קץ הציונות? כשהאמונה נגמרת, נשאר מעט מאוד

מבט נוסף על מצב הציונות, במלאות 75 שנה לתכנית לחלוקת הארץ על ידי ועדת פיל, מגלה תמונה עגומה למדי

איל חוברס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איל חוברס

בקיץ 1937 סערה הארץ עת פירסמה ועדת פיל את מסקנותיה ביחס למחלוקת הערבית־יהודית בפלשתינה. במשך כמה עשורים היה החזון המדיני של הציונות עמום, כאשר עצם תחייתה של לאומיות יהודית עדיין היה מוטל בספק. אך בשנות ה־30 החלה עלייה מזורזת של יהודים הנמלטים מאירופה המקדירה לפלשתינה, וכן רכישת קרקעות נמרצת על ידי היישוב.

בתגובה לתהליכים אלו ‏(וכשברקע גם גידול של האוכלוסייה הערבית‏), החל המרד הערבי הגדול. לפתע התחייבה בהירות של כל הצדדים לגבי כוונותיהם, להבדיל מחלומותיהם. לאחר כמה חודשים של שמיעת עדויות, סיורים ודיונים, הגיעה הוועדה המלכותית למסקנה כי מדובר בשתי תנועות לאומיות מגובשות שהשאיפות שלהן מנוגדות. לאור זאת קבעה הוועדה כי “שני האידיאלים הלאומיים אינם מאפשרים את שילובם תחת מדינה אחת”, והציעה לראשונה לממשלת בריטניה את רעיון החלוקה.

הוועדה למעשה הכירה כי בשונה מקונפליקטים לאומיים אחרים, בהם אפשר לעתים לאזן את המתח הלאומי עם מרכיבי זהות אחרים אשר משותפים לשני הצדדים, זה איננו המקרה בפלשתינה - בה היהודים והערבים נפרדים בדתם, שפתם, אוצרותיהם התרבותיים, מבנה המשפחות שלהם, ההיסטוריה שלהם, ועוד ‏(יהודי צפון־אפריקה שינו תמונה זו חלקית, אך עדיין לא היו בארץ‏). לכן בעוד שמקומות אחרים אולי ניתן היה לחשוב על מדינה אחת המשותפת לעמים שונים ‏(שווייץ‏) או על מדינה דו־לאומית ‏(בלגיה‏), הרי שכאן הפערים בממדים השונים של הקיום מחייבים ‏(לדעת הוועדה‏) הפרדה פוליטית חדה, היינו שתי מדינות. בדיעבד היה זה פתרון פשטני במקצת - היה גם מקום לחשוב על יצירת מוסדות משותפים לשתי המדינות ולו לשם היציבות - אך הניתוח של הוועדה את המציאות היה בעיקרו נכון.

ז'בוטינסקי. דגל באוטונומיה

המדינה שהוצעה ליישוב כללה פחות מ־20% משטחי ארץ ישראל ממערב לירדן, והיתה בלתי סבירה מבחינת גבולותיה והרכבה הדמוגרפי: יותר משליש ממנה היו ערבים, בעוד שבמדינה הערבית המוצעת כמעט לא היו יהודים. למרות זאת, באוגוסט 1937, ובתמיכתם של ויצמן, שרת ובן גוריון קיבל הקונגרס הציוני העולמי את עקרון החלוקה, גם אם דחה את המתאר הספציפי שהציעה הוועדה.

זו היתה הפעם הראשונה בה נאלצה הציונות להתמודד עם השאלה הבאה: האם היא תנועה לאומית שמטרתה העיקרית להפוך את היהודי החדש לאזרח האחראי לגורלו הקולקטיבי וליצור קהילה פוליטית המאוחדת סביב מוסדות, עקרונות, אידיאלים וטקסטים מסוימים ‏(כאשר ארץ ישראל היא אמנם הבסיס החיוני לקיום קהילה זו אך איננה תכלית החיים הריבוניים‏)? או שמה הציונות היא כמיהה עמוקה לבית, להתיישבות ולאדמה, לגאולת הארץ מחורבותיה ולזהות הכרוכה בטבורה למקום - והמדינה איננה אלא אמצעי אפשרי להשגת מטרה זו? בימים אלו לפני שלושה דורות בחר רוב בתנועה הציונית באופציה הראשונה, בניגוד לדעתם של ציונים דתיים ורוויזיוניסטים.

בתנועה הציונית מעולם לא היתה הסכמה מהם העקרונות והערכים שעליהם יש להשתית את הקהילה הפוליטית, אם הארץ היא אכן הבסיס אך לא התכלית. להלן כמה דוגמאות ידועות: האסכולה הליברלית־הרצליאנית שמה את הדגש על שוויון אזרחי, על חירויות רחבות ליחיד, על כבוד לאחר ועל סובלנות, על זהות משותפת מינימליסטית, על אתוס של קידמה ורציונליזם; לעומת זאת, הציונות התרבותית של אחד העם ביקשה לחלן את המסורת ולמצות ממנה את מה שראתה כמאפיין המרכזי של היהדות: רוח מוסרית גבוהה וחפה מאגואיזם לאומי, בלתי מתפשרת עד מוסרנית ביחס למה שצודק וראוי, מסרבת לשימוש באמצעי אלימות בפתרון קונפליקטים אנושיים ‏(לכן היא התייחסה לרעיון המדינה בחשדנות‏); הציונות הסוציאליסטית ראתה את ליבת הציונות בחירות, בשני מובנים שאין להפרידם: שחרור לאומי של היהודים מהאנטישמיות הגואה ומהיותם נתונים לחסדיהן של מדינות שבהן הם נותרים זרים, אך גם שחרור מהסדר הקפיטליסטי הנצלני, מהדלות שבה חיו רוב היהודים במזרח אירופה ומהחיים במערכת כלכלית מנוכרת המושתתת על אינטרסים של פרטים ומיקום מעמדי ולא על סולידריות ומחויבות הדדית.

אבל דומה כי הניסיון לבנות קהילה הנסמכת בעיקר על שפה ופילוסופיה פוליטית משותפת - ולא על המקום - השתבש בציונות. כל אחת מן האסכולות כשלה בדרכה: הליברליזם של הזכויות נתפס כנטע מערבי זר וכשייך למסורת איניבידואליסטית שאיננה מתיישבת עם לאומיות אורגנית; הניסיון להמשיך את רוח המוסר היהודי־הגלותי כגורם מסרס ותלוש בתנאים של מאבק לאומי ואלים; הסוציאל־דמוקרטיה כשיטה מסואבת שאבד עליה הכלח, כדוגלת במושג עבודה מיושן, כמייצגת מעמד שכמעט נעלם ‏(כיום מנסה מפלגת העבודה לחדש גירסה מתונה של תפיסה זו, אך בעיקר בשם מעמד הביניים וללא המחויבות לרעיון הזכות של עמים מדוכאים לחירות וריבונות, רעיון שהיה מרכזי לתנועה הסוציאליסטית בא”י בראשית דרכה‏).

ועדת פיל 1937

באופן כללי יותר, ככל שכשלו הישראלים בהגדת זהותם כקהילה פלורליסטית אך עם שפה פוליטית דומיננטית, או עם מספר שפות שיש בהן מן המשותף - למען האמת, ככל שהאידיאות שאמורה מדינת העם היהודי להגשים אף נעלמו כאופק חשוב לדיון והשיחה עליהן נדמה - הלכו הישראלים ונשבו בקסמו של המקום ובמוחשיותה של הטריטוריה. הם אימצו את הציונות של "המספרים” במקום זו של “האותיות”, כפי שניסח זאת ביאליק.

כשהתפרסמו מסקנותיה של ועדת פיל התנגד להן ז’בוטינסקי בכל תוקף; כיום, לאחר נאום בר אילן, רשמית מחויבים אפילו יורשיו בליכוד לרעיון שתי המדינות. אין לזלזל בהצהרות, ונתניהו גם ניסה תחילה לחבר מילים ומעשים עת הקפיא את הבנייה בהתנחלויות. אלא שבעוד הראש הישראלי נד שמאלה, הגוף נע ימינה. בספרו “פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982” מצטט עמוס עוז את פנחס ולרשטיין, אז ראש המועצה האזורית מטה בנימין. “מאה אלף יהודים”, אמר בשעתו ולרשטיין לעוז, “זה כבר לא השמונת אלפים שהיו בחבל ימית. את זה כבר לא יהיה אפשר לעקור. תן לנו עוד חמש שנים שקטות ועניין ארץ ישראל סגור. סופית”. מקץ 30 שנה, עם כ־320 אלף מתנחלים בגדה המערבית ‏(לא כולל ירושלים המזרחית‏), עם נקודות יישוב יהודיות הפזורות לכל אורכה ורוחבה של הגדה, כולל ליד מרכזי אוכלוסייה פלסטינית, עם רשת כבישים ותשתיות ענפה, ובייחוד עם דור או שניים של מתנחלים הרואים באופן מובן בשטחים הכבושים את ביתם - עם כל אלו, הרי שרעיון החלוקה הולך וחומק מאיתנו.

החברה הפלסטינית מעולם לא ראתה ברעיון המדינה הריבונית משאת נפש עליונה, והזהות הקולקטיבית שלה מבוססת ‏(אולי באופן בלתי נמנע‏) בעיקר על הנכבה, על כמיהה לבית שאבד ועל תיקון עוול היסטורי ומוסרי. בהדרגה, עוברת החברה הישראלית תהליך דומה: היא מאבדת את הביטחון שלה בזהותה ובתכליתה כקהילה פוליטית, ומתקשה להציב אלטרנטיבה לאלו מקירבה שהאדמה העתיקה, הטריטוריה המגינה והנדל”ן המניב נמצאים בראש מעייניהם. היא נסוגה מהעמדה הציונית שנתנה קדימות להקמת מדינה ריבונית של העם היהודי גם אם רק בחלק מארץ ישראל, מדינה המונעת, בנוסף להבטחת עצם החיים או מציאת אכסניה, גם מאידיאל מוסרי־פוליטי כלשהו: ליברלי, מסורתי־מחולן, סוציאליסטי - או אפילו לאומי־ליברלי נוסח ז’בוטינסקי ‏(שדגל בשוויון אזרחי מוחלט, ובאוטונומיה תרבותית רחבה למיעוטים‏).

קהילות פוליטיות תכופות כושלות בהגשמת האידיאלים שלהן, אבל אובדן החתירה אליהם היא האיום האמיתי מאחר והרציונל לקיום בצוותא מתערער. הציונות היתה מהפכה שניסתה להפוך אדם שהיה ‏(לרוב‏) מודר פוליטית במשך כ–2000 שנה לאזרח: כלומר לאפשר לאדם היהודי ביטוי ברשות הרבים לניסיונו ההיסטורי, למורשתו ולזהותו הפרטיקולרית ולהפוך אותו לאחראי על גורלו ועל תוצאות מעשיו ‏(מבלי שהוא משעתק את חווייתו, ומדיר את המיעוט בקירבו‏); האזרח איננו רק מי שמסוגל לממש זכויות ולקיים חובות ‏(זאת כידוע אפשר גם לעשות בגולה‏) אלא אותו אדם הרואה את המרחב הציבורי ואת מוסדות המדינה כשלו וכמבטאים אותו, ומי שיש לו את הרצון והיכולת להצטרף לשיחה ולפעולה המשמרת ומחדשת פרהסיה זו.

קריסת מדינת ישראל וכינון מדינה דו־לאומית או א־לאומית לא רק שיכפו קיום בצוותא על שני לאומים שהמשותף להם בשלב זה הוא בעיקר הקונפליקט, או שיפוררו את שאריות הסולידריות הקהילתית־לאומית שרק ממנה יכול לצמוח צדק חברתי כלשהו, או שיחזקו את הדתות עקב הנייטרליות של הספירה הפוליטית ומיסוס חשיבותה הסימבולית. יותר מכל אלו, קריסת מדינת ישראל תבטא בעיקר את כישלון הציונות במובן של יצירת עולם פוליטי על ידי ועבור היהודי החדש. למרות זאת, כל המפלגות הגדולות כיום - ליכוד, קדימה, עבודה - טומנות את ראשן בחול, אם מרצון, ואם מחוסר אונים; הן מקדמות את התחזקות התיישבות ואת הכיבוש או מוחות עליו בשפה רפה. הן מביאות לקץ הציונות בעודן מתיימרות לשאת את דגלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ