ראייה חותכת

פנים בהמון

נתניהו שר “התקוה” בטקס קבלת פנים לעולי “נפש בנפש” עם מנכ”ל הארגון ושרת הקליטה, 14 באוגוסט 2012

טל ניב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל ניב

אחת היצירות הידועות ביותר בשירה המודרנית, היא השיר האימאז’יסטי של עזרא פאונד “בתחנת המטרו”. ואלה מילותיו: “מראה הפנים האלה בהמון/ עלעלים על ענף שחור רטוב”.

גם פניו של בנימין נתניהו המצולם כאן שר “התקוה” בטקס קבלת הפנים לעולים שהביא לארץ ארגון “נפש לנפש”, מזכירים משהו. פרח אפור בתוך תפרחת ראשים רעננים. מצדו האחד של נתניהו עומדת שרת הקליטה והעלייה סופה לנדבר, במראה סופיה לורן, ומשמאלו בעניבה אדומה, במשקפיו העדינים, נראה ראשו של טוני גלברט, אחד משני מייסדיו של “נפש לנפש”, שהוקם כארגון ללא כוונת רווח בעשור שעבר להעלאת יהודי צפון אמריקה.

נתניהו אוהב מאוד את גלברט וכבר ב–2003, כפי שחשף חיים לוינסון, המליץ עליו במכתב לכל מאן דבעי כחבר ‏(אישי‏), נדבן, איש אמון, איש משפחה וכ”מגלם את הסטנדרטים הגבוהים ביותר של יושרה ומחויבות”. כך שאין פלא שראש הממשלה משתתף בטקס של הארגון בבית הנתיבות הישן של שדה התעופה ב–14 באוגוסט, ואין פלא שגלברט שר במלוא פיו ונראה כי החום הכבד עוד לא היכה ב–350 הבאים, ש–175 מהם יתגייסו מיידית לצה”ל כחלק מהרפתקת הקליטה.

נתניהו שר “התקוה” בטקס קבלת פנים לעולי “נפש בנפש” עם מנכ”ל הארגון ושרת הקליטה, 14 באוגוסט 2012צילום: תומר אפלבאום

“נפש לנפש” מסייע לעולים כבר במטוס, כך נכתב באתרו, ב”הסרת מכשולים לוגיסטיים” - כלומר להשיג תעודת עולה וכרטיס קופת חולים ותעודת זהות ולהימנע מתלאות איומות שהן מנת חלקם של אחרים שבאים לארץ ושל לא־יהודים. האתר גם מתנאה בכך שהארגון, ששליש מתקציבו בא מהמדינה למרות שהוא אמריקאי, העלה עד כה 25 אלף יהודים מצפון אמריקה, בהם גם רופאים, ומהם נשארו בארץ 98 אחוז.

כך שזוהי אפוא עוד נחיתה מוצלחת בשרשרת הצלחות, והצעירים שזה עתה עלו לארץ רקדו ושרו “והעיקר לא לפחד כלל”, בנות ובנים יחדיו, נלהבים, מלאי כוח ומשוחררים מהבנה כי שירה משותפת אינה עוד כה ברורה מאליה בישראל היום וגם לא בצה”ל, שאליו יישלחו ממש משדה התעופה. וגם אין דרך לפלוש למחשבתם, ואולי יש שם מישהו שמביט בכל הדבר הזה באופן אחר, אפשר להניח שהטיסה, הטקס, הגיוס הקרב לצבא הצודק בעולם וריגושי הקיץ ומה שעבר עליהם בבית ותחושת השליחות ומציאת הזהות - כולם פועלים את פעולתם. אין שביב ספקנות ברגע הזה. הם מתחזקים בכוחה של הלהקה ומוּנעים מעוצמתו של רגע המעבר שלהם, מהלימינליות שלו, מהאופן שבו הם חוצים את המפתן אל תוך ישראליותם ובנוכחות ראש הממשלה.

וזה עובד. זה ניכר בחיוכה הפתוח של הנערה בעלת הצמה העבה והתליון הנוצץ, העומדת ליד המאבטח בז’קט שחור ומפרצי שיער בפינה השמאלית; בפני הנער שעומד בין נתניהו לבין גלברט ושר בכל לב; ואפילו בפני הנערה שמביטה הישר למצלמה בגנדרנות שהביאה עמה מהבית בתחתית הצילום.

מה שדוקר אפוא את העין בצילום יפה־הקומפוזיציה הזה של תומר אפלבאום, הוא דווקא נתניהו עצמו, הנראה כתמיד כמי ששואב את האוויר מהחדר ושעניבת התכלת הבוהקת שלו עקומה משהו. פניו החיוורים, החלקים ואולי המאופרים, מצחו הרחב להדהים, תסרוקתו המשונה, גבתו הזוויתית, הבעתו - כל אלה מוסרים כאן מידע, שייוודע לעולים הצעירים האלה במשך הזמן: דאגה ואי־שביעות הרצון, חרדה וסרבול, פסימיות ואווירת חורבן.

כי נתניהו, שעניבתו העקומה אולי היתה משווה לו איזו נינוחות בכל מצב אחר, אפילו רישול מוּבן וטבעי כמו לשאר האנשים, נראה לחוץ ובודד. גם כשהוא מוקף באנשים שהוא מאמין בהם יותר מכל - יהודים נכונים, ולא, נאמר, יהודים של ג’יי־סטריט, שיש להם מה להגיד על התנחלויות ועל ההתבדלות ועל אפליית אזרחים והתחרדות. ואולי אחרי ככלות הכל, נתניהו עקום־העניבה לא נמצא שם כדי להרגיע את העולים, או לשמוח, הוא נמצא שם כדי לוודא שאנחנו נדע שהם באו. שנדע, שאפילו בימי כהונתו הנוכחיים יש לנתניהו עם מי לשיר “התקוה”.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ