בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גיבורים אמיתיים לא מתאמנים

המטרוסקסואל, האפקטים המיוחדים או העריכה הקצבית. “הבלתי נשכחים 2” מעלה את השאלה - מי הרג את הגיבור השרירי והמסוקס לטובת זה היפה והנוגה?

תגובות

אם השנה היתה 1995, הידיעה הבאה היתה מחוללת רעידת אדמה תרבותית: ז’אן קלוד ואן דאם, ברוס וויליס, סילבסטר סטלון וארנולד שוורצנגר מאחדים כוחות בסרט חדש - “הבלתי נשכחים 2”. ב–2012 לעומת זאת, הידיעות על ביקור אפשרי של כוכבי הסרט בישראל ‏(שבוטל בינתיים בעקבות מותו הפתאומי של בנו של סטלון‏) ניפקו כמה כותרות באתרי תרבות ונשכחו כמעט מיד בשטף הדיווחים על “עלייתו של האביר האפל”.

קל לטעון שכוכבי אקשן בשנות ה–50 וה–60 לחייהם הם פתטיים כמעט כמו כוכב עבר שמנסה לא לשבור מפרקת ב”רוקדים עם כוכבים”. אבל הסיבה האמיתית לחוסר הרלוונטיות של ארבעת המסוקסים האלה קשורה באופן עמוק לשינויים שהתחוללו בקולנוע ההוליוודי מאז שכוכבם דרך בשנות ה–80 וה–90.

רויטרס

מודל הכוכבות שהשחקנים הללו מייצגים מתבסס על הנוכחות הפיזית המסיבית שלהם: כולם התגאו בגוף שרירי שהוא תוצאה של אימונים סיזיפיים. בהתאם, העיוות בפניו של סטלון ‏(שנוצר כתוצאה משימוש במלקחיים במהלך לידתו‏) לא מנע ממנו לשבור קופות עם סרטי “רוקי”, והעובדה שלוואן דאם יש רק הבעה אחת מעולם לא הפחיתה מהפופולריות שלו ככוכב. ארנולד שוורצנגר, שמככב לצדם, סבל ממבטא כבד כל כך, עד שבסרטו הראשון “הרקולס בניו יורק” ‏(70’‏) נאלצו לדבב אותו, אבל העובדה הזאת, כמו גם כישרון המשחק המוטל בספק שלו, לא הפריעה לו להפוך לכוכב־על בזכות גופו השרירי, שנבנה בין השאר בעזרת סטרואידים.

לצד עלייתם של כוכבי אקשן נוספים כמו צ’אק נוריס, ג’ט לי או דולף לונדגרן ‏(שמשתתפים גם הם בפגישת המחזור של ה”בלתי נשכחים 2”‏) ההצלחה הפנומנלית של סרטים כמו “רוקי” ‏(76’‏), “משחק הדמים” ‏(82’‏) או “מת לחיות” ‏(88’‏) הוכיחה שהקהל צמא ל”גברים אמיתיים” - מהסוג שיכול לפוצץ מחנה שבויים וייטנאמי עם אולר שבור וקצת שרף מהג’ונגל. רמבו ניצח בקלילות גם סובייטים ואמריקאים שסירבו להכיר בו כגיבור ראוי להערצה.

אי–פי

אבל אז, אי שם בסוף שנות ה–90, הוא נתקל באויב הדמוני מכולם: אויב אכזרי, גלובלי וחסר מעצורים, שלא לוקח שבויים - המטרוסקסואל. “הגבר החדש”, שיודע שכוח הוא חסר משמעות אם הוא לא מגלם בתוכו גם תחושת פגיעות, קבר במידה רבה את כוכבי השרירים והמליך במקומם את הכוכבים החדשים שאמנם עלולים להפסיד לרוקי בקרב אגרוף חזיתי, אבל לפחות יגרמו לנו לבכות ברגע שיכאב להם. הנציגים הבולטים של קולנוע האקשן המטרוסקסואלי הם קיאנו ריבס בטרילוגיית ה”מטריקס”, ריאן גוסלינג ב”דרייב” ומאט דיימון בסרטי “זהות אבודה”.

עריכה במקום שרירים

השקיעה במעמדם של הוואן־דאמים והסטלונים היא לא רק תופעת לוואי של השינויים המגדריים. חוסר הרלוונטיות שלהם קשור גם לשתי התפתחויות קולנועיות חשובות: השינויים בסגנון העריכה, והסתמכות היתר על אפקטים דיגיטליים. סרטי האקשן של שנות ה–80 וה–90 אמנם נחשבו למהירים ותזזיתיים, אך במבט לאחור הם “אטיים” בהשוואה לקולנוע ההוליוודי העכשווי. ההבחנה הזאת לא מבוססת על תחושת בטן: ב–2002 טבע חוקר הקולנוע האמריקאי דיוויד בורדוול את המונח “Intensified Continuity” - המשכיות מועצמת, שמשמעותו שימוש אינטנסיבי בעריכה כדי ליצור שוטים קצרצרים. בהתאם, אורך השוט הממוצע ‏(ASL‏) ירד בעקביות מ–11 שניות בשנות ה–60, לכשבע שניות בשנות ה–70 וה–80, ופחות מחמש שניות בעשור האחרון.

אחת המשמעויות העקיפות של סגנון העריכה ההיפראקטיבי שהשתלט על הוליווד, הוא המעבר משימוש ב”לונג שוט” ‏(שוט מרוחק שבו רואים את כל גופו של השחקן‏) לשימוש ב”מדיום שוט” וקלוז־אפים המתמקדים בהבעות פנים. במילים פשוטות יותר: בעשורים האחרונים עברנו מ”קולנוע של הגוף” - במסגרתו מפתחי גוף כמו שוורצנגר ושות’ הפכו לשחקנים הכי רווחיים בהוליווד - ל”קולנוע של הפנים” שנציגיו הבולטים הם שחקנים יפי תואר כמו ריבס או גוסלינג.

אי–פי

בהתאם, אין זה מקרי שג’ייסון סטטהאם, הכוכב הצעיר ביותר בקאסט של “הבלתי נשכחים 2” הגיע למשחק אחרי קריירת דוגמנות. האובססיה של הקולנוע העכשווי עם פנים עלולה לטשטש את העובדה שהאמנות השביעית התבססה בראשיתה על שחקנים בעלי פיזיות יוצאת דופן. צ’רלי צ’פלין ובאסטר קיטון הצחיקו וריגשו המונים למרות שהם לא היו יפים במיוחד: במקום להסתמך על עצמות לחיים בולטות ותספורת מוצלחת השניים הפכו את גופם למכונת אפקטים - הם דילגו מעל מכשולים, שימשו כשפני ניסיונות למכונות שהשתגעו, רדפו אחרי מכוניות או קפצו מצוקים. במובן זה הם המשיכו את המסורת שנולדה בסוף המאה ה–19 ונקראה על ידי חוקר הקולנוע תום גאנינג “Cinema of Attraction”, קולנוע המתבסס על היכולת להתבונן בתנועותיו של הגוף האנושי, החל מסרטונים שמראים במשך כמה דקות רקדנית מסתובבת שוב ושוב על רגל אחת וכלה באמני קרקס שחושפים את שריריהם מול המצלמות.

אי–פי

מסיבת כיתה

בעידן של אפקטים מיוחדים וצילום דיגיטלי, אין שום צורך ללהק שחקנים שהם גם פעלולנים. אפקט ה”וואו” ההוליוודי כבר לא נשען על ריבועים בבטן, אלא על דמויות דיגיטליות כמו גולום ב”שר הטבעות” או היצורים הכחולים ב”אווטאר”. הכישלונות הקופתיים של “חייל אוניברסלי 3” ‏(2008‏) בכיכובו של ואן דאם ו”ג’ון רמבו” ‏(2008‏) של סטלון, הוכיחו כי “הבלתי נשכחים” נשכחו מזמן, וכל שנותר להם הוא לאחד כוחות למפגן ראווה אחרון שבו כל כוכבי האקשן של עידן “קולנוע הגוף” מנסים להוכיח שכלום לא השתנה. את ההצלחה הקופתית של “הבלתי נשכחים” ‏(2010‏) אפשר לייחס לכמיהה הנוסטלגית לצפות בכל הכוכבים הללו בפריים אחד ‏(פנטזיה שלא ממש מתגשמת בסרט‏), ולא לכוח המשיכה של כל אחד מהם בנפרד. בנוסף, סטלון, שכתב את התסריט, השכיל להתייחס לפרויקט הקולנועי הזה באירוניה ובהומור, ולכן גם העניק לו את השם “The Expendables” שמשמעותו המילולית היא “המיותרים” - הפוך מהתרגום העברי המשונה שהמפיצים בארץ בחרו - “הבלתי נשכחים”.

ואכן, אין דבר מיותר יותר בנוף הקולנועי העכשווי מגיבור שרירי נטול חוש הומור כמו רוקי. צילומי התקריב של פניו המסותתות של גוסלינג כשהוא נוהג במכוניתו ב”דרייב” הצליחו לרגש ולרתק יותר מכל דבר ששוורצנגר אי פעם עשה, “אפקט הקליע” שכיכב ב”מטריקס” היה מסעיר יותר מכל קרב אגרופים, וההצלחה הקופתית של “הנוקמים” הדגימה שפגישת המחזור היחידה שהצופים מייחלים לה כוללת גיבורי על מחוברות קומיקס. איחוד הכוחות של כוכבי “הבלתי נשכחים 2” הוא אמנם מאורע משמח, אבל הוא מזכיר יותר מסיבת כיתה של תיכוניסט שהיה פעם הילד הכי מקובל בגן, מאשר אירוע תרבותי מסעיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו