שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אבן, נייר, מספריים או לייזר

המחשבים משתלטים על ענפי הספורט ודוחקים אותנו להשתמש ביתרון היחיד שלנו - הדמיון

עודד כרמלי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עודד כרמלי

לאחרונה הציגה אוניברסיטת טוקיו יד רובוטית שתשחק איתכם אבן, נייר ומספריים. פתרון מושלם לילדים בלי חברים? לא ממש, כי היד הרובוטית תנצח אתכם - תמיד. אפילו אם תחליפו את תנוחת האצבעות ברגע האחרון ממש, היד הרובוטית עדיין תשבור לכם את המספריים, תגזור לכם את הנייר ותעטוף לכם את האבן.

החוק השלישי של ארתור סי קלארק קובע כי לא ניתן להבחין בין טכנולוגיה מפותחת מספיק לבין קסם. כמובן, אין בכלל קסם בעולם. הן בקרב בני האדם והן בקרב הרובוטים, מה שנראה כקסם אינו אלא רמאות. היד הרובוטית מנצחת תמיד כי היד הרובוטית מרמה תמיד. לוקח לה בדיוק אלפית השנייה לזהות את צורת היד שלכם, ועוד אלפית שנייה לשלוף את הצורה שתקרע לכם את הצורה. למעשה, היד הרובוטית מרמה טוב עד כדי כך, שרק צילום בהילוך איטי - כלומר, רק שימוש בעין רובוטית - יאט את ההילוך המהיר של הרובוט להילוך שיאפשר לעין האנושית שלכם להבחין ברמאות.

יש הטוענים שגם האצן הדרום אפריקאי אוסקר פיסטוריוס מרמה. פיסטוריוס, ששתי רגליו נקטעו מתחת לברך בגיל 11 חודשים, רץ על רגליים תותבות העשויות סיבי פחמן. ב-2007 אסרה התאחדות האתלטיקה הבינלאומית על שימוש בכל "מכשיר שעושה שימוש בקפיצים, גלגלים או כל רכיב אחר שמעניק למשתמש יתרון על פני אתלטים אחרים". לאחר מאבק משפטי וציבורי, ב-2008 פסק בית המשפט הבינלאומי לערעורים בספורט לטובת פיסטוריוס, המכונה גם "בלייד ראנר", כשקבע כי אין הוכחה לכך שרגליו התותבות מקנות לו יתרון על פני רגליים בשר ודם. פיסטוריוס הורשה להתחרות באליפות העולם ובמשחקים האולימפיים. לאכזבת כולם, הוא לא עמד בסוף בקריטריונים האולימפיים שקבעה דרום אפריקה, ולא ייצג את מדינתו, לא באולימפיאדת בייג'ינג 2008 ולא בלונדון השנה.

הרובוט הגאון. הוא גם לא רע בזוג או פרט. לחצו להגדלה

אבל שאלת הרמאות הטכנולוגית בספורט רק מוכיחה את מה שכולם כבר יודעים: אנחנו, ההומו ספיינס, כבר הפסדנו. בשנים האחרונות הפסדנו בשחמט למחשב "כחול עמוק" ובשעשועון הטריוויה Jeopardy! למחשב "ווטסון". בכל ענפי הספורט הפיזי הפסדנו כבר לפני מאה שנים ויותר. יוסיין בולט, האדם המהיר בעולם, יכול לרוץ במהירות של 45 קמ"ש למשך כמה מאות מטרים. כל טוסטוס משתעל יכול לעקוף אותו בסיבוב. ב-1997 מכונית המירוץ ThrustSSC הגיעה למהירות 1,223 קמ"ש והפכה לכלי הרכב היבשתי הראשון ששבר את מהירות הקול. הפסדנו, ועכשיו אנחנו מתבכיינים שהמנצח מרמה ומבקשים לפסול אותו מהמשחק.

אני, רובוט רמאי

כמובן, הספרינט של יוסיין בולט עדיין מרשים אותנו מאוד כי ברור לנו שבולט הוא לא מכונית. אנחנו מתרשמים מהמהירות של בולט ביחס למהירות שלנו, הצופים (ופחות מכך ביחס למהירות הרצים האחרים). המקרה של הסייבורג פיסטוריוס כבר פחות ברור. אמנם מוסכם על כולם שפיסטוריוס הוא אתלט מוכשר "בזכות עצמו", שירק הרבה זיעה כדי להיות קטוע הרגליים הראשון לזכות במדליית כסף עולמית, אבל לא ממש ברור איזה חלק מהמדליה עלינו לייחס לכישרונו "הטבעי" ואיזה חלק לכישרון של מהנדסי חברת "אוסיור" האיסלנדית, שבנו את הרגליים שלו. ומה יקרה בעתיד הקרוב, כשהרמאות הטכנולוגית בספורט תהיה ברמה המיקרוסקופית, התאית או אפילו הגנטית? האם יהיה די בידיעה שליונל מסי בעט בכדור כפי שבעט מבלי שעדשה חכמה תכוון את רגלו אל הכדור על מנת שהצופה ימשיך להעריץ אותו? ומה אם כל ילד באשדוד יצליח לשחזר את הבעיטה שלו בחצר בית הספר? האם הילד הזה עדיין י ילך עם חולצה של מסי?

אוסקר פיסטוריוס. סיבי הפחמן איכזבו

לא זאת בלבד שהספורט "החוקי" צפוי להפוך להרבה פחות מרשים מבחינתנו, הצופים, הוא גם צפוי להפוך להרבה יותר מבוקר, מפוקח ומצונזר. עם השתכללות הטכנולוגיה - שהיא מניה וביה גם התמזערות הטכנולוגיה - התאחדויות הספורט יזדקקו ליותר ויותר אמצעים טכנולוגיים כדי לזהות רמאים טכנולוגיים. בדיקות השתן ייראו כמו משחק ילדים לעומת מגרשי העתיד, כשהתחרות האמיתית תתקיים בין מהנדסי התאחדויות הספורט למהנדסי האתלטים. ומה לגבי אתלטים שהם עצמם מהונדסים גנטית? קצת כמו בסרט "מה קרה בגטקה?", באיזו זכות נקרא לשחקן שבא לעולם כשהוא כבר מהונדס להיות חזק יותר ומהיר יותר - בשם הגנאי "רמאי"?

השאלות האלה אינן נוגעות רק לספורט ההישגי, הן נוגעות לכל תחרות, התערבות ומבחן. מדוע מחשבון כיס מותר לשימוש בבגרות למתמטיקה אך ויקיפדיה אסורה לשימוש בבגרות בהיסטוריה? אם הבגרות בהיסטוריה מחייבת יצירת תנאי בחינה מלאכותיים, כנראה היא אינה בוחנת את הכישורים האמיתיים להם יזדקק הנבחן בהמשך הדרך.

ניצחון הדמיון

במקום לשחק בחתול ועכבר עם הטכנולוגיות החדשות, אני מציע דרך אחרת לשמור על העניין בספורט: לשלב בין ספורט, טכנולוגיה ואמנות. היד הרובוטית תמיד תנצח באבן, נייר ומספריים, אבל היא לא תמציא כלי משחק רביעי, לפחות לא בשנים הקרובות. אז על מנת שנוכל גם לנצח את המכונה וגם להימנע מהצורך בחוקים דרקוניים שיפלו אותה לרעה, כל מה שעלינו לעשות הוא לוותר על החוקים הקיימים בספורט ולאמץ משחק יותר ויותר יצירתי.

דמיינו, למשל, את אליפות אירופה בכדורגל - יורו 2022. בדומה למירוץ פורמולה 1, מאחורי כל שחקן עומדים עשרות מהנדסים. כל טכנולוגיה מותרת. השחקנים, שרגליהם משובצות גרפיט, תוכנתו להתמודד עם מיליוני תרחישים אפשריים. האוהדים בבית משחקים "בהם" כבר חודשים במשחקי קוד פתוח, ויש פייבוריטים. ובכל זאת, הלם מכה בשחקנים כשהם יוצאים אל הדשא ומגלים שהמגרש אינו אלא איצטדיון פוטבול. המתכנתים מקללים ביציעים - את זה הם לא חזו. אבל זה לא הכל: השוערים, שממילא יכולים לזהות ולהרחיק כל כדור מכל מרחק, נדרשים היום להדוף כדורים תוך כדי התפלספות זה עם זה על תורת המוסר של עמנואל קאנט - מחווה שקופה למערכון הקלאסי של מונטי פייטון. עם זה המחשב לא יוכל להתמודד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ