בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורה ההפוכה

איתמר פריד, “אורה”. תצלום דיגיטלי, הזרקת דיו על נייר, 120‏+170 ‏(קטלוג המחלקה לצילום בצלאל בוגרי בצלאל, 2012‏)

5תגובות

ככל שמביטים יותר בפנים היפים האלה, הצעירים, התפוחים הרכים, המוארכים, הכריים, רואים בהם יותר, עד שנשאלת שאלה מעצמה: האם אלה בכלל פני נערה? כי ככל שמביטים ביופיים הנערי המנץ של הפנים שהזמן עדיין לא סיתת בהן זוויות, אפילו השפתיים המאודמות והשיער הבהיר הדק - לא נראים כשייכים לאשה המסוימת “אורה”, המצולמת כאן. הם נראים שייכים לכל טיפוסי האורה, שיש להם תווים כאלה.

“אורה” היא אחת משבעה צילומי תקריב בהדפסת ענק של בוגר המחלקה לצילום של בצלאל איתמר פריד, המציג עכשיו בתערוכת הגמר בירושלים. פריד צילם חמש נשים ושני גברים, כולם צעירים מאוד, כולם בהירי עיניים, כולם מצולמים באותה רזולציה המבקשת להדגיש את החיות הטבעית של העור הצעיר. כל נמש, גבשושית, כתם לידה זעיר, מצולמים באותו אופן היוצר עיוות של פרספקטיבה, והגדלה מסוימת של האף, ומה שחשוב יותר, בעיני כל אחד מהם, וגם בעיניה של אורה, נשקף אותו דבר עצמו: הצלם פריד.

איתמר פריד

פריד מבקש כאן ליצור את ההיפך מ”צילומי היופי” מחליקי־העור של תעשיית הפרסום, ונוטה לכיוון האמנות, ובעיקר לכיוונו של אמן התקריבים האמריקאי הידוע צ’ק קלוז. זהו צילום שמדגיש את החיות, האלסטיות, חוסר האחידות של העור כשלעצמו בלי מסננים ובלי האדרה וייפוי טכניים, אבל, ואולי בניגוד לקלוז, שהמדיום שלו הוא בסופו של דבר ציור, עלומיו האמנותיים של פריד גורמים לו להימנע מהאכזריות והחומרה הדרושים כדי להפעיל את המסגור שראה כאן לתיאור פנים בוגרים, בשלים או חרוצים יותר.

יש לו יציבות, ודיוק טכני, וכישרון. וגם כשהוא ממקם את עצמו, המביט, באישוניה של המצולמת המביטה בנו, התרגיל השקוף למדי הזה אינו פוגם בכוחו של מבטה הנוצר כמו קסם מתוך הקשתיות האפורות שלה. זהו אפוא אינו דיוקן בהקשרו החברתי - מלבד ההצהרה כללית בדבר היות צעירים אובייקט של התבוננות. זהו אינו דיוקן בהקשר עלילתי, שכן אין לו מיקום חברתי בעזרת בגדים מסוימים או רקע, וזהו אינו דיוקן של אדם ידוע ש”חושף” אותו, באותו אופן למשל שנתניהו צולם באחרונה ב”וניטי פייר”.

אבל זוהי הזמנה לפלישה אל תוך העין של אורה. יותר מכך, זו הזמנה לאינטימיות אל מעבר התלולית הקטנטנה הממוקדמת שבחריץ מעל שפתיה, גבותיה החזקות הבהירות, קרוב יותר ויותר - עד שאי אפשר בעצם לראות את כל כולה, עד שאי אפשר בעצם לזהות אותה. כאילו אורה הפוכה.

אנשים שהם עיוורי פנים לא מצליחים לזהות אחרים. בניסוי הפשוט שנועד להסביר את מצבם, מבקשים להפוך צילום של אדם מוכר, הסנטר למעלה והגבות למטה, ולהביט בו. אנשים אלה מתקשים גם לזהות פנים של בני משפחה כשהם הפוכים. האם מפתיע באמת לגלות, שצ’ק קלוז, האמן שעבודתו מורגשת כאן אצל פריד - סובל מההפרעה הזאת ואינו מסוגל לזהות פנים של אחרים? זו אירוניה מושלמת מדי, עד כדי מופרכות. מי שמע על ציירי דיוקנאות שהם עיוורי פנים? אבל קלוז סיפר עליה בכתבה של לסלי סטאל ששודרה במארס בתוכנית “60 דקות”, ובכל מקרה, הסביר, הוא מכיר אנשים בעזרת רמזים אחרים.

איך אפשר לדמיין אי זיהוי של פנים? הכרות עם פניו של אדם אחר היא חוויה עילאית ומוזרה והכרחית. הפנים - ובתוכם העין והפה, הם החוויה הראשונה של התינוק שראייתו מתחדדת. זו החוויה שאותה מנסה קלוז לשחזר כדי לפצות על הליקוי שלו, ועליה מדבר פריד בצילום הזה, ועליה צריך לדבר כל מי שאי פעם עמד קרוב מספיק לפנים של אדם אחר ואהב אותם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו