בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה סיפורים שלא קרו מרתקים אותנו כל כך

איך צומחות אגדות אורבניות ולמה אנחנו ממשיכים להאמין בהן? בחלק מהמקרים קשה יותר לגלות מאין באו, אבל ברור שהן ממלאות פונקציה חברתית

11תגובות

"שקר יכול להקיף את מחצית העולם לפני שהאמת מספיקה אפילו לנעול את מגפיה".

מרק טוויין

בניסוי שנערך לפני שנים באוניברסיטת שיקגו הוכנסו לכלוב חמישה קופים. במרכזו של הכלוב היתה תלויה בננה ותחתיה הניחו החוקרים גרם מדרגות. לא חלף זמן רב ואחד הקופים החל מטפס לכיוון הבננה. ברגע שנגעה כף רגלו במדרגה הראשונה הותזו על הקופים האחרים בכלוב מי קרח. לאחר זמן מה ניסה קוף אחר את מזלו ושוב התיזו החוקרים מים קרים על חבריו לכלוב, וכך כמה פעמים נוספות. לבסוף הוצא צינור המים הקרים מתוך הכלוב, אך כל אימת שאחד הקופים שם פעמיו אל הסולם מנעו זאת ממנו הקופים האחרים, לעתים באלימות בלתי מרוסנת.

בשלב זה הוציאו החוקרים את אחד הקופים מהכלוב והחליפו אותו בקוף אחר. הקוף הטרי הבחין מיד בבננה וניסה לקטפה, אבל משהניח את רגלו על המדרגה הראשונה הותקף מיד על ידי שאר הקופים שביקשו למנוע ממנו להמשיך. לאחר ניסיון נוסף למד גם קוף זה כי אם שלמותו הפיזית חשובה לו מוטב שיוותר על הבננה. בשלב הבא הוחלף קוף נוסף בקוף רענן והתהליך חזר על עצמו: גם הקוף שהצטרף אחרון נטל חלק בהתקפה על הקוף החדש שניסה את מזלו בהשגת הבננה, ואף גילה התלהבות מיוחדת השמורה בדרך כלל למי שאך זה המירו דתם או ללוחמים צעירים המבקשים להרשים את חבורת הוותיקים ביחידה הקרבית שאליה הצטרפו לאחרונה. ואז הוחלף קוף שלישי. מחליפו עשה דרכו לסולם ונענש מיד בפראות על ידי כל השאר. לשניים מאלה שהכו אותו, המצטרפים החדשים, לא היה כל מושג מדוע נמנע מהם לטפס על הסולם ועוד פחות מכך מדוע הם נוטלים חלק בתקיפתו של הקוף החדש.

לאחר שגם הקוף הרביעי והקוף החמישי מקבוצת הקופים המקורית הוחלפו, לא נותרו עוד בכלוב קופים שחוו על בשרם את התזת המים הקרים. למרות זאת, אף לא אחד מהקופים שנותרו בכלוב ניסה לטפס על המדרגות בדרכו אל הבננה.

את הסיפור הקליט הזה שמעתי לפני זמן מה מפי מדריך סקי שניסה לשכנע אותי כי, בדומה לקופים, אימצתי כמה הרגלי גלישה מזיקים שמעולם לא טרחתי לבחון את מקורם. בשלב זה הייתי אמור לזכות בהארה ולאמץ טכניקת גלישה חדשה התואמת יותר את הציוד המודרני שהשתכלל מאז שהתוודעתי, לפני שנים רבות, לספורט המרענן הזה.

אני מצדי העדפתי לאמץ דווקא גלישה מסוג אחר כדי להתחקות אחר שורשיו המחקריים של הסיפור. בחיפוש ברשת צף הסיפור על לקחיו החינוכיים חיש קל. גרסאות מסוימות העדיפו סולם על גרם מדרגות ואחרות הסתפקו בארבעה קופים בלבד. בגרסה אחת, שבה הושמו בפי הקופים מילים אנושיות, שואל הקוף המוכה את הקופים האחרים: "אבל מדוע?" ואלה עונים לו במקהלה: "כי כך עשינו זאת תמיד כאן".

הבעיה העיקרית של המחקר המתואר היא שהוא לא התקיים מעולם. ב-67' נחקרה אמנם התנהגותם של קופי רזוס על ידי חוקר קנדי, שהעלה את ההשערה שקוף תמים שהוכנס לכלוב יחד עם קופים אחרים שסיגלו לעצמם התניות מסוימות עשוי לאמץ התניות אלה, אבל זה, פחות או יותר, הכל. ברוכים הבאים למחלקת המחקרים שהפכו לאגדות אורבניות. את הסיפור הזה סיפרתי לפני כמה חודשים לקוראי "דה-מרקר" בהקשר אחר, אבל זו בדיוק הדרך שבה זוכות אגדות אורבניות לחיים משלהן - כאשר חוזרים ומספרים אותן פעם אחר פעם. לאגדות אורבניות יש לעתים תכופות לקח מוסרי כמו בסיפור לעיל, והן בראש ובראשונה סיפורים. יש להן רקע, גיבורים, עלילה המגיעה לשיא ושורת מחץ המתירה את הסבך העלילתי.

אגדות אורבניות מסייעות לאנשים לשעשע את עצמם ולהעביר לאחרים ערכים ונורמות חברתיות, וחלקן משקפות פחדים ודאגות המשותפים לרבים. אגדות אורבניות תופסות אחיזה בלבנו כי הן מספקות תובנות חברתיות מאירות עיניים בהקשרים תרבותיים או כלכליים המעסיקים את כולנו. קשה להתחקות אחר מקורן של אגדות אורבניות והשורשים של חלקן נטועים בעבר, אך לאגדות אורבניות שמקורן במחקר מדעי, כמו סיפור הקופים, יש יתרון שאינו מאפיין אגדות אחרות: ניתן לעקוב אחר התפתחותן כיוון שמקורן מוגדר ומזוהה.

אגדה מפורסמת אחת כזאת טוענת כי תינוקות שמאזינים למוזיקה קלאסית (ובייחוד ליצירות של מוצרט) יהיו אינטליגנטים יותר מאחרים. מקורה של האמונה במחקר שפירסם ב-93' כתב העת המכובד "Nature", שמצא כי סטודנטים שהקשיבו לסונטה של מוצרט במשך עשר דקות שיפרו את ביצועיהם במבחן של אינטליגנציה מרחבית בשמונה עד עשר נקודות איי.קיו. הממצאים, שזכו לשם "אפקט מוצרט", הציתו גל מחקרים עוקבים שניסו לשחזר את תוצאות המחקר המקורי, אך הפיקו במקרה הטוב תוצאות מעורבות.

ניתוח השוואתי מקיף (Meta Analysis) שהתייחס ל-16 מחקרים הגיע למסקנה שהאפקט הכולל זניח. אף על פי שאפקט מוצרט לא הצליח לעמוד במבחן של אמות המידה המדעיות, הוא זכה לפופולריות סוחפת בציבור הרחב. המחקר צוטט באינספור דיונים ציבוריים שעסקו בחינוך בכלל ובפיתוח מיומנויות של עוללים בפרט. בשיאו של השיגעון העבירה מדינת ג'ורג'יה תקנה שהבטיחה חלוקת אלבום מוזיקה קלאסית לאמהות טריות. מדינת פלורידה אישרה תקנה שלפיה מעונות יום במימון המדינה ינגנו מוזיקה קלאסית בכל יום. חנויות הציגו ספרים ואלבומי מוזיקה מתאימים ושיעור המודעות של האוכלוסייה לתופעה הגיע ל-80%. התופעה נפוצה גם אל מעבר לים והפכה לאחת מהאגדות האורבניות המצליחות ביותר.

אדריאן בנגרטר (Bangerter) וצ'יפ הית' (Heath) מאוניברסיטת סטנפורד התחקו אחר התפתחותה של האגדה האורבנית המדעית הזאת. במחקר הראשון שערכו ניסו השניים לעקוב אחר התפתחות העניין התקשורתי באפקט מוצרט*.

הם סרקו את כותרותיהם של 50 העיתונים המובילים בארצות הברית במשך שמונה שנים לאחר פרסום המחקר המקורי, והשוו את מספר הפעמים שהמאמר הוזכר למספר הפעמים שהוזכרו 22 מאמרים אחרים שהתפרסמו ב"Nature" בחודש שקדם לפרסום אפקט מוצרט ובחודש שלאחריו. הממצאים מייצגים היטב את הדרך שבה מתפשטת אגדה אורבנית המבוססת על מחקר מדעי: אפקט מוצרט צוטט שבע פעמים בלבד בשנת פרסום המחקר (האחרים צוטטו בממוצע 5.8 פעמים) אך מאז צבר תאוצה ובתוך עשר שנים היה מספר הציטוטים גדול פי 11.4 ממספר הציטוטים שלו זכו המחקרים האחרים (במקרים רבים האזכורים היו קשורים לאירועים חיצוניים למחקר, כמו החקיקה במדינות מסוימות שהוזכרה כאן ופרסום ספרים הקשורים לתופעה).

המחקר השני שערכו נועד לספק תשובה לשאלה מה היה סוד קסמו של המחקר מלכתחילה. כצפוי, מסקנות המחקר שילבו היטב בין האמונה העממית שלמוזיקה יש השפעה חיובית והתחושה המנחה הורים רבים, שלפיה קיימת תקופה קריטית בהתפתחותם של ילדים המשפיעה על חייהם באופן בלתי הפיך. אך החוקרים כיוונו גבוה יותר. בתרבות שבה הורים מרגישים אחראים באופן מוחלט להתפתחותם של ילדיהם וגני ילדים מסוימים בארצות הברית נקראים "מרכזי פיתוח ילדות", היה נראה לחוקרים שכל אמצעי שיכול לקדם את הצאצאים יזכה לתשומת לב רבה, שלא לדבר על ההקלה מהאשמה המתלווה לחשש שלא דאגנו להם מספיק.

בנסיבות אלה הניחו החוקרים כי המחקר יצוטט יותר במחוזות שבהם רמת החינוך נחשלת יותר באופן יחסי. הם השוו 34 מדינות בארצות הברית שאת כותרות העיתונים המתפרסמים בהן אגרו בבסיס המידע שהקימו, ודירגו אותן על פי רמת החינוך בהן. משוואת הדירוג כללה תוצאות מבחנים ארציים, הוצאה ממשלתית ממוצעת לתלמיד ושכר המורים במדינה. ואמנם, התברר כי רמת החינוך במדינה מסוימת עומדת במתאם אמיץ עם שיעור הפרסומים שהתופעה זכתה לו בעיתוניה של אותה מדינה. כלומר, חרדתם של הורים לחינוך ילדיהם היתה במקרה זה מצע הדאגה שעליו פרחה האגדה האורבנית המדעית של אפקט מוצרט, לפחות במדינות שבהן רמת החינוך נמוכה יחסית.

אבל רגע, אם המחקר המקורי נערך בהשתתפות סטודנטים, כיצד ומתי בדיוק התרחש המעבר שבעטיו נקבע כי דווקא זאטוטים יוצאים נשכרים מההאזנה למוזיקה קלאסית? החוקרים בדקו מדגם של 478 מאמרים שהתייחסו לתופעה במשך שמונה שנים, מאז שדווחה לראשונה, וניסו לברר את השכיחות היחסית שבה הוזכרו סטודנטים, ילדים ותינוקות כמי שנהנים מהתופעה. אוכלוסיית המחקר המקורית, סטודנטים, הוזכרה ב-80% מהמאמרים שפורסמו בשנת 44', מיד לאחר פרסום המחקר המקורי, אך רק ב-30% מהמאמרים שפורסמו אחרי שנת 2000. תינוקות, מאידך, שמקומם נפקד מבציר מאמרי העיתונות של שנת 94', הוזכרו ב-55% ממאמרי שנת 99' ובשיעור דומה מהמאמרים שפורסמו בשנים שלאחר מכן. הממצאים המפתיעים הללו מחזקים את ההנחה שהמוטציות בסיפור המקורי עולות בקנה אחד עם מוסכמות תרבותיות מקובלות, המתייחסות במקרה זה לאמונה כי בהתפתחותם של ילדים יש "תקופה קריטית" (שתוצאותיה בלתי הפיכות, לטוב או לרע) ולדאגת ההורים לחינוכם הראוי. מכאן שרעיונות מסתגלים לאווירה הפסיכולוגית והתרבותית של מי שאמור לארח אותם*.

אלא שלא ניתן לעקוב אחר רוב האגדות האורבניות באותה קלות שמאפשרות אלה שנסמכות, לכאורה, על מחקר מדעי. אתר הדגל של חובבי האגדות האורבניות, snopes.com, מכתיר את עצמו כמקור ההתייחסות המקיף ביותר ברשת לאגדות כאלה, סיפורי עם, מיתוסים, שמועות ואינפורמציה מטעה. ניתן לגלוש באתר על פי קטגוריות (יש 43 כאלה), או לקפוץ ישר לרשימת 25 הסיפורים החמים ביותר. בקטגוריית הפשע, למשל, תוכלו למצוא את הסיפור על מעשן סיגרים שביטח כמה מאות מהם נגד אש. לאחר שנהנה לעשן את כולם תבע את חברת הביטוח בטענה כי הסיגרים עלו באש. חברת הביטוח סירבה לשלם והאיש תבע אותה. השופט הורה לחברה לפצות את המבוטח אך כאשר קיבל האיש את הכסף מיהרה החברה לבקש את מאסרו בשל הצתה.

חכו רגע עם ה-forward

על פי "סנופס", הסיפור נולד באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת ונמצא חסר ביסוס. עורכי האתר החרוצים פורשים בפני הגולש מאות אגדות מסוג זה, מנתחים את מקורותיהן וגוזרים את דינן כסיפורים אמיתיים, מופרכים או במקרים רבים כאלה שיש בהם גם גרעין אמת. אחד כזה מספר על נהג מקליפורניה שקיבל לתיבת הדואר האלקטרוני שלו דוח מהירות בצירוף התמונה שצילמה המצלמה שעל פניה חלף, והוראת תשלום קנס בסך 40 דולר. הנהג הזועם החזיר את המכתב בצירוף תמונה של שני שטרות של 20 דולר, הקנס המבוקש. שבוע מאוחר יותר קיבל מכתב תשובה מהמשטרה וכשפתח את המכתב מצא שם צילום של זוג אזיקים.

האתר Toptenz.net מדרג, בין השאר, את עשרת המיתוסים והאגדות האורבניות שזכו לקהל המעריצים הרחב ביותר. החל מהטענה שאם תשימו שן בכוס קולה בערב היא תאוכל עד הבוקר, דרך סיפורי האימה על תנינים ששוחררו למערכת הביוב העירונית וכלה בסיפור שזכה במקום הראשון המכובד, האגדה על אודות שוד הכליה - שאף הונצחה בקולנוע. הסיפור החל כנראה בשנת 97', כאשר מכתב אזהרה שהופץ ברשת התריע מפני פשע חדש. ברוב הגרסאות מסופר על איש עסקים במסע המוצא עצמו בבר ונענה להצעה של זר, הנכנס עמו לשיחה, להרים עמו כוסית. עד מהרה מיטשטשת הכרתו של הסוכן הנוסע והוא מתעורר בחדר במלון בלתי מוכר, בדרך כלל בתוך אמבטיה מלאה קרח. פתק שהונח בסמוך מציע לו לצלצל לשירותי החירום וכשאלה מגיעים מתברר כי נפל קורבן לרשת נוכלים שסיממה אותו ושדדה מגופו כליה כדי למכרה בשוק השחור. הסיפור מצוץ מן האצבע וארגון בריאות אמריקאי, שביקש ממי שנפגע משוד כליה לפנות אליו, לא קיבל ולו פנייה אחת.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

בשנת 81' פורסם ספרו של יאן ברונוונד (Jan Harold Brunvand), "הטרמפיסט הנעלם: אגדות אורבניות אמריקאיות ומשמעותן", שעורר מודעות ציבורית רחבה לתופעת האגדות האורבניות. ברונוונד הצביע בספרו על כך שאגדות אורבניות וסיפורים עממיים אינם ייחודיים לחברות פרימיטיביות, ומניתוחם ניתן ללמוד הרבה על התרבות של יוצריהם. אחד המאפיינים של אגדות אורבניות מומצאות הוא היעדר פרטים ספציפיים של מקום, זמן, שמות המעורבים ומידע מזהה דומה. רבות מהן מעדיפות להתמקד באימה, פשע, מזון מורעל או מצבים אחרים שעשויים להשפיע על אנשים רבים. על פי ברונוונד, כל מי שחש מאוים מהסיפור יחוש להזהיר את היקרים לו, וכך זוכה הסיפור לכנפיים המבטיחות את תפוצתו.

בדומה למיתוסים, האגדות האורבניות זוכות לקהל קשוב כי הן מחזקות השקפות עולם קיימות באוכלוסייה ומסייעות להסביר אירועים שאחרת נראים מורכבים להבנה. החוקרים גם מבינים כבר כי אגדות אורבניות מסייעות לנו להתמודד עם פחדינו המודחקים. סיפור על כלב שהוברח ממדינה אחרת והתגלה כחולדה מפותחת משקף פחד ממהגרים בלתי חוקיים; סיפור על נער שבלע בטעות ביצת נחש משקף פחד מחומרים הגורמים לזיהומי קיבה; והסיפור על הכלה שביטלה את טקס כלולותיה לאחר שגילתה כי חתנה המיועד שכב עם אחותה ימים ספורים לפני הטקס משקף חשש מפני אי-נאמנות. באמצעות סיפורים כאלה אנו אמורים לרכוש רמה מסוימת של שליטה בפחדים ולהזהיר אחרים מפניהם.

תיאוריות בפסיכולוגיה חברתית מנסות להסביר את הדרך שבה מופצים רעיונות ואת הסיבה שבגללה הם מצליחים לקנות אחיזה בלבותיהם של אנשים. רובן מעריכות כי הפצתם של רעיונות ממלאת פונקציה חברתית במובן זה שהם נותנים מענה לצורך אמיתי של יחידים או חברה. ניסוח עממי של ממצאי מחקר מדעי, למשל, מסייע לאוכלוסייה הכללית להתמודד עם האיום הגלום במחקרים כאלה למי שאינם מיומנים בקריאת תוצאותיהם. שמועות נפוצות באוכלוסייה כתגובה לאי-ודאות וחרדה, ומחקר אחד אף איתר קשר בין נטייה לחרדה בקרב נבדקים ונטייה להפצת שמועות.

סיפורי קונספירציה - קרובי משפחה של השמועות - מבוססים על הרעיון שמאחורי אירוע חברתי, פוליטי או כלכלי חשוב עומדת תוכנית סודית שאינה ידועה לציבור. תוכנית זו מופעלת על ידי גורמים ערמומיים בעלי כוח והשפעה כדי להשיג מטרה זדונית. גם סיפורים אלה מסבירים בדרכם עולם מורכב ומפשטים אותו מאוד על ידי חלוקתו לכוחות חושך ואור.

מעניינת במיוחד התיאוריה המייחסת לתופעה שורשים אבולוציוניים. בשנת 76' פירסם ריצ'רד דוקינס, ביולוג אבולוציוני וסופר, את ספרו "הגן האנוכי". בספר הציע לראשונה את האפשרות שמטען תרבותי בכלל ורעיונות בפרט מופצים, בדומה לגנים או וירוסים, באמצעות יחידות אינפורמציה שכינה Memes. המצאת הגלגל, טבעות נישואים או פיסת רכילות עסיסית - כולם יחידות אינפורמציה תרבותית המופצות בדרך זאת. כדי שמם יתפשט הוא זקוק לכמה מאפיינים המקנים לו "דביקות". לבדיחה תפלה, למשל, אין כל דביקות והיא גוועת במוות עלוב על שפתיו של המספר הראשון. רעיונות דביקים מנוסחים בפשטות, הם מפתיעים, קונקרטיים, אמינים, סיפוריים ורגשיים. את ההבחנה הזאת מציעים צ'יפ ודן הית', בספר שפירסמו ב-2007: "Made to Stick: Why Some Ideas Survive and Others Die".

מחקר שערך הית' עם עמיתים בשנת 2001 התמקד באפשרות שתפוצתם של ממים כרוכה בתהליך בחירה המושפע בעיקר מיכולתם לעורר תגובה רגשית חזקה, רצוי כזאת המשותפת לרבים**. ככל שמם מצליח להפיק תגובה רגשית חזקה יותר כך גדלים סיכוייו להיזכר, להיות מועבר ולזכות בתחרות מול הממים האחרים. אגדות אורבניות הן ממים והית' וחבריו ניסו לבדוק את התיאוריה שלהם בעזרתן. הם השתמשו בסיפור על אדם ששתה משקה קל מבקבוק שבתחתיתו הבחין בעכבר מת, ויצרו שלוש גרסאות של הסיפור שנבדלו זו מזו רק ברמת הגועל שעוררו. בגרסת הגועל ה"קלה" הבחין האיש בגווייה הקטנה בטרם הגיש את הבקבוק לפיו ואילו בגרסה ה"כבדה", טוב, אתם כבר מבינים.

כשניסו החוקרים לברר אילו רעיונות מצליחים לעבור יותר הם גילו כי נבדקים נטו להעביר יותר דווקא את גרסת הסיפור המעוררת את הגועל הרב ביותר. מחקר משלים שערכו השווה בין אתרים שונים העוסקים באגדות אורבניות ומנה את שכיחותם היחסית של המוטיבים השונים המופיעים בסיפורי האגדה שבהם. גם כאן התברר כי הממים השורדים אינם בהכרח אלה שנאמנים לאמת אלא אלה שמעוררים תגובה רגשית חזקה.

גועל הוא מוטיב מוביל באגדות אלה, כפי שמשתקף באגדה אורבנית פופולרית מיפן:

אקא מנטו (שכמייה אדומה, ביפנית) היא רוח המעדיפה להתבטא דווקא בחדרי שירותים. בדרך כלל, במושב האסלה האחרון בשורה של שירותי הנשים. כאשר הקורבן האומלל יושבת על האסלה היא שומעת קול מסתורי השואל אותה אם תעדיף נייר אדום או כחול. אם תשיב נייר אדום, תירצח באופן אלים ורווי דם (אדום). אם תבקש את הכחול, תיחנק למוות (ופניה יכחילו). כל צבע אחר שתבקש יזמין מיד ידיים שיופיעו ויגררו אותה אל להבות אש הגיהנום. הדרך היחידה להציל את נפשה היא לא לבקש דבר. תהיתי אם אין כאן, כדרכן של אגדות אורבניות, משל אזהרה מפני תרבות הצריכה המכלה אותנו באינסוף דרכים והדרך היחידה לשרוד היא לא לבקש לעצמנו דבר. *

jburak@evergreen.co.il

*אפקט מוצרט: http://faculty-gsb.stanford.edu/heath/documents/bjsp,%20mozart%20effect.pdf

**מעורבות ה-meme: ttp://www.sscnet.ucla.edu/anthro/bec/papers/Heath_Emotional_Selection.pdf

הטרמפיסט הנעלם: http://www.amazon.com/Vanishing-Hitchhiker-American-

Legends-Meanings/dp/0393951693

האגדה על הצניעות היפנית

שריפה שפרצה ב–16 בדצמבר 1932 בבית הכלבו "שירוקיה" שבטוקיו גבתה את חייהם של 14 בני אדם. בשעת השריפה הצטופפו על גג הבניין בן שמונה הקומות זבניות רבות בתלבושת הקימונו המסורתי שלהן. לאחר האסון נפוצו שמועות עקשניות על כך שחלקן נספו כיוון שסירבו לקפוץ אל רשתות הביטחון שפרשו הכבאים שעמדו על הקרקע.

באותה תקופה נשים יפניות לא לבשו בגדים תחתונים מתחת לקימונו, כמנהג המסורת היפנית ארוכת השנים, ונפוצה שמועה שהן לא קפצו כי חששו לצניעותן. השמועה עשתה דרכה עד לאירופה ונטען כי לאחר השריפה הורו מנהלי החנות לזבניות ללבוש בגדים תחתונים מתחת לקימונו, אופנה שהתפשטה כאש בשדה קוצים בכל יפן.

התרבות היפנית גדושה באגדות אורבניות ולא פחות מעשרה סרטים יפניים מבוססים עליהן. תשויצ'י אינואו ‏(Inoue), מומחה למנהגי יפן ולארכיטקטורה יפנית, בדק את הסיפור על השריפה ומצא כי גם הוא אגדה אורבנית.

הכבאים הצילו את רוב העובדים והסיפור הומצא על ידי אנשי המערב שנהו אחר האקזוטי בהתנהגותן של נשות המזרח. הסיפור נזכר בספרים רבים, לרבות באלה של רשויות כיבוי האש ביפן. יפנים רבים משוכנעים גם הם כי מקורה של אופנת הבגדים התחתונים במדינה, בגרסתם המערבית, היא באותו גילוי של צניעות קטלנית.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו