בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחקרים בפסיכולוגיה – נכונים רק אם אתה סטודנט אמריקאי

רובם המכריע של הנבדקים במחקרים בפסיכולוגיה הם סטודנטים מערביים, אבל החוקרים מתיימרים להכליל על האנושות. אז מה בכל זאת אפשר להגיד על הטבע האנושי?

159תגובות

ביצירת המופת של תומס מאן, “הר הקסמים”, הגיבור, הנס קסטורפ, בן 20 וקצת, עומד להתחיל לעבוד כמהנדס אוניות בחברת הספנות המשפחתית בהמבורג, אבל נוסע תחילה לבקר דודן חולה שחפת בסנטוריום במרומי האלפים השווייצרים. באוויר ההרים הנקי נסחף קסטורפ הרחק מהיומיום המשמים של חייו הרגילים ב”ארץ השפלה”, מהחובות וחרדות הקיום, והשיבה לביתו נדחית שוב ושוב כשמנהל הסנטוריום מאבחן את מה שהחל כחום נמוך וזיהום סימפונות קל כתסמינים של שחפת. קסטורפ משתכנע להישאר, לנוח מעט ולהתאושש.

בסביבה האלפינית הרוגעת הוא פוגש קבוצת אנשים שמהווים מיקרוקוסמוס של אירופה שלפני מלחמת העולם הראשונה: אחד מהם הוא מינהאֶר פיפקורן, “איש המזרח”, חושני, מסתורי, בולבן, עריץ; שני הוא ליאו נאפטא, היהודי שהפך לישועי קנאי, חסיד הדיקטטורה הכנסייתית שמאמין בנחיצות הטרור וסוגד למוות; והשלישי הוא איש הרנסנס והנאורות, פרקליט החירות, התבונה, המדע והקדמה, ההומניסט החילוני לודוביקו סטמבריני.

ב–90 השנים שחלפו מאז ראה אור “הר הקסמים”, מתקשים הפרשנים לקבוע מי היה המודל לדמותו של סטמבריני: רבים טוענים כי הוא מבוסס על אחיו של מאן, היינריך, שהיה מסוכסך עם הסופר; יש שאומרים כי המודל הוא מפיסטופלס, השטן בכבודו ובעצמו; פרשנים אחרים מציעים את ההומניסט הימי־ביניימי פטררקה, את הסופר דנטה, או את הפוליטיקאי האיטלקי המודרני ג’וספה מאציני. אבל יש גם הטוענים כי סטמבריני הוא הסוציולוג הגרמני ופילוסוף התרבות הנשכח פרנץ קארל מילר־לאייר, שהתיאוריה שלו היא נקודת המוצא של טיעון עכשווי בנוגע לעקב האכילס של הפסיכולוגיה החברתית.

ההיסטוריה היתה מן הסתם שוכחת את פרנץ קארל מילר־לאייר אילולא המציא אשליה פשוטה שנקראת על שמו עד היום:

הביטו בקבוצת הקווים: איזה קו נראה ארוך יותר? מילר־לאייר הראה שכל אדם, ללא יוצא מהכלל, אומר כי הקו השני, עם החצים שנפתחים כלפי חוץ, הוא הארוך, אף כי במציאות כל שלושת הקווים הם בדיוק באותו אורך. כל בני האדם, הוא טען, נופלים קורבן לאשליה הזאת, מכיוון שכל בני האדם דומים ביסודם. השנה היתה 1889, ודוגמאות נוספות של תכונות אוניברסליות כאלה - שקשורות לא רק לתפיסה אלא גם להתנהגות חברתית, לקבלת החלטות ולחשיבה מוסרית - יופיעו בשנים הבאות. מדע הטבע האנושי הבלתי משתנה נולד מחדש בתקופה המודרנית, מעדכן את התנ”ך, את אריסטו, את ג’ון לוק ואת דיוויד יום.

ישנה רק בעיה קטנה אחת: מילר־לאייר טעה. במאמר ושמו “האנשים המוזרים ביותר בעולם?” שהופיע בשלהי 2010 ב-Journal of Brain and Behavioral Sciences, הציבה קבוצת אנתרופולוגים בראשותו של ג’וזף היינריך מאוניברסיטת קולומביה הבריטית, אתגר קשה לפסיכולוגיה החברתית, ללימודי הקוגניציה, ולכלכלה ההתנהגותית בני זמננו. המחברים טענו כי תחומים אלה מתיימרים לדבר בשם כל האנושות, בחוקרם לא רק את התפיסה והמחשבה האנושית, אלא גם רגשות כמו קנאה, אושר, כעס, נדיבות ואמפתיה. תוצאות של מחקרים כאלה אמורות לספר לנו משהו על “הטבע האנושי”, אבל 96% מן הנבדקים במחקרים מייצגים רק 12% מן האנושות, ובאים ממקום ספציפי מאוד: דמוקרטיות לבנות, משכילות, מתועשות, עשירות ‏(Western, Educated, Industrialized, Rich Democracies‏) ובראשי תיבות באנגלית: WEIRD ‏(מוזר‏).

נסתכל בסדרה של ניסויים, הנערכים בעשרות אלפי קורסי מבוא לפסיכולוגיה, במה שמכונה משחק האולטימטום: השחקנים מקבלים, לדוגמה, 100 שקל, ומתבקשים להתחלק בהם כטוב בעיניהם עם זר גמור. האיש שמחזיק בכסף רשאי לתת לזר כל סכום שירצה - למשל 50 שקל, 80 שקל, 20 שקל - או אף לא אגורה אחת. התוצאות מראות שאנשים נותנים 48 שקל בממוצע, והצד המקבל דוחה הצעות עד 40 שקל. זה משקף כנראה הבנה אנושית בסיסית של מושג ההגינות. כלומר, אם אתה אמריקאי ‏(או ישראלי‏) בן המאה ה–21.

תנו דעתכם על הסטטיסטיקה הבאה: הסיכוי שסטודנט אמריקאי לתואר ראשון ישתתף כנבדק בניסוי פסיכולוגי גבוה פי 4,000 בהשוואה לאדם אקראי מחוץ לעולם המערבי! ואם לא די בכך, 67% מהנבדקים האמריקאים ו–80% מהנבדקים הבינלאומיים הם סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה. אין הטיית ברירה גדולה מזו. האם זה משפיע על תוצאות המחקרים? התשובה הברורה היא שכן, ועוד איך.

קחו לדוגמה את בני שבט המאצ’יגואנגה מנהר האמזונס הפרואני. כשהיינריך וקבוצתו הציגו לבני השבט הקטן הזה, עירומים כמעט כמו ביום היוולדם, את משחק האולטימטום באמצע שנות ה–90, התברר להם כי האינדיאנים מצאו את הרעיון לתת לאדם אחר כמעט חצי מכספם מגוחך להפליא - ודחייה של הצעה כלשהי נראתה להם מוזרה עוד יותר. מתברר כי הרגישויות של בני מאצ’יגואנגה קרובות לתפיסת עולמם הייחודית של כלכלנים מערביים מודרניים: דחייה של כל סכום כסף שניתן בחינם, חוזרים ואומרים לנו כלכלנים מתוסכלים, הרי אינה רציונלית. אבל המאצ’יגואנגה אינם לבד: ממוצעי משחק האולטימטום שונים מאוד בחברות לא מערביות. סטמבריני האוניברסליסט לא היה יודע מה לעשות עם זה.

במבחן אחר מבחן, אנשים מארצות WEIRD, להלן “מוזרים”, מגיבים אחרת מכל השאר. מעטים מאוד במערב היו חולמים להעניש אלטרואיסטים מובהקים, המשתפים פעולה ומקריבים בלי לחשוב על עצמם, ואילו ברוב התרבויות האחרות אלטרואיסטים כאלה נענשים לעתים קרובות. אנשים במערב נוטים למיין חפצים בקבוצות על פי הדמיון ביניהם ‏(מחברת, מגזין, ועיתון הולכים יחדיו‏), ואילו הסינים מסווגים חפצים על פי התפקיד ‏(מחברת באה עם עיפרון, למשל‏). ויש תופעה שמייחדת רק אנשים מערביים שבעים: הם נוטים לתאר את עצמם לפי התכונות האישיות שלהם: “אני חרוץ, חכם, ובעל חוש הומור סרקסטי”. כל השאר נוטים לעשות זאת באמצעות תפקידם בחברה: “אני רופא שעובד במשרד הבריאות”, “אני איכר שמגדל פולי קקאו”, “אני בן לקסטת הטמאים”. בחשבון סופי, מתקבל הרושם שאנשים מוזרים הם החריג ולא הכלל. “העובדה שאנשים מוזרים הם היוצאים מן הכלל בכל כך הרבה תחומים חשובים של מדעי ההתנהגות מסמנת אותם כאחת מתת־האוכלוסיות הגרועות ביותר להכללות בנוגע להומו ספיינס”, מסכמים המחברים.

מה שמחזיר אותנו למבחן מילר־לאייר. רוב קוראי המאמר הזה יחשבו בוודאי כי הקו השני ארוך ב–20% בערך מהקו הראשון, והקו השלישי סוטה לימין, אבל מתברר כי יש ציידים־לקטים - ב–14 חברות שנחקרו עד עתה למען הדיוק - שאינם סובלים מאשליה כזאת. בושמנים לקטים במדבר הקלהרי, למשל, יאמרו לכם מיד: “כל השלושה זהים בדיוק!” והם, כמובן, צודקים.

יש מן האירוניה בכך שהאנשים הכי־לא־טיפוסיים בעולם השתלטו על מחקר “הטבע האנושי”, אבל במחשבה שנייה, זה הגיוני לגמרי. כמה תכונות שעושות את האנשים המוזרים ללא־טיפוסיים - כמו מיקוד־עצמי, אינדיווידואליזם וחשיבה אנליטית צרה, בניגוד לחשיבה הוליסטית - הן בדיוק אותן תכונות שדוחפות אותם מלכתחילה לערוך מחקרים פסיכולוגיים מן הסוג זה.

הניסיון לשוות לחוויה האנושית ממדים אוניברסליים עלול להוליך שולל, גם כשהכל מתנהל כשורה ‏(כלכלה התנהגותית‏) וגם כשהדברים מתפרקים ‏(בריאות הנפש‏). הסופר איתן ווטרס מראה בספרו “Crazy Like Us: The Globalization of the American Psyche” ‏(מטורפים כמונו: הגלובליזציה של הנפש האמריקאית‏), כי לא זו בלבד שארצות הברית מייצאת המבורגרים של מקדולנד’ס, אייפונים וחולצות טי, היא מפיצה ברחבי העולם גם שיטות לאבחון ולטיפול במחלות נפש. זה עלול להיות מסוכן.

לתרבויות לא־מוזרות יש דרכי חשיבה ושיטות מנוסות ובדוקות לטיפול בחרדה, בדיכאון, ובמחלות רוח אחרות, שרבות מהן לאו דווקא מצייתות להוראות של האגודה הפסיכולוגית האמריקאית. אבחון לא־נאות של הפרעת עקה פוסט־טראומטית אחרי הצונאמי בסרי לנקה, למשל, הלעיט את החולים בתרופות לא מוכחות על חשבון שיטות הרגעה בדוקות עתיקות יומין ועירער על דרכי הטיפול המקומיות. דוגמאות מדאיגות נוספות שנחקרו הן ההנחיות המערביות לטיפול בדיכאון ביפן, לטיפול באנורקסיה בהונג קונג, ולטיפול בסכיזופרניה בזנזיבר. “אובדן המגוון העולמי של התפיסות השונות בנוגע לטיפול במחלות נפש”, כותב ווטרס, “צריך להדאיג אותנו בדיוק כמו אובדן המגוון הביולוגי בטבע”.

הרצאתו של איתן ווטרס בברקלי

 

עם זאת, ההטיה במחקרי הפסיכולוגיה נותרת המובהקת ביותר. 70% מכל המובאות בכתבי עת לפסיכולוגיה לקוחים ממחקרים שנערכו בארצות הברית, בהשוואה ל–37% מהמובאות בעיתונים מקצועיים לכימיה. זו סטטיסטיקה מדאיגה, מכיוון שהפסיכולוגיה משתנה מתרבות לתרבות, ואילו הכימיה לא. מחקרים רבים על הפסיכולוגיה של הבושה, אם להביא רק דוגמה אחת, מנגידים את האמוציה הזאת עם רגשות אשמה. אבל מחקר שערך האנתרופולוג דניאל פסלר מאוניברסיטת UCLA בבנגקולו, אינדונזיה, מראה כי לתושבים המקומיים יש אוצר מילים רגשי אחר; בשונה מאמריקאים, האינדונזים מבינים בושה ורגשות אשם כביטויים של כבוד ופחד, היבטים הקשורים למיקום במדרג החברתי ולאו דווקא לעניין מוסרי־פרסונלי. אפילו כשמדובר ב”ניטרליות” לכאורה של חישה, אנחנו מגלים עד כמה התרבות חשובה: השערה אחת גורסת, כי אנשי הקלהרי ואנחנו רואים את קווי מילר־לאייר בצורה שונה מפני שהבושמנים חשופים פחות לפינות חדות ולקווי רקיע אורבניים.

יכול להיות, למרות הכל, שישנן תכונות אנושיות אוניברסליות. מלומדים מכל הזרמים ומכל האסכולות מתווכחים על טיבן בשצף קצף, ומזכירים ביו השאר: הימנעות מגילוי עריות, טריטוריאליות, פחד מפני המוות, ריטואלים, טיפול בילדים, משחק בנדמה לי, אבלות, קרבת דם, כללי התנהגות, הומור, קנאה, מבנה חברתי, אמנות, מוזיקה ואסתטיקה. אבל תהיה הרשימה אשר תהיה, אם יש בכלל רשימה כזאת, הלקח הוא ברור: סטודנטים באוניברסיטאות אמריקאיות, רובם במחלקות לפסיכולוגיה, לא יכולים להמשיך לייצג “אנשים” ו”אנושות”. ההכללה פשוט איננה תופסת.

אדרבה, כפי שיודע כל מי שמודע לפער העצום בין רפובליקאים ודמוקרטים בארצות הברית עצמה היום, ההקבצה של כל אנשי המערב בתוך אב־טיפוס מוזר אחד היא כשלעצמה מופרכת ופגומה. זו נקודה שהיינריך פיספס, מן הסתם בהתלהבותו לקעקע את טיעון ההכללה בעזרת המוזרים. ניחא. קבוצת האנתרופולוגים מקולומביה הבריטית המליצה שעורכי עיתונים מדעיים, סוכנויות לחלוקת מענקים ואוניברסיטאות ידרשו מפסיכולוגים וכלכלנים התנהגותיים להגן על ההכללות שלהם, לספק תמריצים לעריכת מחקרים מחוץ לארצות המוזרות, ולכונן שיתופי פעולה בינלאומיים. אלו עצות טובות.

כדאי גם לזכור עוד לקח אחד אחרון. אם האנשים המוזרים שניצבים מול 88 האחוזים הנותרים של האנושות עשויים להיראות כיוצאים מן הכלל, אין פירוש הדבר שהם מוזרים יותר מכל השאר. שהרי אין ייחוד כלשהו בייחודיות, גם אם כל בני האדם רואים את הקבוצה הפרטית שלהם כמיוחדת. הנה לכם הכללה ראויה לשמה. הכללה שהגיבור של תומאס מאן התקשה להשתחרר ממנה כנראה כמו כל אחד מאיתנו. מקץ שבע שנים של החלמה בסנטוריום, ולמרות נאומיו של סטמבריני על האוניברסליזם, תרועות המלחמה שהחלו להדהד ברחבי אירופה, מגיעות גם לאוזניו של הנס קסטורפ באלפים השקטים. בזכות הייחודיות, ולמען המולדת, הוא יוצא להילחם עבור גרמניה. בשדה הקרב, בגשם שוטף תחת ברד הכדורים, הוא רץ, נופל בבוץ, קם, צולע הלאה, ונעלם לבלי שוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו