שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סיפור חדש לקולנוע: הסרט שמסכם את תולדות האמנות השביעית

מארק קוזינס, יוצר סקוטי, עשה סרט תיעודי של 15 שעות על תולדות הקולנוע, שבו הוא מנסה להאיר מחדש את תולדות המדיום - וכמובן גם לספר סיפור טוב. דליה קרפל צפתה בסרט, על כל 900 דקותיו. ראיון

דליה קרפל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דליה קרפל

זה היה בקיץ 1975. מלחמת האזרחים עוד השתוללה ברחובות בלפאסט באירלנד כשמארק קוזינס בן ה־10 הלך לראשונה בחייו לקולנוע, אבל טעמו של הזיכרון מהקומדיה “החיפושית דוהרת שוב” ‏(“Herbie Rides Again”‏) עדיין מתוק. “האור שנהר מהמסך המם אותי. הייתי ילד מתוח ולא שקט ובפעם הראשונה הרגשתי ביטחון כאילו עטפו אותי בשמיכה רכה. המדיום הקולנועי לקח אותי ביד למקומות חדשים. צוהר נפתח לעולם”, הוא מספר.

קוזינס התרכז בלימודיו האקדמיים בחוגים לפילוסופיה והיסטוריה של האמנות. בהמשך בחר למקד את מחקריו בהיסטוריה של הקולנוע הן כהיסטוריון והן כבמאי תיעודי. בספטמבר 2011, בתום שש שנות עבודה, הוא השלים את סרטו המונומנטלי “הסיפור של הקולנוע”, המבוסס על ספר שכתב. מדובר באפוס קולנועי שאורכו לא פחות מ–900 דקות, כלומר 15 שעות, שאין בהן ולו רגע דל. זהו מסע חובק עולם של סינופיל, שבו אנו חוצים איתו שש יבשות כדי לספר איך נולדה צורת האמנות השביעית ולגולל את קורותיה.

קוזינס עומד על כך שמדובר בסרט, ולא חלילה בסדרת טלוויזיה, אך החיים צופנים בחובם פשרות. לפני שנה צ’אנל 4 הבריטי שידר את הסרט, כמובן כסדרה בעלת 15 אפיזודות בנות שעה, ששודרו מדי יום. בפסטיבלים ברחבי העולם, כמו ברלין, טורונטו וגם ב”מומה” ניו יורק, הסרט הוקרן במשך חמישה ימים - כל יום פרק של שלוש שעות.

“סגנון הסרט אינו טלוויזיוני. אין מנחה ואין ולו תצלום סטילס אחד לאורך 15 השעות. אני לא אומר מה עומד לקרות”, הוא אומר. “ב־MOMA בניו יורק הגיעו ביום הראשון 200 צופים ולמחרת 450 איש, שהציפו את המקום. ברור שחששתי מהתגובות. אני חי בסקוטלנד ורעדתי, כי מי אני, בן 30, שכותב ספר היסטוריה של הקולנוע. אבל יש לי כמה יתרונות על פני ההיסטוריונים המנוסים. אני כותב מהר, אני טוב בתכנון, אני אמנם לא חלק מהעולם האקדמי, אבל אני לא פופוליסט. ואם וכאשר מחר יפגע בי אוטובוס ואיהרג, למה שלא אלך על המטרה הגדולה או כמו שאמרת המגלומנית”.

ג'ין קלי (מימין) ב"שיר אשיר בגשם". הוליווד כדיקטטורה נאורה

בפסטיבל הקולנוע ה–47 של קרלובי וארי, שהתקיים ביולי בעיירת הנופש הצ’כית, הוקרן סרטו של קוזינס במשך חמישה ימים החל משמונה וחצי בבוקר. היה שווה לקום. קוזינס, בטי־שירט ובמכנסי שלושת רבעי, לרגליו נעלי עבודה גבוהות, הוא ניתר בקפיצה אל הבמה ושלף מגילת נייר ארוכה ובה רשימת הקליפים שהוא מצטט בסרטו, מתוך אלף סרטי קולנוע שהופקו במשך 124 שנים. מימי החלוצים כלואיס דה פרינס, שנחשב לממציא האמיתי של הקולנוע וב–1888 הצליח לצלם דימויים נעים והאחים לומייר ותומאס אדיסון, “ואני מגיע לשנת 2046. החלטתי להתעלם מהשואו ביזנס, מהשיווק של הסרטים ומה’בוקס אופיס’”. קוזינס, בן 47, הוא בעל חזות נערית, רהוט ותזזיתי. בקרלובי וארי הוא השיב על כל שאלה בלהט כזה, שאפשר היה לחשוב שזה לו סרטו הראשון בפסטיבל בינלאומי.

קוזינס מציע נקודת מבט חדשה על ההיסטוריה של הקולנוע. “נקודת המבט הקודמת שגויה. ראשית, היא משייכת את הקולנוע ההוליוודי לסוגה הקלאסית ולדעתי יש לקשור אותה לאמנות הרומנטית, שהיא נהדרת אך אינה קלאסית”, אומר קוזינס. הקולנוע כאמנות, לדבריו, התפתח מאוחר יותר. “קלאסי באמנות משמעו איזון בין רגש לרגיעה, בין פעולה לסטטיות. הרגש באמנות הקלאסית הוא מאופק בדרך כלל. הקולנוע ההוליוודי מונע על ידי רגש ומתמקד בגיבורים אופטימיים, שזו ההגדרה המדויקת של רומנטיציזם”.

הוליווד ייצרה קולנוע אסקפיסטי ושורה ארוכה של יוצרי קולנוע גאונים, שיכולת ההמצאה שלהם יצרה שלמות. קוזינס מדמה את התעשייה הזאת, שנשענה על מימון הבנקים בחוף המזרחי והניבה 700 סרטים בשנה, לפס הייצור במפעל של הנרי פורד בדטרויט שפלט מאות מכוניות פורד טי, ובהמשך שימש מודל לחיקוי במדינות שונות בעולם. את האולפנים הגדולים ניהלו מפיקים יהודים. שיטת הסטארים פעלה היטב ומעצבים מיומנים ייצרו מודל נשי חדש, כמרלן דיטריך ומרילין מונרו.

גברים שלטו במה שייראה על המסך ובחוזה של ג’ואן קרופורד היה כתוב מתי עליה ללכת לישון. הסופר הנרי מילר כתב שהוליווד היא דיקטטורה שבה האמן מושתק, אבל הבמאי סטנלי דונן ‏(יוצרו של “שיר אשיר בגשם”‏) שעבד ב־MGM, אומר בסרט שהדיקטטורה גילתה גאונים ולא באמת חדרה לתוך העשייה.

“אני טוען שהוליווד נוצרה על ידי יהודים ונשים במאיות כלואיס וובר, דורותי ארזנר, אידה לופינו ואחרות. ככלל, מקומן של היוצרות לא הובלט דיו בהיסטוריה של הקולנוע”, טוען קוזינס. “לא מדברים על קירה מורטובה ולריסה שפטיקו מברית המועצות, ורה צ’יטילובה הצ’כית, הבמאית האיראנית הראשונה החשובה פרוע’ פרח’זאד, שנהרגה ב–1967, וסמירה מחמאלבף בת זמננו, אסטריד הנינג ג’נסן הדנית, נעומי קוואסה היפנית ואחרות. “מקובל לדבר רק על האמנים הגבריים. נקודת המבט שממנה אני יוצא אינה מושפעת מדי מהקולנוע המערבי. כמעט בכל תיעוד של ההיסטוריה של הקולנוע מורידים מערכם של הסרטים הנהדרים שהופקו באפריקה, הודו, מקסיקו, מצרים ועוד”.

המקום שאליו הוא מכוון בסרטו הוא אותו מבוע לא מוגדר שנקרא יצירה. לדבריו, הוא תר בסרט אחר יוצרים חדשניים ובעלי כושר המצאה, והוא מצביע על במאים אלו, על האופן שבו השפיעו אחד על השני ובאיזה אופן אירועי התקופה הקרינו על עבודתם. “אני מדבר כל הזמן על הוליווד ובוליווד בנשימה אחת”, הוא אומר. “תמיד נמשכתי ל’כיסים’ של גדולה. וכשאת חושבת על יוצר כנורי בילגה ג’יילאן הטורקי כאחד מגדולי הבמאים הפועלים היום ‏(רטרוספקטיבה של סרטיו מוקרנת החודש בסינמטקים בארץ‏) ראוי שתדעי שהקולנוע הפיליפיני כרגע הוא יוצא מן הכלל, כמו הקולנוע התאילנדי והטייוואני - שלא לדבר על הקולנוע הרומני והארגנטיני”.

קוזינס לא רק נושא אותנו בסרטו לאזורים פחות מוכרים לצופה המערבי, הוא גם מצביע על תופעות ייחודיות ועל אותם אספקטים טכנולוגיים שנועדו להשביח את שפתו של המדיום הקולנועי. לתוך כל אלה הוא טווה ביוגרפיות של יוצרים ושחקנים לצד רקע היסטורי ופוליטי, ומצליח לפתות את הצופים בסצנות מבריקות מהרגעים הטובים ביותר בכל עידן בקולנוע, שמשתמשים לדעתו בשפת המדיום בצורה הכי מקורית ומשפיעה. התוצאה היא שיר הערצה מחכים וסוחף לאמנות השביעית.

“עשיתי את הסרט מתוך תשוקה. אנו חיים בעידן הגלובלי ולא יכולים להרשות לעצמנו לא להכיר תרבויות וזהויות אחרות”, הוא אומר. “לצעירים נמאס לשמוע שהבנקים מנהלים את העולם והסרט מדבר על כך. אני מעריך את יוצרי הקולנוע לפי התובנות שלהם, החידושים שהם הביאו. ביקשתי ללמד את הצופה, אבל גם להקסימו ולשבות את לבו כבחלום. ניסיתי ליצור שירה ולא פרוזה. לא היה לי חשק ליצור פרובוקציה או לעורר דיון. אני אדם פוליטי מרוכך המזוהה עם עמדות שמאליות ואני פמיניסט, אבל אני לא קיצוני. הסרט חתרני במובן שהוא קורא תיגר על ההיררכיות החברתיות. הוא שמרני במובן התוכני, אבל העובדה שהוא זמין הופכת אותו לנועז מהבחינה החברתית”.

בראיון עימו קוזינס סיפר שאחד ממקורות ההשראה שלו היה רב המכר “קורות האמנות” מ–1950 של חוקר תולדות האמנות ארנסט גומבריך, שאותו קרא בנערותו. “כתיבתו הבהירה של גומבריך ויכולתו להראות איך האמנים השפיעו זה על זה הרשימו אותי וניסיתי לעבד לקולנוע את מה שהוא עשה בספר. גומבריך אמר שהוא כתב בשביל בני ה–15, ובסרט ובספר ניסיתי לעשות דבר מה בשבילי, הנער בן ה–15. לכן נמנעתי משימוש בז’רגון מקצועי או במונחים סבוכים. רציתי שהסרט יהיה נגיש, שכל צופה יתאהב בהיסטוריה של הקולנוע, יחווה את הרעיונות בעלי העוצמה ויספוג את הפואטיקה הקולנועית”.

את הרעיונות שלו מגבש קוזינס בדרכים. הן הספר והן הסרט נולדו בנהיגה בוואן שלו מסקוטלנד להודו. “במסע קיבלתי תחושה עזה של העולם, בעיקר במזרח התיכון, ו’הסיפור של הקולנוע’ נולד כתוצאה משיתופי פעולה בין מדינות. במהלך העבודה הבנתי שאני לא שייך לרואי השחורות שחושבים שהתרבות מידרדרת והקולנוע כילה את עצמו לטובת הטלוויזיה”, הוא אומר.

טריילר “הסיפור של הקולנוע”

האודיסיאה הפרטית של קוזינס החלה כשהוא היה כבן 30. היום, בגיל 47, הוא מתהדר לא רק בספר ובסרט יוצא דופן. שני קעקועים נחרתו בגופו. בפסטיבל קולנוע שנערך בבורקינה פאסו ‏(וולטה עילית לשעבר‏), מדינה מישורית במערב אפריקה, הוא חרת על רגלו קעקוע של ההוגה ולטר בנימין. את הקעקוע של סרגיי אייזנשטיין הוא מיקם על הזרוע.

ההפקה החלה כסרט אינדי, בתקציב מינימלי של סרט תיעודי באורך שעה. “היתה לנו מצלמה קטנה. גייסנו 5,000 פאונד, סכום שמימן לי ולמפיק ג’ון ארצ’ר את הטיסות הכי זולות, מלונות נחותים, ואני נשאתי בתיק את ציוד ההסרטה. זה איפשר חופש יצירתי ואיש לא אמר ‘היי, חייבים את ג’ורג’ קלוני בסצנה הזאת’. אף אחד לא אמר שיש להתמקד יותר בהוליווד ופחות בקולנוע האפרו־אמריקאי בארה”ב. לא שילמנו זכויות על קטעים מתוך אלף סרטי קולנוע הודות לחוק המאפשר להשתמש ב’תמצית’ מתוך סרט למטרות חינוכיות. כל קליפ שבחרתי הוערך על ידי עורך דין וכך לא נדרשנו לנושא של זכויות יוצרים.

“כאמור, אני מהיר. אני לא יכול לשבת בשקט ואני קופץ ממקום למקום. אני לא בולע שום כדור או סם. אנשים נוסעים לחופשות בחגים - אני לא יכול. אני עובד מהר וכל הזמן. עשיתי טונות של סרטי תעודה, כתבתי מאמרים, ערכתי כתב עת לקולנוע ושימשתי מנהל אמנותי של פסטיבל הסרטים באדינבורו. זה עניין גנטי. אני מאלה שאוכלים הרבה ומהר ולא מצליח להשמין. לא מכבר צילמתי סרט בביקור של שלושה ימים במקסיקו סיטי עם ‘הסיפור של הקולנוע’. הלכתי 70 קילומטר וצילמתי סרט תיעודי בתקציב של עשרה דולר. אני מהיר. אמי סיפרה שלא הספקתי לזחול, ישר הלכתי. החרדה היחידה שלי היא שאם אעבוד כה מהר, יום אחד אשרף. האנרגיה תתכלה. אני שותה יותר מדי אלכוהול, רוקד המון ויש סיכוי שאגמר. יש לי ואן ישן ואני ובת זוגי נוסעים למסעות ארוכים. תמיד אהבתי להיות בדרכים כמו קבצן שנע ונד”.

בת זוגו, ג’ייל, היא פסיכותרפיסטית שעובדת עם פליטים ונשים שחוו טראומות. הם ביחד כבר 18 שנה. הם לא רוצים ילדים. אמנם הוא היה מעורב בשורה של אירועי התרמה למען ילדים בעיראק ובמקסיקו, אבל “ברגע שאתה מסיים לגדל ילד אתה חדל להיות התמונה ומתחיל להיות המסגרת שלה”, הוא אומר.

סרט בעשרה דולר זו השקפת עולם?

“אני חי חיים פשוטים וזולים. רוכב על אופניים, לא נוסע במוניות ולא אוכל במסעדות יוקרה. ריימונד ויליאמס ‏(חוקר התרבות והספרות הוולשי‏) כינה את העושר ‘הגטו השני’. העשיר מחפש תמיד את השמפניה הכי טובה בעולם או את המסעדה שבה מוגש ברווז כזה או אחר. זה סוג של מלכודת דבש”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ