטת ונדרבילט, מתחיל לפתור את המסתורין. זוהי טיוטה ראשונה של מה שמתרחש במוח כאשר אנו בוחרים בין מאמץ להתפנקות, בין עבודה להסחת דעת.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

הניסוי נעזר ברישום פשוט. 25 נבדקים התבקשו לבחור בין משימה קלה למשימה קשה, המערבת לחיצה על כפתור (נשמע כיף, לא?). המשימות הפשוטות זיכו אותם בדולר, בעוד שהתגמול על המשימות הקשות נע בין דולר ל-4.3 דולר. אחרי שהם בחרו את דרגת הקושי, נאמר לנבדקים שהפרס שלהם אינו ודאי, ושלמעשה יש להם סיכוי נמוך (12%), בינוני (50%) או גבוה (88%) לקבל תשלום. המשימות עצמן ארכו 30 שניות והיו מייגעות בטמטומן: הנבדקים התבקשו ללחוץ על הכפתור ביד החזקה שלהם 30 פעמים בשבע שניות (התנאי הקל) או 100 פעמים ב-21 שניות בזרת היד החלשה שלהם. מטלות כאלה גורמות לכתיבה להיראות כמו יום כיף על החוף.

בעת שהסטודנטים המשועממים לחצו על כפתורים בקדחתנות, המדענים עקבו אחר השינויים במוחותיהם בעזרת סריקת PET משודרגת, המסוגלת לעקוב אחר פעילות נוירוני הדופמין בכל קליפת המוח. הסריקה איפשרה למדענים לחפש אחר קורלציות בין הפעילות הדופמינית לנכונות הנבדקים לעשות את המטלה הכי פחות מהנה שיש. הם יכלו לראות מדוע כמה מהאנשים הפסיקו ללחוץ על כפתורים בעוד שאחרים המשיכו, גם כאשר הזרת שלהם החלה לכאוב.

הדבר הראשון שטרדוויי ועמיתיו גילו היה שנבדקים עם פעילות דופמינית בסטריאטום השמאלי (left striatum) ובקורטקס הפרה-פרונטלי הוונטרו-מדיאלי (ventromedial prefrontal cortex) היו נכונים יותר לעבוד קשה בתמורה לגמול גדול יותר. הבדלים אלה בלטו לעין במיוחד במקרים שבהם סיכויי התשלום היו נמוכים. אף על פי שהסיכוי לקבלת הכסף היה למעשה מזערי, הנבדקים מצאו דרך לשמור על המוטיבציה. תוצאה זו לא מפתיעה במיוחד, מכיוון שמחקרי סריקת מוח אחרים קשרו בין אזורים אלה לניתוחי עלות-תועלת, לדוגמה כאשר המוח מחשב אוטומטית אם חלופה מסוימת (לדוגמה, לחיצה מאה פעם על כפתור בתמורה למזומן) שווה את ההשקעה. למרות שאנו לא מודעים לחישובים אלה, הם קובעים אם נסיים את המשפט הזה או נפרוש למשחק אנגרי בירדס.

אבל זו לא היתה הקורלציה המעניינת היחידה שנמצאה בסריקות PET. המדענים גילו גם יחס הפוך בין פעילות הדופמין באינסולה לבין הנכונות להשקיע מאמץ. בקצרה, נראה כי אינסולה מגורה גורמת לנו להיות עצלנים יותר. בעוד שהתפקיד המדויק של האינסולה עדיין אינו ברור - פעילות באזור זוהתה בסוגים שונים של מחקרי fMRI - המדענים בוונדרבילט טוענים שלפחות במקרה זה, האינסולה מייצגת כנראה את "עלויות התגובה" - את הכאב שיש לסבול ממטלה לא נעימה. אולי האזור מזהה את השעמום, או את פעימות האצבע העייפה, או את הכאב הקיומי של לעשות משהו שאיננו רוצים לעשות. מי יודע? מה שברור במקרה זה הוא שככל שהפעילות הדופמינית באינסולה גבוהה יותר, כך כאב העבודה מורגש יותר, ולכן אנו מוותרים.

הסיבה היא שעבודה אינה כיף. זה לא משנה אם אנו עוסקים באימונים או לומדים אלגברה. המטלות ההכרחיות ביותר הן לרוב הכי פחות מהנות. בנוסף, כדי להצליח אנשים חייבים ללמוד איך להשקיע מאמץ לזמן ארוך, להתאמן במשך 10,000 שעות (פלוס מינוס 5,000 שעות), לסבול 12 שנות לימודים בבית ספר ולכתוב טיוטה אחר טיוטה. אין קיצורי דרך: אפילו אלה שהתברכו בכישרון גולמי חייבים להתמיד. האימונים הם אף פעם לא אופציונליים.

קחו לדוגמה את עבודתו של פרנסיס גלטון, המלומד הבריטי בן המאה ה-19 שהשקיע עשרות שנים באיסוף מידע ביוגרפי על חייהם של שופטים, פוליטיקאים, משוררים, מוזיקאים ומתאבקים בולטים. למרות שגלטון קיווה לזהות את המקורות התורשתיים של הגאונות - הוא רצה לתמוך בבן דודו צ'רלס דרווין ובתורת האבולוציה החדשה שלו - הוא הגיע בסופו של דבר למסקנה שתבונה מולדת אינה מספיקה להצלחה. אנשים מצליחים צריכים להתברך גם ב"להט ויכולת לעבודה קשה".

מחקר זה מציע הצצה ראשונה לאותן איכויות חיוניות שתיאר גלטון, ומסייע לנו למפות את ההבדלים האישיים המסייעים לאנשים מסוימים לעבוד קשה. נפשות חרוצות אלה מפיקות מעט יותר הנאה מהאפשרות לקבל גמול, אבל נראה שהן גם פחות רגישות למתלונן הפנימי שלהם, לקול המציק הזה המזכיר להן ששולה מוקשים הרבה יותר מהנה מעריכה, או שמשחק הספורט בטלוויזיה הרבה יותר מבדר משיעורי הבית. בכל רגע נתון, בראשנו מתנהלת משיכת חבל, הקובעת אם אנו מוכנים להשקיע את המאמץ הנדרש או לא. משפט זה קיים אך ורק כי לדקות ספורות לפחות הצלחתי למשוך חזק יותר.

תרגום: אסף רונאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו