שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האני המתפזר

אם האני אינו אלא אוסף של שברי תודעה, מחשבות ודחפים, האם הוא אשליה - או שאולי הוא דומה יותר לשעון יד?

ג'ונה לרר, Wired
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'ונה לרר, Wired

ב-1920, אחרי שכתבה שני רומנים שבהם מספר ויקטוריאני קונבנציונלי (מהסוג אשר, כמו אל יודע-כל, מביט על הכל מלמעלה), הכריזה וירג'יניה וולף ביומנה: "סוף כל סוף גיבשתי מושג מסוים של צורה חדשה לרומן חדש". הצורה החדשה עוקבת אחר זרם ההכרה שלנו, מתחקה אחר "מעוף התודעה" בשעה שהיא מתפתחת עם הזמן. "רק מחשבות ורגשות", כתבה וולף לקתרין מנספילד, "בלי ספלים ושולחנות".

אולם התודעה אינה דבר שקל לבטא. כשוולף הביטה פנימה, היא גילתה כי התודעה אינה עומדת במקום אף לא לרגע. מחשבותיה זרמו במערבולות, וכל רגע נשא בקרבו גל של תחושות. שלא כמו "הסופרים המיושנים", שהתייחסו לקיום שלנו כדבר קבוע, התודעה של וולף לא היתה מוצקה, גם לא ודאית ובטוחה. במקום זאת, היא היתה "מאוד גחמנית, שלא ניתן לסמוך עליה - רגע אחד ניתן למצוא אותה על דרך מאובקת, אחר בפיסת עיתון ברחוב, ואז בנרקיס המשתזף בשמש". בכל רגע נתון, נראה שהיא מתפזרת למיליון פיסות זעירות. מוחה בקושי נותר בחתיכה אחת.

אך הוא נותר שלם. התודעה שלה הורכבה מרסיסים, אבל לא התפרקה. היא ידעה שמשהו מונע את התפוררותה, רוב הזמן. "אני מתמקדת במרכז שלי", כתבה ביומנה, "ויש שם משהו".

איור: יעל בוגן

היצירה של וולף היתה חיפוש אחר הדבר הזה שמחזיק אותנו מקשה אחת. העצמי היה תוצאת החיפוש שלה, "היסוד". למרות שהמוח אינו יותר מאשר מארג של נוירונים חשמליים ודחפים סותרים, וולף הבינה שהעצמי הופך אותנו לשלמים. זהו המקור השברירי של זהותנו, מחבר התודעה שלנו. אם העצמי לא קיים, איננו יכולים להתקיים.

אולם אסור לשכוח עד כמה קלוש אותו עצמי. ברומנים המודרניסטיים שלה, וולף רצתה בעת ובעונה אחת לאשר את קיומנו ולחשוף את אי היכולת לתאר אותו במילים, להראות לנו שאיננו אלא "כמו כנף של פרפר... (אשר חייב) להתהדק למקשה אחת במסמרות ברזל".

ברוס הוד, פסיכולוג מאוניברסיטת בריסטול, המשיך מהנקודה בה נעצרו וולף והמודרניסטים. בספרו החדש, "The Self Illusion" (אשליית העצמי), הוא מבקש להבין כיצד הייחודיות של העצמי נוצרת מתוך הקקופוניה של השכל והבלגן של חיי החברה. ד"ר הוד ענה על כמה משאלותי:

אתה טוען כי העצמי - הישות הניצבת במרכז היקום האישי - אינה אלא סיפור, "נראטיב מובנה". תוכל להסביר למה אתה מתכוון?

הסיפורים הטובים ביותר נשמעים הגיוניים. הם מתקדמים במסלול לוגי בו דבר אחד מוביל לאחר וכולל את הפרטים וציוני הדרך הרלוונטיים ביותר, כך שנוצרת תחושת המשכיות ולכידות. לכך מתייחסים הסופרים במושג קשת הנראטיב - ההתחלה, האמצע והסוף. אם רצף האירועים לא מתקדם לפי נראטיב זה, הוא הופך לחסר פשר ומקוטע, ואין לו משמעות. המוח שלנו חושב בסיפורים. הדבר נכון גם לעצמי שלנו, ואני משתמש בהבחנה שעשה וויליאם ג'יימס בין העצמי כ"I" לעצמי כ"me". תודעת העצמי שלנו כאן ועכשיו היא ה"I", ורוב הזמן אנו חווים את העצמי הזה כיחיד שלם וקוהרנטי, קצת כמו דמות בסיפור. העצמי עליו אנו מספרים לאחרים, העצמי האוטוביוגרפי, או ה"me", הוא דיווח קוהרנטי של מי שאנחנו חושבים שאנחנו, בהתבסס על חוויות עבר, אירועים בהווה ושאיפות לגבי העתיד.

מדעי המוח תומכים בטענה שהעצמי מובנה. מייקל גזינגה הראה כי אם מציגים בפני מטופלים עם מוח חצוי (אשר החיבור בין שני ההמיספרות במוחם נקטע) מידע חזותי לא עקבי, הם ישלימו בקלות הסבר המפשר בין נתונים שעובדו בצורה לא מודעת לנתונים במודע. הם ימציאו סיפור. באופן דומה, זכורים דיווחיו של אוליבר סאקס על מטופלים שממציאים הסברים הגורמים לנכויות שלהם להיות הגיוניות. חוקר המוח וילאיאנור ס. רמצ'אנדראן מספר על מטופלים משותקים המכחישים שיש להם בעיה. כל אלה הן דוגמאות קליניות קיצוניות, אבל הדבר נכון גם לגבי אנשים רגילים.

אנחנו יכולים בקלות לגלות את חוסר העקביות בתיאוריהם של אנשים אחרים את העצמי שלהם, אבל מסוגלים פחות לזהות את אלה שלנו. כאשר חוסר העקביות מתגלה בבירור, כתוצאה של מעשינו, אנו נעזרים בתירוץ, "לא הייתי אני אתמול בלילה", או "זו אשמת היין". ובכן, היין לא יכול להיות אשם, ואם לא הייתם אתם, אז מי אתם הייתם ומי היה אתם?

האופי המקוטע של העצמי הוא מוטיב מרכזי של הספרות המודרניסטית (ניטשה אמר זאת ראשון ודבריו הידהדו ביומנה של וולף כשהיא כתבה שאנו "חלקיקים ופסיפסים: לא כפי שסברו בעבר, שלמות עקבית, מונוליתית, נטולת רבב"). בספרך, אתה טוען שמדעי המוח המודרניים מאשרים את נכונות "תיאוריית האוסף" של העצמי שהעלה דיוויד יום. האם אתה חושב שהם גם מאשרים את נכונות האינטואיציות האמנותיות לגבי העצמי? ואם כן, כיצד הראה זאת המדע? האם אנחנו רק אוסף חלקיקים ופסיפסים?

ללא ספק, כן. כשהתבקשתי לראשונה לכתוב את הספר הזה, באמת לא הבנתי מה התגלית פה בכלל. אנחנו בהכרח ריבוי - מערכת מורכבת של תפקודים מפותחים. חוקרי מוח משקיעים את זמנם בניסיון לפרק למרכיבים את המוח כדי להבין את התפקודים השונים שפיתחנו דרך הברירה הטבעית. עד כה גילינו כי המוח הוא מערכת מורכבת של מנגנונים היוצרים אינטראקציות זה עם זה, החל בחושים וכלה במנגנון הקונספטואלי של התודעה - הפלט של המוח שלנו. מהרגע שבו קלט מהסביבה מעורר קולטן חישה, המתחיל דחף עצבי אשר הופך לתגובת שרשרת, איננו יותר מאשר מערכת עיבוד מורכבת להדהים שהתפתחה כדי ליצור ייצוגים עשירים של העולם סביבנו. אין לנו קשר ישיר למציאות, כי כל מה שאנו חווים הוא גרסה מופשטת שלה, אשר עברה דרך מנגנוני העיבוד של מוחנו כדי ליצור חוויה.

אני חושב שהניהיליזם של ניטשה והדיכאון של וולף היו השתקפויות של הבנתם האינטואיטיבית כי עושר החוויה חייב להיות מורכב ממספר רב של תהליכים חבויים, ושליבת העצמי היא בהכרח אשליה - ואולי זה הכעיס אותם. אבל אני לא חושב כי ההבנה שהעצמי הוא אשליה היא שלילית. למעשה, אני חושב שאין מנוס מכך. מבקרי מבטלים את עמדתי כרדוקציוניסטית או מטריאליסטית מדי. ובכן, אם המצב האנושי אינו מטריאליסטי, אז הסבר חלופי טוב חייב להיות לא-מטריאליסטי.

אם יראו לי ראיות מוצקות לקיומן של רוחות ונשמות אשנה את עמדתי. אבל עד כה לא נמצאו ראיות אמינות לקיומן של נשמות, רוחות או ישויות על טבעיות בגופינו. בניגוד לכך, אנו יודעים כי כאשר משנים את המצב הפיזי של המוח, אם זה בפגיעת ראש, דמנציה או סמים, העצמי משתנה. אם זה כתוצאה מנזק, מחלה או הוללות - אנו יודעים שהעצמי חייב להיות תוצר של המוח הגשמי.

מי פה המספר

אם העצמי הוא אשליה, אז מדוע הוא קיים? למה אנו טורחים לספר סיפור כזה על עצמנו?

מאותה סיבה שמוחנו יוצר גרסה מופשטת ביותר של העולם סביבנו. לא רק שהמוח שלנו תופס את מרבית דרישות האנרגיה המטבולית שלנו, אלא שהוא עושה זאת כדי להקטין את עומס העבודה של הפעולה. זו הסיבה המקורית לכך שהמוח שלנו התפתח מלכתחילה - כדי לתכנן את תנועותינו, לשלוט בהן ולעקוב אחר הסביבה. לכן ליצורים חיים שלא פועלים או מנווטים בסביבתם אין מוח. המוח מייצר מפות ודגמים, לפיהם אנו מבססים את התנהגויותינו. ערכם של מפה או דגם נמדד במידה שבה הם מספקים את מרב המידע הרלוונטי והמועיל בלי להכביד יתר על המידה בפרטים.

הדבר נכון גם לגבי העצמי. אם זה ה"I" של התודעה או ה"me" של הזהות האישית, שניהם סיכומים של מידע מורכב שמוזן לתודעה. העצמי הוא דרך יעילה לחוות את העולם ולתקשר איתו. לדוגמה, הנח שאתה שואל אותי אם אני מעדיף גלידת וניל או שוקולד. אני יודע שאני אעדיף שוקולד. אל תשאל אותי למה, אני פשוט יודע. כשאני עונה שוקולד, אני חווה את החוויה המובנת מאליה לכאורה, שהעצמי שלי קיבל את ההחלטה. אולם אם חושבים על כך, ההחלטה שלי כוללת מגוון תהליכים חבויים, חוויות עבר והשפעות תרבותיות שלא ניתן לבחון בנפרד. כל אחד מהם השפיע על החלטתי.

אם העצמי הוא נראטיב, מיהו המספר? איזה חלק בי כותב את הסיפור שנהפך להיות אני?

זו השאלה המעניינת ביותר אבל גם הקשה ביותר למענה, כי אנו נכנסים לממלכת התודעה. לדוגמה, כשהתעוררתי הבוקר שמתי לב שאני מסדר את מחשבותי, ופתאום התקבעתי על הביטוי "לסדר את המחשבות". הרגשתי שאני יכול להתמקד במחשבות שלי, להפוך אותן מצד לצד בראשי ולתהות איך אני מסוגל לעשות זאת. מי אחראי לסדר ומי להתמקדות? זו היתה התנסות מרשימה של העצמי המודע.

אני טוען שאף על פי שנוצר אצלי רושם מאוד חזק שאני מסדר את מחשבותי, אי אפשר שלא לשאול מי חשב את המחשבות שהתחילו את החקירה? אין ספק שמרביתנו לא טורחים לחשוב על כך, אז בטח היתה לי אג'נדה לא מודעת לפיה יהיה זה תרגיל מעניין. אולי היתה זו שאלתך שקראתי לפני כמה ימים, או שזו בעיה שמציקה לי כבר זמן מה. זה נראה היה כמו סיפור שאני מגלגל בראשי בניסיון לענות לשאלה לגבי האופן שבו אני חושב. אבל בלי להאמין ברוח שבמכונה, לא ניתן לחקור את השכל שלכם באופן עצמאי. בעצם, המספר והקהל זהים זה לזה.

כפי שציין הפילוסוף גילברט רייל, בכל הנוגע לתודעה אי אפשר להיות גם הצייד וגם הניצוד. אני חושב שהוא מתכוון לכך שהמוח גם יוצר את השכל וגם חווה אותו. אז אפשר להיות מודעים למחשבה, אבל לא ניתן להיות נפרדים ממנה. מדובר בתשובה מאוד לא מספקת בעיני מרבית האנשים, כי היא פשוט לא מסתדרת עם החוויה הנפשית שלנו. אנו מגלגלים מחשבות. אנו שוקלים אפשרויות. אנו מסדרים את מחשבותינו. אנו מריצים תסריטים בראשינו. למרות זאת, כל כמה שהחוויה הנפשית הזאת נראית לכולנו ודאית, לא יכול להיות אף אחד בתוך ראשינו השוקל את האפשרויות. אחרת תיווצר בעיה של רגרסיה אינסופית - מי נמצא בתוך הראש שלהם וכן הלאה.

החוויה החברתית

לא כל עמיתיך מסכימים עם הדקונסטרוקציה שעשית. יש הטוענים שהעצמי הוא כמו שעון יד. השעון הוא אוסף של חלקים שונים, אבל אין זה אומר שהוא אשליה. איך אתה עונה להם?

אשליה היא מה שאינו כפי שהוא נראה, ורובנו רואים בעצמי ליבה הכרחית של מי שאנחנו. מרביתנו מרגישים כי העצמי הוא מרכז החוויה, המגיב לכל הסובב אותנו. אני קורא תיגר על תפיסה זו של ישות מאוחדת, לא על חוויית העצמי. העובדה שחוויה זו משותפת למרביתנו אינה הופכת אותה לאמת. לדוגמה, מרביתנו סבורים שאנו רואים את העולם באופן רציף כשאנחנו ערים, אבל אנחנו רואים רק שבריר מהעולם, כי המוח שלנו חוסם את החוויה הוויזואלית שלנו כל פעם שאנו מזיזים את עינינו. אנחנו למעשה עיוורים לפחות שעתיים כל יום. תהליך זה הוא הסיבה לכך שאיננו יכולים לראות את העיניים שלנו זזות כשאנו מביטים במראה! לפיכך החוויה המודעת אינה ערובה למה שהוא באמת נכון.

לגבי ההשוואה לשעון היד... ברור, הוא מורכב מחלקים רבים, וסך כל החלקים הוא השעון. אולם שעון יד הוא שעון יד רק כי זו המוסכמה. חייזר או ניאנדרתל יתייחסו אליו כאל חפץ מסובך הבנוי מחלקים. אפשר אפילו להשתמש בשעון יד כנשק להרוג חיות קטנות. מדובר בשימוש ביזארי בחפץ, אבל אין שום דבר אינהרנטי בשעון שמגדיר אותו כפי שהוא. וכמובן, חיידק החי על פני השעון עשוי לא להתייחס אליו כאל חפץ. אז שעון יד הוא שעון יד בגלל שימוש שניתן לזהותו ומבחינה מסוימת בגלל מוסכמה: שני המקרים לא משליכים על קיומה של מציאות עצמאית של השכל החושב על כך.

כשאנשים מדברים על המציאות של העצמי כנקודת השיא של כל החלקים המרכיבים אותו, הם נופלים במלכודת של הרעיון שהעצמי מתקיים בנפרד מחלקיו. בספרי אני טוען כי משום שהתפתחנו כחיות חברתיות, אלה הנמצאים סביבנו מהווים חלק ניכר מהחיים הנפשיים שלנו שאנו חווים כעצמנו.

אנו יכולים לראות את השפעתם של אחרים, אבל לעתים קרובות לא מבינים כיצד אנו עצמנו מעוצבים. אני לא מכחיש את השפעתם של הגנים שאנו יורשים. ילדים הגדלים באותה סביבה יכולים לצאת שונים מאוד, אבל אפילו אותן תכונות פנימיות של מי אנחנו מתממשות בעולם החברתי המגדיר אותנו. אם חושבים על כך, לרבות מהדרכים שבהן אנו מתארים זה את זה, כמו מועיל, נעים, נדיב, נבזי, חצוף או אנוכי, יש משמעות רק בהקשר לאחרים. אז אלה סביבנו מגדירים פחות או יותר מי אנחנו. אני מקווה שהספר הזה יזכיר לנו את הנקודה הברורה מאליה הזאת, שאנו נוטים לשכוח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ