טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדיקטטור האנונימי: מתי אנו מפסיקים לסייע לאחר

מחקרים מראים כי לאנונימיות תפקיד מכריע בהתנהגות האנושית. לאלטרואיזם יש חלק ביחסינו לאחר, אבל תחת מחסה, אנו נוטים לחשוף את האנוכיות שלנו

תגובות

האם תהיתם פעם מדוע אחד הרובים של כיתת ההוצאה להורג טעון בכדור סרק? התשובה המיידית שעולה בדעתנו היא שכך נקל על תחושת האשם שעשויים לפתח מאוחר יותר חיילים שהוקצו למשימה בלתי נעימה זאת, אך קיימת סיבה נוספת. גוף נכבד של מחקר מבסס את ההשערה כי כאשר אנו מצליחים לנתק את תוצאת מעשנו מהמעשה עצמו, וספק קטן יספיק כאן, אנו מדללים מאוד את המרכיב האלטרואיסטי בהתנהגות האנושית. ובמקרה דנן, מבטיחים כי חברי כיתת היורים, כולם, יכוונו אל המטרה.

אך מה באשר לכיסוי עיניו של הנידון למוות? האם מדובר בחסד אחרון או אולי בניסיון ליצור את המרחק הדרוש לביסוס תחושת האנונימיות של האוחזים בנשק כדי להבטיח את מחויבותם לתהליך האכזר? ובכלל, עד כמה אנו חושפים את צדו האנוכי של אופיינו מאחורי המחסה שמספקת לנו האנונימיות? משחק פסיכולוגי פשוט בשם "משחק הדיקטטור", שאינו ממש משחק, עשוי לספק את התשובה.

משתתפים במשחק שני שחקנים זרים איש לרעהו: "המעניק" (הדיקטטור) ו"המקבל". סדר התפקידים נקבע בדרך כלל בהגרלה והמעניק מקבל לידיו סכום כסף שהוא מתבקש לחלוק עם המקבל על פי ראות עיניו. שלא כמו במשחקים אחרים, המקבל פסיבי ואינו יכול להשפיע על החלטתו של המעניק. אף על פי שהתיאוריות הכלכליות צופות כי בהיעדר כל אילוץ המעניק יותיר בידיו את כל הסכום, מוכיחים יותר ממאה מחקרים שבדקו את התופעה בנסיבות משתנות (גיל, מין, תרבות, גובה הסכום ועוד) כי בפועל, מעבירים רוב המעניקים למקבלים סכום מסוים. במקרים לא מעטים הם אף חולקים עמם את הסכום שווה בשווה.

המסקנה המתבקשת היא שלמעניקים תועלות נוספות פרט להנאה הכלכלית הישירה של הותרת הכסף בידם. האפשרויות העולות על הדעת הן הסיפוק הנובע מעמידה בנורמה חברתית של הוגנות, שיפור הדימוי העצמי בעיניהם ובעיני אחרים וכמובן, חושבים החוקרים, גם מרכיב אמיתי של אלטרואיזם טהור.

לג'יימס אנדראוני, פסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה, מסורת ארוכה של הטלת ספק במאפיינים האלטרואיסטיים שמייחסים החוקרים לבני האדם בכלל ולתורמים בפרט. אנדראוני גם מצויד בנשק יום הדין של חוקרים במדעי התנהגות: שליטה מושלמת במודלים מתמטיים שבהם הוא תומך את השערותיו. יריית הפתיחה נורתה במחקר שערך ב-88', שבו טבע את המושג "חמימות של שביעות רצון" (warm glow) לתיאור התועלת הלא מוחשית שמשיג התורם בתהליך הנתינה. אנדראוני טוען כי מי שתורמים לרווחתם של ילדים בסיכון, למשל, עושים כך גם, ואולי בעיקר, כדי להיתפס כמי שרווחתם של ילדים בסיכון חשובה להם.

בניסיון נוסף לאתר את טביעת אצבעו של המרכיב האנוכי בהתנהגותנו, הציע אנדראוני לקבוצת סטודנטים לשחק במשחק דיקטטור שונה מעט. הוא חילק לכל אחד מ"המעניקים" 20 דולר וביקש מהם להחליט כמה, אם בכלל, יעניקו ל"מקבלים" שצוותו להם באקראי. כמחצית מהמשתתפים הציעו לחלק את הסכום שווה בשווה, בדומה למצבים מוכרים בחיים שבהם אנו מחלקים חשבון במסעדה או את הפער במשא ומתן עסקי.

קרוב לשליש העדיפו לשמור את כל הסכום לעצמם - תוצאה שכיחה של משחק הדיקטטור בניסויים השונים. עתה הודיע אנדראוני למשתתפים, מעניקים ומקבלים כאחד, כי כללי המשחק משתנים וקיים סיכוי שהחלטתם של המעניקים להעביר חלק מהסכום לא תתורגם לכלל מעשה ("הכלב אכל את המעטפה"), והמקבלים לא יקבלו דבר. אנדראוני בדק את התנהגותם של המעניקים בתנאים משתנים של האילוץ - בניסוי אחד העמיד את הסיכוי לכך שהכסף לא יגיע ליעדו על 25%, בשני על 50% ובשלישי העלה אנדראוני את הסיכוי לכך שהסכום לא יועבר למקבלים ל-75%.

מי שאימצו גישה הוגנת בגרסת המשחק המקורית נגד נטיית לבם האמיתית יכלו בגרסה מעודכנת זאת לבטא את העדפתם האמיתית, ולסמוך על כך שהמקבלים לא יידעו אם לייחס את העובדה שלא קיבלו דבר לכללי המשחק החדשים או להתנהגותם של המעניקים. במשחק הרגיל בחרו 57% לחלק את הסכום שווה בשווה ו-30% בחרו לשמור את כל הסכום לעצמם. אך השינוי בכללים הביא לשינוי משמעותי בהתנהגות: כאשר סברו המעניקים כי יש סיכוי של 50% שהחלטתם לא תתורגם למעשה, ירד שיעורם של מי שהתמידו בהתנהגות הוגנת והעניקו חצי מהכסף לפחות מ-30% (כלומר מחצית משיעורם בתנאי משחק רגילים). שיעורם של מי שהעדיפו לשמור את הכסף לעצמם עלה יותר מפי שניים, מעל 70%. האנונימיות איפשרה למשתתפים בתפקיד המעניק להיראות כמי שעונים לנורמות חברתיות של הוגנות, אבל בפועל לבטא את העדפותיהם האנוכיות.

מחקרים נוספים מחזקים את ההכרה שאם מאפשרים לאנשים לנתק את תוצאות מעשיהם מהמעשים עצמם הם שוקעים להתנהגות אנוכית. באחד מהם (לחצו לקריאת מורחבת באנגלית) הציעו החוקרים ל"מעניקים" שתי אפשרויות לחלוקת הסכום בינם ובין ה"מקבלים" במשחק הדיקטטור. אלא שבגרסה זו של המשחק ראו המעניקים רק כמה ייוותר בידם בכל אחת מאפשרויות הבחירה, ולא כמה יועבר למקבלים בעקבות בחירתם.

החוקרים איפשרו למעניקים לקבל מידע זה בקלות וללא כל עלות. אם אמנם היו המעניקים רודפי הגינות, כפי שהתנהגו קודם בתנאי שקיפות מלאה, הרי שרבים מהם היו מבקשים לקבל את המידע המלא כדי להבטיח בחירה באפשרות ההוגנת ביותר. בפועל, כשאיפשרו החוקרים למעניקים להסתתר מאחורי הבורות, העדיפו רובם שלא לדעת ובחרו באפשרות שהתבררה כבלתי הוגנת, זו שהותירה בידם מעט יותר אך פגעה מאוד במקבלים.

אף כי משחק הדיקטטור חסר לכאורה כל תחכום, הוא מאיר היטב את פינותיה האפלות של נפשנו ומצליח להסביר מדוע אנו מפנים מבטנו מקבצן ברחוב כשאנו לבד, אך ממהרים לתת כמה מעות למי שמנגן ברחבת אולם הקונצרטים לאחר ההופעה כאשר חברים צופים בנו בשעת המעשה הנדיב.

jburak@evergreen.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות