פרידה מהבנות |

סיכום העונה הראשונה של "גירלז"

"גירלז", הבבואה ההפוכה של "הסמויה", מגדירה בדיוק את בעיות העולם הלבן ב-2012: עושר בפריווילגיות, עושר בזמן, עושר בתסביכים

טל מסינג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל מסינג

אפשר ללמוד הרבה על ארטיפקט תרבותי על ידי האזנה בחצי אוזן לביקורת שהוא מעורר. צריכה ישירה כבר הפכה לאינטראקציה מיושנת, לצורה נחותה של בזבוז זמן. הרי את הקלאסיקות אף אחד לא קורא, ובזה בדיוק חשיבותן: הן כבר חלק מהתרבות. הן אנחנו. ובהיפוך: יצירות משמעותיות לא זקוקות לחשיפה ישירה. הן משכשכות ברוגע בבריכת הגנים התרבותית שלנו.

ולמי בדיוק יש זמן? כולנו משועממים עד מוות אך חסרי דקה לנשום, עסוקים עד הצוואר אך חסרי מעש. בשבועות הראשונים ליציאת "גירלז", הרשת געשה. עוד לפני ששודר הפרק השני התפרסמו מאמרי דעה חריפים, פוסטים נשכניים בקריות היפסטרים כמו "גאוקר" ו"ניו יורק מגזין", ורבבות ציוצים שנעו בין אקסטזה לתיעוב.

לרגעים, הפכה "גירלז" לדיון עליה, והדיון עליה הפך להיות היא - נדמה היה שיותר מדברים עליה מאשר צופים בה. היא הטמיעה את עצמה בנוף התרבותי, והפכה לקלאסית לנגד עינינו, בזמן אמת, בבליץ, בהתרסקות של תהליך ארוך שנים אל תוך ההווה החרדתי שלנו.

הבנות של "גירלז"

עוד לפני שסיימה את האינטרלוד הראשון, הגשימה "גירלז" את מה שטלוויזיה טובה צריכה להיות: לקרות אצל הצופה, ולא על המרקע; לתווך את הסביבה הממשית שלה, ולא את הטבע המדומה והמרצד שבתוכה. את מה שכבר זיהינו בעצמנו מזמן, הציפו לפתע מחדש הדמויות ב"גירלז": שאפתניים ועצלנים מדי, נרקיסיסטים אך מלאי שנאה עצמית. הכל בעת ובעונה אחת, צפופה ובלתי נסבלת. השפע הציג את פניו המתועבים. ההפרעה הדו-קוטבית הקולקטיבית השתזפה בעירום על הגג.

"גירלז" היא סדרה על עושר: עושר בפריווילגיות, עושר בזמן, עושר בתסביכים, ואיך כל אלה מעצבים את מרחבי הנפש, שנדמים כגן בוטני יפהפה שכל פרחיו עשויים פלסטיק. אין מדובר בעושר כלכלי: גיבוריה הם העניים העשירים ביותר. כמרבית מה שמכונה "המעמד היצירתי" (כותבים, מעצבים, אנשי היי-טק, רבים ממפגיני קיץ 2011), אלו צעירים שבקושי עומדים בתשלומי שכר הדירה, אבל שוהים כל קיץ בדירת נופש בברלין. במילים אחרות, עושר הוא כבר לא עניין של כסף. ודייק: כסף הוא כבר לא עניין של כסף.

לא רק שילדות "קרן הנאמנות" המובילות את הסדרה לא צריכות לעבוד, חמור מכך: אין זה משנה כלל מה מצב העו"ש שלהן - "No More Money", מטעימה בבירור אמה של האנה בסצנה הפותחת את הסדרה. העושר שלהן הוא הפריווילגיה כשלעצמה: הליבידו חסר הרסן של ג'סה, השמרנות הסכיזופרנית של שושנה, הנשיות החסרה של מארני וכמובן הנתב של הכל - הגיבורה הראשית האנה. זהו הצד האפל, הכאוטי והפסיכוטי של העודף. העושר מוצג באופן הכי סוטה שלו, כשהוא מצליח להתרחק מהמישור המטריאלי, ובונה לאס וגאס בנפש עצמה.

במובן הזה, "גירלז" משייטת באזורים טלוויזיוניים דומים ל"הסמויה", ולמעשה משלימה אותה. אם "הסמויה" הציגה את כל האחרים, המודרים והמדוכאים באופן ריאליסטי עד כאב, ופיסלה רגעי חיים מסותתים בתוך הקנבס הקפיטליסטי, הרי שהיא כל מה שקורה מחוץ לפריים של "גירלז". "הסמויה" היא הבבואה ההפוכה של "גירלז", "החלק של אלה שאין להם חלק", כפי שכינה זאת ז'אק רנסייר.

לבנים אוהבים נקיפות מצפון

זו, למעשה, גם היתה הטענה העיקרית בתלי התלים של הביקורת שנכתבה על הסדרה: היכן האחר? מדוע נקודת ההתייחסות שלה מצומצמת למה שמכונה "צרות עולם ראשון"?

כאן ראוי להתעכב מעט על המונח השגור הזה (First World Problems, להלן: צע"ר), הן כתופעה והן כביקורת על הסדרה. ניתן להתחקות אחרי ההיסטוריה הקצרה שלו, ולתארך אותו לעליית הרשתות החברתיות, ועמה הצטופפות העולם על אותם סיבים אופטיים, כמו שהגדיר זאת הפובליציסט תומס פרידמן: "העולם הוא שטוח". כולנו מכונסים תחת אומת-העל פייסבוק, שצפויה לאכלס באוגוסט השנה כמיליארד משתמשים ולהפוך למדינה השלישית בגודלה בעולם, אחרי סין והודו.

אחד הסמנים הראשונים של התופעה הוא הבלוג הפופולרי "Stuff White People Like" שעלה בינואר 2008 ולאחר מכן הפך לספר שכיכב חודשים רבים ברשימות רבי המכר. הבלוג, שנכתב כמובן על ידי היפסטר לבן מטורונטו, תקף באופן אירוני את התרבות ההיפסטרית, שמקורה בניו יורק, ושירטט את דמותו הענוגה, האופנתית והשמאל-ליברלית של הלבן החדש.

רגע הצע"ר הוא גם הרגע בו המערב מפתח מודעות עצמית. העולם הראשון פוגש לפתע בעולמות האחרים, ומתוך קרבה אליהם כבר אינו יכול להתכחש להם. העולמות מתכנסים, ולאדם הלבן נוספת שכבה עבה ושמנונית של אשמה - מי מנקה את הבתים של שוכני הכפר הגלובלי? מי מתגורר בפאבלות מסביב אותו הכפר? אך בעוד עבור רבים המודעות העצמית הזאת נדמית משעשעת, אפילו אמפתית, זוהי למעשה עוד דרך של הלבן להנציח את עליונותו, על ידי הפקת עודף-הנאה מהזצים הקטנים של החיים: "שואב האבק של העוזרת נורא מרעיש", "נמאס לי לאכול באותן מסעדות כל הזמן", "המים החמים נגמרו לי באמצע המקלחת" וכו'. כל הרגעים האלה מצטברים, נחגגים ונחווים מחדש כ"צרות עולם ראשון" נעימות. המודעות הופכת להתנשאות, החמלה להתפנקות, ורגשי האשמה להתענגות. נמצאה דרך להגדיל את ההון הרגשי. בדומה לצדקה, הנמען העיקרי של הצהרות אלה הוא לא הנזקק, אלא הדובר, שמגדיל את הריבית על ההנאה בבנק התחושות שלו.

קול של דור כלשהו

אבל ביקורת כזו על "גירלז" כארטיפקט תרבותי היא לאמיתו של דבר צורה של ביקורת עצמית. כשאותם מבקרים תוהים היכן השחור/המהגר/המודר באשר הוא מודר, הם מתעלמים מכך ששוויון זכויות הוא לא משחק סכום אפס, ופוליטיקת הזהויות אינה אלגברה. הם מפנים כלפי עצמם את השאלה: האם "גירלז" היא בעיית עולם ראשון בפני עצמה, או שמא הבעיה היא אנחנו?

הסדרה מתמודדת באופן מהפכני עם הקונפליקט הזה. היא מגלמת את הרעיון שהכסף כבר לא צריך את עצמו בשביל להתקיים. הכסף סיים את מלאכתו בעולם החיצוני, את העיצוב של הגיאולוגיה התרבותית של כדור הארץ, ועבר לדרגת קיום גבוהה יותר, מטאפיזית: הוא כעת דוגר בטבע הפנימי, האנושי. הוא כבר לא זקוק לנייר או לאשראי כדי לשרוד. כמו וירוס, הוא עבר לשכון באופן כמעט טוטאלי בביולוגיה שלנו, כאורגניזם משוכלל שפיתח לבד צורה של מודעות עצמית. הכסף נמצא אצל הכסף: אצל אותם 1% מושמצים, שהולכים ומצטמצמים, עד כדי הימחקות מוחלטת.

"No More Money", אם כן, הוא מונח מפתח לתפיסת מציאות חדשה שהסדרה מייצגת: פוסט המשבר הכלכלי של 2008, אין יותר כסף. אנו נוטשים בלית ברירה את העמדת הפנים הקולקטיבית, את מחשבת השווא לפיה משחק המרשרשים נושא משמעות. קיבלנו את מה שרצינו: עולם ללא כסף, ללא כלכלה, ללא דמות אב כסופה. רק שבמקום כלכלה, הכסף סוחר בנו: ברגשות, בחוויות, באובססיות, במידע שלנו. אנחנו לא הלקוחות, קובעת קלישאה חדשה, אלא המוצר בו סוחרים. במקום אוטופיה סוציאליסטית, הופיעה אפוקליפסה רגשית.

במציאות שבה כסף הוא כבר לא עניין של כסף, אין עולם ראשון שמופרד מהשאר וממוקם במעלה ההיררכיה, אלא ריבוי עולמות שמתקיימים בתוך עצמם בבת אחת. מופיעים ונעלמים לסירוגין, נפגשים ונמחקים, מחליפים תפקידים. אין קול אחד, אלא קקופוניה דיגיטלית. אין חלוקה דיכוטומית לדור ה-X, דור ה-Y, אלא ריבוי דורות. בפרק הראשון האנה, בשורה שהפכה לזכורה במיוחד, מצהירה בפני הוריה: "I think that I may be the voice of my generation. Or at least, a voice of a generation". כאן טמונה גדולתה של "גירלז": היא לא שואפת להיות קולו של הדור, אלא עושה את הבלתי אפשרי ומבטאת קול יחיד של דור. כלשהו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ