בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלינץ' הפרטי שלי, או: כך איבדתי את הנאיביות

השנה היתה 1983. מוכר הסברס היה ילד ערבי, אני הייתי "אוהב ערבים", הפקח החרים סכין ואני נעצרתי ושוחררתי. אז למה אני חושב על זה 30 שנה?

106תגובות

השעה היתה 17:20, 8 באוגוסט 1983. הייתי במיטב ימי. שנתיים לפני כן הצטרפתי לסגל האוניברסיטה העברית. השנה החולפת היתה שנה מחקרית מצוינת. בקיץ הקודם פרצה מלחמה קטנה, ואני נישאתי ליעל. יחד שעטנו לעבר העולם שהאקדמיה פרשה לפנינו בנדיבות. מאחורי היו שתי שנות פעילות אינטנסיבית ב”שלום עכשיו”, אבל בחורף החלטתי להפסיק אותה לטובת העבודה האקדמית והחיים הטובים.

כותרת העיתון באותו יום היתה רגועה: “המתנה של המערך והליכוד להחלטת תמ”י על הקואליציה”. ביקרתי את הורי בביתם בפאתי שכונת הבוכרים וכהרגלי צעדתי דרך הרחובות גאולה ושטראוס אל סימטת בתי הקולנוע שבין שמאי והלל, סמוך למשולש הירושלמי. באותה דרך היתה אחותי לוקחת אותי בחופשות הקיץ של ילדותנו להצגות שחרית ב–35 אגורות. הפעם הייתי בדרכי לאסוף כרטיסי טיסה למסע ארוך: חודש בסקנדינביה, לילה באמסטרדם, חמישה שבועות של עבודה בניו יורק וחזרה במועד לירושלים, לשנת לימודים חדשה. זה היה אחר צהריים קיצי מלטף של ירושלים. אני זוכר את האור.

אני פותח עכשיו את ערימת המסמכים הארוזה בשקית ניילון מתפורר. משווה בין מה שכתבתי אז ומה שאני זוכר עכשיו. מתפלא איך זה השתכחו ממני כמה פרטים מתועדים היטב. ועוד יותר משתאה על פרט אחד שאני זוכר בבהירות ומשום מה איננו מתועד שם כלל.

ירושלים של 1983 חגגה עדיין את איחוד העיר. בקיץ גדשו את המדרכות רוכלים שהגיעו ברגל מהכפרים הסמוכים כדי למכור ענבים, תאנים וסברס. מוכר הסברס על המדרכה היה כבן עשר או 12. כשהבחנתי בו עמד מולו פקח עירייה מגודל, בידו הסכין לחיתוך הסברס, מנופף בה, צועק ומצווה על הנער להעמיס את הארגז על רכב עירייה סמוך. בזיכרוני התמונה הזאת מתערבבת עם ציור העקידה של רמברנדט. אצל רמברנדט היד שומטת את המאכלת, בראש שלי המאכלת בידו של הפקח.

ניגשתי לפקח וכמיטב המסורת הצבאית פקדתי “תן לי את הפרטים”, תוך שאני פונה בהפגנתיות לרכוש סברס מהנער. הפקח הסתובב כדי לגעור בי: “הוא מוכר סברס עם כולירע”. קמה מהומה. הגיע פקח שני שהיה עסוק קודם בשיחת רעים: “חתיכת טינופת”, “גועל נפש”. הפקחים ביקשו ממני להזדהות, ואני עמדתי על זכותי להזדהות רק לפני שוטר. ההתקהלות העוינת התעבתה. היו אלה הימים שאחרי מלחמת לבנון, סברה ושתילה, אמיל גרינצוייג. ירושלים רוותה שנאה ל”אוהבי ערבים”. מישהו באזרחי התנדב לשלוף תעודת שוטר ואילץ אותי למסור פרטים.

בשלב זה הבחינו הפקחים שבחסות המהומה הילד ברח עם הסברס, והודיעו לי שאני עצור. הושבתי ברכב בין שני הפקחים. הדרך למגרש הרוסים קצרה, אבל הספיקה לשרשרת גידופים. אחד סינן, “מזלך שאנחנו במדים”.

אמיל סלמן

 

ניפגש בבית המשפט

בתחנת המשטרה פנו הפקחים להסתודדות עם חוקר בחדר 11. מבעד לדלת עלו הדי ויכוח בסוגיה אם לפקחים היתה סמכות לעצור אותי. החוקר הושיב אותי על ספסל עץ בפרוזדור מול החדר. אדם לבוש אזרחית, שהיה יוצא ובא באופן חופשי מחדר החקירות, ניגש אלי ואמר: “אתה עושה לנו בעיות יא...”.

“תסלח לי, מי אתה?” שאלתי באדיבות והוא ענה: “ככה תתנהג אצל אבא שלך, תיכף אתן לך סטירת לחי, טיפש”.

אני מתפעל מיעילות החוקר. ב–17:55 כבר נרשם שהפקח שבתאי יצחק אומר: “הנחתי ידי על כתף הבחור ואמרתי לו שוב, תעזוב את המקום, ותוך כדי הדיבורים איתו ברח הנער מבני המיעוטים, שהיה כבן 13 ואשר מכר את הסברס, וברח עם כל הסחורה ועם העגלה שלו, וזאת לאחר שלא שמתי לב בגלל הדיבורים עם הבחור הזה שהפריע לי”. ב–18:15 מעיד הפקח מאיר מרבדיין בתשובה לשאלת החוקר: “אני לא מכיר את הבחור הזה ואני לא יודע למה הוא הפריע לשבתאי יצחק”.

גביית עדותי החלה ב–18:25. איש המשטרה הודיע לי, “אתה חשוד בהכשלת עובד ציבור בכך שהיום סמוך לשעה 17:20 בהיותך ברחוב שמאי בי־ם ניגשת למוכר ‘סברס’ וביקשת לקנות ממנו סברס, ולאחר שהפקח שהיה במקום הסביר לך שהסחורה הנ”ל מוחרמת ולא לקנייה, התווכחת איתו וגרמת להתקהלות של אנשים במקום, ועל ידי כך הצליח המוכר ‘סברס’ להימלט מהמקום עם סחורתו ועל ידי כך הכשלת את פקח העירייה שעה שמילא תפקידו”. לאחר מתן טביעות אצבעות הזעקתי לתחנה חבר, ששיחרר אותי בערבות.

תגובות ידידי היו מעורבות. היו שאמרו לי, “מה אתה מסתבך”. מישהו הזהיר אותי שעם תיק במשטרה לא אוכל לעבוד בשירותי הביטחון. הסתייגויות אחרות שמעתי מכמה משפטנים שחקרו מה אמרתי ומה בדיוק אמרו הפקחים ולמה בכלל ביקשתי את פרטי הפקחים ולא הסתפקתי ברישום מספר הרכב. אחד מחברי שמע שבתביעה המשטרתית התקיים דיון ארוך בתיק ושבעקבותיו הוחלט להעמידני לדין.

למשטרה כתבתי מילים מלאות פאתוס, שאני נבוך לצטט: “אני רואה לעצמי חובה מצפונית ואזרחית שלא לעבור לסדר היום על אירוע זה”. המשטרה הפנתה את תלונתי לעירייה. מנהל אגף הפיקוח בעירייה לא “מצא יסוד סביר לתלונתי”, דחה את כל קביעותי למעט ש”אתה צודק שהמפקחים לא נהגו כשורה שלא חבשו כובעים בנוסף למדים שעל גופם, ועל כך יטופל במסגרת המשמעתית הפנימית...”

טחנות הצדק טוחנות מהר. ב–19 בספטמבר חתם רפ”ק חיים שטיינמץ על כתב אישום, שעל פיו הנאשם “הפריע לאנשים שהוטל עליהם תפקיד על פי חוק רישוי עסקים להשתמש בסמכות ולמלא תפקידם”. ההזמנה לנאשם נושאת את התאריך 9 בנובמבר. המשפט נקבע ל–11 בינואר 1984, לטיעון והוכחות.

בפני כבוד השופט ד”ר כהן, התייצבתי ללא עורך דין. סוף סוף נפלה בידי הזדמנות להגשים את חלום חיי ולתפקד כעורך דין לוחם צדק. יעל נלוותה אלי. בהמתנה למשפט פגשנו את התובע, איש צעיר, חובש כיפה סרוגה וסימפטי מאוד. לא קשה היה לזהות ששטיינמץ מרגיש קירבה לרובינשטיינים יותר מאשר לשבתאי ולמרבדיין.

כפרתי באשמה. עדויותיהם של הפקחים היו מבולבלות. אני הייתי מוכן למשעי: לפני תרשים זרימה של שאלות שנועדו להכשיל את הפקחים בחקירה הנגדית. זה היה קל משחשבתי. “בן כמה היה הילד?” שאלתי. הפקחים העידו במשטרה שהוא היה בן 13 או 14, אבל לממונים עליהם דיווחו שהיה בן 16 או 17. “מה עשית בסכין?” שאלתי, ונותרתי ללא מענה. הקשיתי בעניינים פורמליים: “מה היו מהלכי ההחרמה? בדקת רישיון?” ניצלתי את זה שהפקח הרגיש נוח לספר במשטרה ששם את ידו על כתפי. “זו היתה ודאי תנועה חברית?” שאלתי בציניות ועקצתי: “זכורות לך המילים ‘טינופת’, ‘גועל נפש’, ‘יפה נפש’?” השופט בלם אותי מלשאול שאלות נוספות ורטן: “אתה לא רואה שאתה מרגיז אותו?”

“אלה עדי”, הכריז התובע וכאן באה התפנית הדרמטית במשפט. השופט נזף בתביעה - "כבר אמרתי לכם את זה בשבוע שעבר", הוא גער. מתברר שהתביעה התרשלה בכך שלא הגישה את האישורים המסמיכים את עובדי העירייה לשמש פקחים. התובע המבויש פנה לפקחים והם הצטדקו ששכחו את כתבי ההסמכה במשרדי העירייה הסמוכים. אני סיננתי באבירות שאינני רוצה להיות מזוכה בגלל עניין פורמלי. השופט הכריז צהריים ונתן ארכה לפקחים לסור למשרדים ולהשלים את מסכת התביעה.

המשפט התחדש במועד. הפקחים הושיטו שני טפסים לשופט הנדהם. הטפסים היו ריקים, למעט חתימתו של טדי קולק. שוב גימגמתי שאינני רוצה להיות מזוכה בגלל פגם טכני, אבל השופט היה חסר סבלנות וגערותיו הביאו אותי להסכים לזיכוי מחוסר ראיות. השופט פנה ללשכתו והפקחים פנו אלי לחגוג את הזיכוי. בידידות מופגנת לחצו את ידי, פלטו מחמאה מתרפסת והתלוננו על כך שהוצאתי אותם משלוותם ב”אדישותי” לאורך כל ההתרחשות ברחוב.

הקשר הירושלמי

כמעט 30 שנה אני חושב על האירוע המינורי הזה. אפשר לראות ב”אין סיפור” הזה התנגשות בין אזרח קצת ערני לבין רשויות גסות. יש סוציולוגים שיפרשו שמדובר בהתנגשות מעמדית: אשכנזי משכיל מול שני פקחים החשים שמעמדם קרוב יותר לנער הערבי מאשר אלי.

ולמרות שוליותו, היה באירוע הזה כדי לשנות אותי. אולי כי יש עוד פרט אחד שטרם הזכרתי, פרט שאינני מוצא לו תיעוד ברישומי, ובכל זאת אני נזכר בו בכל מגע עם שררה. בעת שהמתנתי לחקירה, יצא החוקר מחדר 11 ואני קמתי מהספסל והבעתי טרוניה על כך שהוא מעדיף להקדים ולשמוע את תלונות הפקחים לפני שישמע את תלונתי שלי. השוטר הישיר מבט ואמר לי: “אתה שב בשקט, אתה נאשם בתקיפה”. אני זוכר שהירהרתי כמה שפר גורלי: אם חוקר משטרה מעז להאשים אותי בתקיפה - אותי, שהפקחים התרעמו על שלוותי המקוממת! אותי, שהייתי הכי חלש בכיתה! - אזי לא קשה לדמיין איך הוא מאיים על עצורים ממזרח ירושלים. עכשיו בהיר לי כי היה זה הרגע שבו החוקר ניתץ את הנאיביות שלי בדבר ניצחון הצדק והרגע בו ספגתי את היראה מפני הרשויות.

ואגב, מה עם הילד? אף אחד לא ידע את שמו. הפקחים התפארו שתפסו אותו למחרת עם סברס וסכין חדש. לא אתפלא אם נתפס עוד פעמים רבות עם סברס וסכין, ואולי רק עם סכין.

קיץ 2012. אני קורא על המתרחש במשולש הירושלמי. משפיל מבט, מתבייש. לא הגנתי עליך כראוי, ילד. עכשיו כבר כנראה מאוחר מדי, בשבילך, וגם בשבילי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו