שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יעקב בורק
יעקב בורק

"מקורן של מחשבותינו הטובות ביותר הוא באחרים”
רלף וודרו אמרסון ‏(1882-1803‏)

באמצע המאה ה-19 אחזה את אנגליה הוויקטוריאנית קדחת סוחפת של ספיריטואליזם. כל מי שהצליח לייצב את כיסאו סביב שולחן עגול נשאב אל האופנה החדשה של תקשור עם רוחותיהם של קרובים, מכרים או גיבורים היסטוריים ידועים” - כך אמור היה להתחיל המאמר שהעברתי לעורך המוסף לפני כשבועיים ועסק בניסוי מבריק בפשטותו שערך ב-1852 מיכאל פאראדיי, כדי להפריך את האמונה בכוחות העל־טבעיים שהזינה את חסידי התופעה. אני חושש שלא תוכלו לקרוא את המשכו. הטור המתפרסם כאן היום הוא הטור האחרון שלי.

השתלשלות העניינים המעציבה החלה בטור האחרון שפירסמתי במוסף זה, תחת השם “אילו רק”, שעסק בחרטה. עדיין לא שלי, אלא בזו של חולים על ערש דווי כפי ששמעה מפיהם ברוני וור, אחות סיעודית אוסטרלית, בשבועות האחרונים לחייהם. על תובנותיה שמצאו דרכן לבלוג ואחר כך לספר, שמעתי כמה שבועות קודם לכן בכנס חברתי. את נושא החרטה הכרתי היטב מכתיבה קודמת שלי ואף הקדשתי לו פרק בספרי האחרון. שלד מבנה המאמר כבר התגבש בראשי וכל שחסרתי היתה הפתיחה. זו הציצה אלי שבוע מאוחר יותר מספר שהחזקתי בידי בחנות ספרים בלונדון, ”Missing out: In praise of the Unlived Life”, שכתב הפסיכולוג האנגלי אדם פיליפס.

את החנות גיליתי באקראי גורלי לאחר ביקור בביתו של פרויד, שהפך למוזיאון לאחר מותו. מבלי להעניק לעניין מחשבה נוספת, אימצתי משם חמישה משפטים שהפכו מאוחר יותר, בתוספת שולית, למשפטי הפתיחה של המאמר שלי ‏(וקבעו בדרך פתלתלה משהו את משפטי הסיום של מאמר זה‏). לא הענקתי לפיליפס כל קרדיט - רשלנות מיותרת ללא ספק, במיוחד על רקע בסיס החומרים המוצק שעליו כבר נסמך המאמר בשלב זה. עם פרסומו, התקבל המאמר באהדה יחסית ושני קוראים אף הודו, במייל ששלחו לי, כי המאמר סייע להם לקבל החלטה חשובה ביותר בחייהם שלגביה התלבטו זמן רב.

איור: יעל בר

ארבעה ימים לאחר פרסום הטור עידכן אותי עורך המוסף כי קוראת זיהתה את הדמיון בין שורות הפתיחה של המאמר ודבריו של פיליפס. התבקשתי להגיב. הודיתי מיד בטעותי והצעתי לעורך נוסח התנצלות בהתאם. זה הבהיר לי כי פרסום ההתנצלות, על פי נוהלי העיתון, יערב את העורך הראשי ועשוי גם להביא לבחינת טורים קודמים שכתבתי - במהלך תשע שנות כתיבה לקבוצת “הארץ”, כתבתי עד היום 98 טורים למגזין “TheMarker” ו-17 כאלה למוסף "הארץ”, ובסך הכל כ-90 אלף מילים. בשלב זה, בירכתי על האפשרות לבדיקה שכן הייתי סמוך ובטוח כי ממצאיה, אם תיערך, יאשרו את איכותם האתית של המאמרים.

עם זאת, המעידה המביכה לא הניחה לי. התקשיתי להבין כיצד התאפשרה מבלי שאחוש כל אי שקט בתהליך הכתיבה או לאחר הפרסום. כמי שלא הוריד מעולם רצועת מוזיקה או סרט מהרשת ללא תשלום, ניסיתי להבין כיצד קרה שדווקא כאן, פגעתי בקלות כזאת בזכויות היוצרים של כותב אחר. אין זאת אלא כי משהו בתוכי יוצר את ההבחנה בין המקרים. אך מהו הדבר?

•••

שום דבר לא היה יכול להכין אותי לשיחת הטלפון והמייל שהגיע בעקבותיה, לאחר סיומה של בדיקת הטורים שהחליטה המערכת לבצע. בנוסף למאמר על החרטה, גילתה הבדיקה המקיפה זיהומים אתיים מסוימים בשלושה מאמרים נוספים עליהם התבקשתי להגיב. על מסך המחשב שמולי ריצדה תערובת עכורה של משפטים שהופיעו במאמרַי ללא ייחוס מתאים יחד עם ציטוטים הבאים אמנם לאחר אזכור שמו של מחברם, אך ללא מרכאות - הסימן המיטיב כל כך לשים את הגבולות בין מה ששלנו ומה שנוצר על ידי האחרים. הבנתי את חומרת העניין אך בו בזמן הייתי מופתע לחלוטין. הרי קראתי את כל החומר לאחרונה והרגשתי כה בטוח לגביו.

הבנתי די מהר כי בדומה למי שעורך הגהה על דבריו שלו, קשה לכותב, שלא התכוון לכך, לגלות בעיות בכתיבתו שלו וכי גם קריאה נוספת שלי במאמרים לא היתה יכולה לגלות משהו שלא ראיתי בו בעיה בזמן הכתיבה.

הרקע שלי הוא עסקי, עולם שבו גם שיחת חולין עסקית, לכאורה, אינה אלא מסר שיווקי ארוז בקפדנות האמור להאדיר את דמותו של המספר או לקדם מכירת מוצר או שירות שהוא קשור אליו. האם ייבאתי משם הרגלים בעייתיים? שאלתי את עצמי. ואולי נפלתי בכלל קורבן להטיה שעליה כתבתי בעצמי באחד ממאמרי למוסף, שם הזכרתי את ספרם של מקס בייזרמן ואן טנברוסל שיצא באחרונה “נקודת עיוורון - מדוע אנו נכשלים לעשות מה שנכון ומה לעשות בעניין?” השניים סוקרים בספר סיבות שונות המגבילות את כושר השיפוט ובעקבותיו את גבולות ההתנהגות האתית שלנו. על פי ההבחנה המרכזית של השניים, במקרים רבים, כשאנו מתבוננים בבעיה אתית איננו מבחינים כלל שהיא כזאת וכאן, לדעתם, נעוץ שורש הבעיה.

לחלק גדול מההערות שבבדיקה היו לי תשובות ענייניות. בעוד שהבדיקה היתה טכנית במהותה והתחקתה אחר טקסטים ללא ייחוס מתאים, הציעו המאמרים שלי במקרים רבים ייחוס שבמשתמע, הגם שלא תמיד בהתאם לכללים המקובלים. עם זאת היה ברור גם לי שאין בכך לתת מענה כולל לבעיה שהעלתה הבדיקה. גם בעובדה שמדובר בשיעור שולי של החומר שכתבתי ובכך שעיקרו מבוסס על חומרים מקוריים שלי ומקורות מזוהים היטב, היתה נחמה חלקית בלבד.

איני מתיימר להיות הוגה דעות או חוקר מדע אקדמאי בכתיבתי. אני כותב בתקווה לגרום לקורא לחשוב ובמקרה הטוב לקדם דיון על הגיוון, ההטיות וההפתעות שיש בהתנהגות האנושית, כפי שזו משתקפת בשיח העכשווי בתחום מדעי ההתנהגות אך גם מהאירועים שבשגרת חיינו. כל אחד מהמאמרים עשוי להיות ניזון מעשרות מקורות שונים: מחקרים עכשוויים, ספרים שנכתבים בתחום, בלוגים, ידיעות עיתונאיות, כנסים שאני נוטל בהם חלק, פגישות עם חוקרים וכותבים אחרים, התנסויות אישיות, ניסיון עסקי ועוד מקורות השראה רבים נוספים שאני עמל להעשיר בהתמדה. רבים מהם מתועדים על פתקים שאני משרבט כשאני רחוק משולחן הכתיבה שלי. באחד מארבעת המאמרים שהבדיקה מצאה בו דופי נזקקתי ללא פחות מ-26 מקורות שונים שמתייחסים אליו כדי לגבש את תוכנו. מאמרים רבים נשענים על פירוט של מחקר התנהגותי מרכזי ופרשנויות שונות ממקורות שונים שמתייחסות אליו.

אני משער שבחירת המחקרים מגלמת בסופו של דבר את האמירה הערכית החשובה ביותר בכתיבתי. זו מתייחסת במקרים רבים לחולשותינו, פגיעותנו והרקמה השברירית שעליה אנו מבססים את קיומנו בעולם המאיים על רבים מאיתנו. הנושא של עיוורון אתי היה, מעשה שטן, נושא מרכזי בכמה ממאמרי כמו גם בספרי האחרון. הפלירט עם הנושא נראה כיום בבחינת משחק באש. משחקו של מי שיודע שכולנו מועדים למעידה, פחות מוסריים ויותר אנוכיים ממה שנוח לנו להודות, אך אינו מבחין שגם הוא במועדים. עם זאת, יכולתי להבין כבר אז שלא הייתי נמשך לנושא או כותב עליו בתשוקה הראויה לולא מצא זה מכבר פינה קשובה בלבי שלי.

אני בטוח שיש מקום לשיפור בכתיבתי. אך אני גם יודע שקשה לנסח מאמר עיוני־עיתונאי שיעניין את קוראיו אם נבקש לייחס כל שביב תובנה למקורו. על אחת כמה וכמה במגבלת הסד ההדוק של מספר המילים לטור ובניסיון שלא להטריח את הקורא, שיכולת מיקוד תשומת הלב שלו בעידן הנוכחי מתכרסמת בהתמדה. האם ייתכן שהכללים האתיים שהתאימו לעיתונות המודפסת אינם מעודכנים יותר לעידן שהידע שבו מפוזר בין מיליוני אתרים וכותבים עד שקשה לפעמים לזהות את מקורה של תובנה החוזרת על עצמה לפעמים בהמוני אתרים. בדומה לציקדות המאחדות את קול צרצורן לעת ערב או הבזק האור הנראה למרחוק שמפיקות אלפי גחליליות המסנכרנות את הבוהק האישי הצנוע של כל אחת מהן. קשה לפעמים לקיים משטר חברתי המעודד את חוכמת ההמונים אך מקדש בו בעת את חשיבות יצירתו האינדיבידואלית של היחיד. אני מגלה מדי פעם את דברי ברשת ללא ייחוסם אלי ואני חש גאווה שדברי מוצאים להם הד נוסף.

הילה בלום כותבת בפרק המקורות המסכם את ספרה הנפלא “הביקור”, שפורסם לאחרונה בהוצאת זמורה ביתן: “שלוש מן המובאות בספר המשויכות לזיכרונות הקריאה והשמיעה הלא־ממוקדים של נילי הן דברים שאני עצמי אינני זוכרת היכן קראתי או שמעתי אבל הם נחרתו בראשי - תודה למי שהגה אותם. ותודה לרשת העולמית, יצירתם של מיליוני המוחות, על שאיפשרה לי לבדוק דברים מכל קצות תבל בישיבה בכורסה עם רגליים על השולחן”. ואם זה נכון לכתיבת פרוזה זה בוודאי נכון לכתיבה עיונית.

•••

איני משלה את עצמי. אין בעיוורון האתי כדי לדלל את מה שקרה. גם לא בסגנון הכתיבה שלי, ברקע שממנו באתי או בהתמודדותה של העיתונות המודפסת על קיומה, שיביא עמו כנראה גם שינויים בכללי העריכה והכתיבה.

אני מבקש להתנצל בפני היוצרים, בפני הקוראים ובפני עורכי על שפגעתי בהם. הניסיון להתחקות אחר הסיבות לכך ילווה אותי עוד זמן רב, אני רק יכול לקוות שאלמד מכך ואתפתח ככותב וכאדם.

www.jacobburak.com

***מערכת “הארץ” החליטה שלא לפרסם מאמרים נוספים פרי עטו של יעקב בורק, לאחר שהתגלו בחלקם חריגות ממה שנראה למערכת כשימוש ראוי במקורות למאמר - לעתים תוך אזכורם, ולעתים תוך השמטתם. המערכת פועלת על מנת למנוע הישנות של מקרים כאלו. עם קוראינו הסליחה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ