נועה מנהיים
נועה מנהיים

באחד מאותם צירופי מקרים מוזרים שמזמנות האמנות וההיסטוריה, נחשף לאחרונה ציור לא מוכר של ג'יין אוסטן, ובאותו יום ממש הועמד למכירה פומבית מכתב באנגלית עילגת מאת הגבר שעיצב את תקופתה, נפוליאון בונפרטה. רק שלושה מכתבים כאלה שרדו. ממכתביה של אוסטן שרדו 160 מתוך מעל ל-3,000 שכתבה.

בשנה שעברה הכריזה החוקרת האוקספורדית פרופ' קתרין סאתרלנד, שקראה את המכתבים שנותרו לפליטה ועוד כ-1,000 כתבי יד נוספים של אוסטן, על גילוי פרובוקטיבי הטווה קווי דמיון בינה ובין האיש הקטן שכבש את אירופה: גם אוסטן היתה עילגת.

אוצר המילים שלה היה קטן, טוענת סאתרלנד, כתיבתה הפגינה חוסר כבוד (או ידע) לחוקי הדקדוק וכפי הנראה היה העורך שלה, וויליאם גיפורד, אחראי לליטושן של יצירות כגון "אמה", הרומן האחרון שראה אור בחייה. אוסטן הלכה לעולמה שנה מיום צאתו לאור, אך בונפרטה נאלץ להמתין למותו עוד ארבע שנים, מתוסכל, חולה ועדיין לא מסוגל לתקשר באנגלית סבירה עם שוביו הבריטים. בזמן הזה היה מר גיפורד עסוק כנראה בשכתוב "אמה".

הגילוי של סאתרלנד לא התקבל בברכה על ידי הג'ייניטס (Janeites), אוהדי ג'יין האדוקים. כמו קבוצות חובבים אחרות, ממאמיני "מסע בין כוכבים" ועד נערות "דמדומים", גם הם מתייחסים ליצירה העומדת בבסיס תת-התרבות שלהם בחרדת קודש דתית. עשרות אלפי חוגי בית ופורומים אינטרנטיים מנהלים ויכוחים סוערים על מי מעניין יותר, אליזבת בנט או אלינור דשווד (אליזבת), מי מרושע יותר, מר ויקהם או מר אליוט (תיקו) ומי נחשק יותר, דארסי או... התשובה היא תמיד דארסי. הג'ייניטס מסורים לא רק לזכרה של אוסטן ולהגנה על כל רבב שעשוי לדבוק בשמה הספרותי, אלא מגלמים בפעילותם כמיהה נוסטלגית לעידן שנתפס בעיניהם כתמים ושלו יותר.

אבל ג'יין זכתה רק למעט הכרה בחייה. "תבונה ורגישות", הרומן הראשון שלה שזכה לראות אור בשנת 1811, זכה לכך בעילום שם. על גבו נכתב רק "מאת גברת". המבקרים "הרציניים" נטו להתעלם ממנה, וכשכבר זכתה לשבחים מפי הסופר הפופולרי של אותם הימים, וולטר סקוט, הוא כתב אותם בעילום שם - מאנונימי לאנונימית.

הבון טון היה סנטימנטלי, היסטורי, היסטרי; הדרמה העזה של צ'רלס דיקנס, הפוליטיקה הנלהבת של ג'ורג' אליוט, הגותיות האפלה של אן רדקליף - אלה החומרים שהרכיבו את רשימת רבי המכר של המאה, ותאמו את קצבה ואופייה. זו היתה תקופת המהפכה האמריקאית, הצרפתית, התעשייתית, שחזתה בלידתה של הרומנטיקה ובגוויעתו של סחר העבדים האירופי ושבה ישב על כס אימפריה אחת מלך משוגע ועל כיסאה של האחרת, קיסר עם שיגעון גדלות.

הממון הוא חזות הכל

אוסטן העדיפה שנינות דקה כמחט רקמה, סיטואציות זעירות ומורכבות וביקורת מכרסמת על אותם רבי מכר ממש. התותחים ורעש מכונות הטווייה לא הצליחו לחדור אל הטרקלינים שבהם מתרחשות עלילותיה של אוסטן כמין מחולות חיזור מורכבים של דגי אקווריום ססגוניים, שאינם מעוניינים במתרחש מחוץ לקירות השקופים.

אבל רק לכאורה. "השפעה", שראה אור לאחר מותה וזוכה כעת לתרגום חדש לעברית של מיכל אלפון (הוצאת כתר), מציע אותה יכולת תיאור עילאית, יד זריזה ואירוניה אוורירית, המלוות בכישרון בשל וברגישות אמנותית שהגיעה לבגרות. יותר מכך, דומה שזמנה של אוסטן משתקף בו ביתר שאת ופורץ את הסגירות ההרמטית של פעמון הזכוכית.

אן אליוט, הגיבורה שאוסטן אמרה עליה, "היא כמעט טובה מדי בשבילי", מעורה היטב בספרות האופנתית ובשירה העדכנית ומתגוררת, לפחות בחלק מהזמן, בעיר המרחצאות ההדורה באת', ולא בבית אחוזה כפרי מרוחק.

אך החשוב מכל הוא שאן מוקפת מכל עבר בתוצרים המובהקים ביותר של תקופתה, סוכני השינוי החברתי הגדול העומד להתרגש על החברה הבריטית הקופאת על שמרנותה והקנאית למעמדותיה - הקצינים ששבו הביתה מן המלחמה, המרוויחים הגדולים מהשלום האירופי. בעוד נפוליאון שוקד על האנגלית שלו באי סנט הלנה הם שבו הביתה עטורי ניצחון ובעיקר, עמוסי ממון.

והכסף, כמו שידעה אוסטן היטב על בשרה, יענה את הכל. משפחתה שלה מעולם לא היתה מרובת נכסים, והפלרטוט שלה עם טום לפרוי האירי (שהיווה את הבסיס לסרט "להיות ג'יין") הסתיים כפי הנראה בשל הבדלי ממון. ייתכן שמסיבות דומות נעתרה אוסטן להצעת הנישואים היחידה שקיבלה, ממכר בשם האריס ביג-ווית'ר, אך יושרתה עמדה לה והיא חזרה בה בבוקר המחרת.

לא מפתיע, אם כן, שהמעמד החברתי, ועוד יותר ממנו, המעמד הכלכלי, הם שעומדים בלבן של רבות מעלילותיה. גיבוריה לא מתבטלים, הם עובדים קשה עבור הכסף שלהם. הם קמים בבוקר ויוצאים ליום עמל מפרך של ביקורים וביקורים חוזרים, נשפים וסעודות, רכילות לוהטת והפניית כתף קרירה, מנואט ניואנסים שלם שנועד לשמר את המעמד או לשפרו, להרוויח או להסתיר הפסד.

הכללים השקופים

המבט המפוכח והנוכח תמיד של אוסטן אחראי במידה רבה לעמידות היוצאת מגדר הרגיל של יצירתה. כישרונה חסר המאמץ, שצלילותו מאפשרת לקורא להישיר מבט אל המעמקים, ההומור המושחז, המעודן, הביקורת - מאפשרים את הריאליזם שלה ואת הריאליות שלה כאחד. לאוסטן, למרות הדימוי הרך ועטוי המלמלה שהקנו לה עשרות סדרות טלוויזיה, ספרי המשך וכוכבות אמריקאיות במבטאים בריטיים מאומצים, תמיד היו שתי רגליים על הקרקע. ייתכן שהשילוש הקדוש הזה, של אהבה, כסף והומור, הוא שמסביר טוב מכל את הזיקה העזה בין אוסטן לסופרות הצ'יק-ליט, ספרות הבנות של הניינטיז, הרואות בה מקור השראה.

"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", ספרה של חלוצת הז'אנר, הלן פילדינג, הציע ב-1996 עיבוד לעלילות אליזבת ומר דארסי, וקדמה לה בחמש שנים גאווה מקומית, עירית לינור, שהתעקשה שספרה הראשון, "שירת הסירנה", יכיל את אותו מספר מילים ועמודים כמו "גאווה ודעה קדומה", ושהצליחה להתגבר בכישרון מתפרץ על הדעות הקדומות הישראליות נגד ספרות בנות "קלה".

כמו שיצירותיה המשכנעות, הייחודיות והאהובות של אוסטן מוכיחות, קשה להיות קל. בשני העשורים שחלפו מאז נכנס הז'אנר הוורוד והמנצנץ לתוך רשימת רבי המכר העולמית, ומאז התרחב לווריאציות שונות ומשונות, מגיי-ליט הומואי ועד כריסטיאן-ליט אדוק וחסוד. העצמאות הכלכלית של האשה המודרנית לא הסירה את הכסף מסדר היום, להפך. הבגדים אולי השתנו, אבל הפערים החברתיים והכלכליים נותרו פעורים כשהיו, ואולי אפילו התרחבו. גם היום גברים יכולים לצאת לים הסטארט-אפ ולשוב משם עם שלל, וגם היום מנסות סדרות ריאליטי כמו "מי רוצה לתפוס מיליונר?" לסדר רעיות מסדרות לרווקים מסודרים.

גם אם נדמה לרגעים שאין חוקים, בוודאי לא נוקשות טקסית כזו ששלטה בימיה של אוסטן, הרי שכל מי שאי פעם נאלצה להתלבט בשאלה "מי מתקשר למי" אחרי דייט מוצלח, יודעת שיש כללים, הם פשוט הפכו לבלתי נראים. דווקא הקרתנות, הספציפיות ההדוקה של אוסטן, היא סוד אריכות הימים של הרומנים שלה. כפי שגילו מעריציה הרבים, מהנרי ג'יימס שהשווה אותה לשייקספיר ועד סלבוי ז'יז'ק שהקביל בינה לבין פרידריך הגל - היא נותרת רעננה כתמיד, חתרנית מעצם מהותה, קלילותה מענגת עם כל עיבוד ותרגום חדש. לא מפני שהיא לא משתנה, אלא כיוון שאנחנו לא.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ