טל ניב
טל ניב
טל ניב
טל ניב

באופן אירוני הצילום הזה מכונה באנגלית "צילום הכסף", זה שלשמו נשלח הצלם לזירה: מנהיגת המחאה החברתית של קיץ 2011 דפני ליף נעצרת ביוני 2012, ומפונה משדרות רוטשילד. שני שוטרים חמושים, במשקפי שמש וכובעים, אחד מהם בשרוולים ארוכים הבולטים על רקע גופיית הקיץ שלה ועורה החשוף, משתלטים עליה. היא צועקת, שיניה חשופות, גבותיה מקושתות, הגופייה שלה נמתחת על גופה, היא לא מודעת לרגע הצילום, לא מביימת את מבטה, נמצאת בתוך הרגע הזה. זהו צילום מעולה עיתונאית, שאמנם מתאר מעצר כמו צילומים רבים מאוד לפניו, אבל, באפקט עין הדג שלו, בתנועתו המלאת כוח ותנופה, בגבריו הממושקפים והאקדח בחגורה, הוא מתאר את ליף ברגע שלה, ברגע המכריע, רגע נפילתה מחסד, באור השמש הנורא של העיר, הצורב את שערה.

זהו צילום המתאר את הנפילה של ליף. את הפיכתה, הטרגית, מבחורה "כמונו", משכילה, מודעת, מקורית, נועזת, אידיאליסטית, לבחורה שמירי רגב רצתה שתהיה. לבחורה ששייכת ל"הם": התמוהים, הוונדליסטים, אלה שתוקפים שוטרים, המוזרים, שאינם יודעים מה הם רוצים מעצמם, ה"הזויים", כדבריה של רגב, שרק לפני שנה ניסתה למסגר את ליף כלא-לגיטימית והיום אפילו אינה צריכה לנסות.

כי דפני ליף - האשה הצעירה הצועקת כאן באמצע תל אביב שעה שהיא מפונה בתוקפנות מוגזמת, האופיינית לטיפולה של המשטרה בכל מבע של התנגדות אזרחית ומחאה - מאפשרת להפוך אותה למחרחרת מדון. היא מאפשרת להפוך אותה מאדם שהצליח ברגע נכון ללכוד ולנסח אי-נחת של דור, הדור שלה, למטרה נוחה ללעג וקלה עוד יותר למשטור. ולמרות שהצילום מתאר את הכוח העודף המופעל עליה, הצמרות הסמיכות של שדרות רוטשילד מספרות שהיא נלחמת על זכותה לרמוס את ערוגת פרחי-הקיץ האדומים שנשתלו השנה. ולמרות שהוא מצער, מאוד מצער, הוא גם מראה שליף, ואחרים, לא פירשו נכון את האופן שבו ראש העיר התייחס למחאה בקיץ שעבר. הם לא הבינו שלא התנגד לה מסיבות אנוכיות, שאיפשר לאנשים לומר את אשר על לבם באירוע חברתי-תרבותי ספונטני, שלא היתה תבונה פוליטית בהתנגדות לו, וכך הכיל אותה וסייע לה והגיש אותה כשירות לציבור שלו. הם אינם מבינים שאי אפשר להכריח אותו לעשות זאת שוב.

צילום: אלון רון

אבל מה שנוגע ללב באמת הוא העובדה שהרדיקליות של ליף מקבלת כאן את הממד האירוני ביותר שלה, כי מה שחמק מעיניה בקיץ שעבר מתברר לה עכשיו: רדיקליות בישראל אינה מתקבלת בברכה, ולכן יש לנהל אותה בתבונה, בתחכום, בסובלנות, ויש להבחין בין עיקר לטפל.

מי שמאפשרים השתקה אלימה עד ירי בצעירים שמפגינים בבילעין, וקוראים ליישום החלטת בג"ץ לתיקון הגדר לטובת אדמות הכפר, יאפשרו בקלות רבה פינוי של "ונדליסטים" גם בשדרות רוטשילד. ומי שאינו נלחם למען סובלנות כלפי מחאה בבילעין, כלפי מחאה פוליטית בכלל וחברתית בפרט, ולמען העצמה של החשיבה הדמוקרטית בישראל, למען אזרחים ערבים, שלא יתפלא אם הוא נתלש מהשדרה מול התיאטרון בלי שהעיר תמצמץ פעמיים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ