שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ראייה חותכת

אופנת רמאללה

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל ניב
טל ניב

ארבע נשים, 14 בובות של חלון ראווה, צבעים משלימים, צורות חופפות, מרכיבים קישוטיים ומחשבות מסתוריות ממלאים את הצילום היפהפה הזה של ניר כפרי המתאר נשים במרכז קניות ברמאללה בימי הרמדאן, בתשעה באוגוסט. מחירה של השמלה האדומה שבה לבושה בובת המניקן משמאל, ירד ועכשיו הוא 180 שקל במקום 280. ואולי מעולם לא היה 280 וזה רק תעלול פרסום. האשה מימין קוראת אס.אם.אסים בעוד ילדהּ ישן בעגלה. אפשר לראות שהוא בן על פי הגרביים שלו. אמו מחזיקה שקית פלסטיק סגלגלה שתלתה על אחת מידיות העגלה והאשה שחולפת על פניהם ומביטה בתינוק הישן, עוטה חג’אב סגול, באותו גוון ממש. מאחור אשה צעירה והרה בחג’אב ורוד־בזוקה מביטה בחלון ראווה. היא מרימה את שולי שמלתה ביד עטויה טבעת נישואים, ובידה השנייה מחזיקה שתי שקיות תפוחות ירוקות.

האשה הרביעית, מעט מבוגרת יותר מהאחרות, לובשת חולצת פסים כתומים ולתיק התלוי על כתפה דוגמת משבצות ענק בצבעי טורקיז, שחור ואדום, כמו העמוד המפריד בין חלונות הראווה בחנות, מרוצף אריחים מבריקים צהובים וכחולים גסים למדי. אבל המדרכה המעודנת מרוצפת אריחים מעוטרים בדוגמאות פרח עתיר־פיתולים, ואפשר פתאום להבחין בפרח דומה להפליא לזה שעל האריח, רקום על שולי שמלתה של אם התינוק. כאילו הריצוף והקישוט של בגדה מדברים באותה שפה, עשויים מאותם ערכי־יופי.

צילום: ניר כפרי

זהו צילום התופס ומתאר את חיי היום־יום של העירונים האמידים יותר בחברה הפלסטינית וקולט את הניגודים שאופייניים לחברות דתיות בעולם משתנה - הניגוד שבין השאיפה לכיסוי מוחלט של האשה ושליטה בה לבין חירות ‏(בעייתית כשלעצמה‏) בדמויות הבובות בחלון הראווה הלבושות שמלות־ערב חושפות כתפיים; בין שחור השמלות הרפויות לבין הגזרות הצמודות בחלון וצבעי הוורוד, ירוק וסגול של הבדים והשקיות; בין הפעלתנות והקניינות והמהירות והניהול שאופייני לתנועת נשים עירוניות עובדות בכל מקום לבין תפקידן כאמהות המופיע כאן במופעים שונים. הריונה הבולט של הצעירה שמבטה נמשך אל בגדים שאינם מתאימים למצבה, האם בנעלי הנוחות השחורות העסוקה בטלפון שלה בחלוקת קשב של אלה שעושות הכל, האשה הזקופה בחוּם המביטה באלכסון אל תוך העגלה שהצעצוע שלה, ששימש גם מעקה ומגן, ניתק ממקומו, ומבטה אוצר סיפור לא ידוע.

ויש גם גבר אחד בצילום הזה, שעומד מימין, בפתח החנות לצד כתובת החשמל שלה. ידו האחת מונחת על חזהו והשנייה, שפרקה עטוי חוט, מונחת קרוב לפיו, בתנוחת השעמום האוניברסלית של בעלי חנויות שעוד לא מכרו כלום באותו יום. אלה ימי שיא החום והוא היחיד הלבוש בגדי קיץ, הוא ה”מודרני” של הצילום הזה. אלה ימי הרמדאן, החג שהתרבות ב”מדינה היהודית”, אדישה כלפיו לגמרי, כאילו לא חגגו אותו 20 אחוז מאזרחי ישראל.

זהו צילום מעולה שמתאר רגע של כוריאוגרפיה טבעית, שבו יחסים בין הנשים השונות נוצרים לרגע וניתקים, אבל גם מתאר את הרמאלליות במקום שלהן, את “האויבות” הערביות בעיר שאי אפשר בעצם לצאת ממנה, אלא רק במסע הפוך מהים אל ירדן ומשם החוצה, שתמיד ניתנת כדוגמה ל”חיי לילה מערביים”, אבל כאלה שאינם מעלים ואינם מורידים דבר ביחס לחיי חופש אמיתיים; עיר שמחקה את חוקי־המסחר והצרכנות, אבל תלויה בתמיכה ובאישור ישראל ושמסתפקת בחיקויים ובפרשנות של דגמים שיצאו מהשוק לפני עשור מעבר לקו הירוק.

זהו צילום של ערביות מרמאללה בעת קניות הרמדאן. רוב רובם של הישראלים לא מעוניינים בכלל להסתכל בו, וחבל. כי למרות שראש הממשלה מהרהר בפומבי ברעיון להפציץ מתקנים באיראן ומעמיד פנים שהציבור משתתף בדיון פתוח שיש בו בעד ונגד, הפתרון היחיד, האנושי, הממשי והאפשרי לבעיות הישראליות מתחיל בהתבוננות בשכנות האלה מרמאללה. בהן, ולא בתעמולת גרעין איראני.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ