ימי הרייך האחרונים

ההיסטוריון איאן קרשו חוקר בספרו החדש את פרפורי הגסיסה של הרייך השלישי ומודיע שהעיסוק המקצועי שלו בגרמניה הנאצית תם אך לא נשלם

אבנר שפירא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבנר שפירא

“בראשית 45’ נראתה באופק תבוסה הרת אסון. גרמנים נשמעו אומרים זה לזה שהם מעדיפים ‘סוף של זוועה על פני זוועה בלי סוף’. והם אכן חוו ‘סוף של זוועה’, באופנים ובממדים שלא היה להם אח ורע בהיסטוריה” ‏(מתוך “הסוף”, איאן קרשו‏)

עוד הרבה לפני שבנימין נתניהו ויובל שטייניץ קיבלו את ההחלטה להעלות את המס על הבירה בישראל, נדרשו מנהיגים אחרים לגמרי, בזמן ובמקום אחרים לגמרי, להכרעה אחרת הנוגעת למשקה העממי: בסוף אוגוסט 44’ דנו אדולף היטלר ושר התעמולה שלו, יוזף גבלס, בהנהגת צעדי חירום בגרמניה כדי לחסוך בכוח אדם ובמשאבים הנחוצים למאמץ הצבאי לבלימת התבוסה במלחמת העולם השנייה. גבלס הציע בין היתר להפסיק את ייצור הבירה והממתקים, אבל היטלר עצר בעדו.

ההיסטוריון הבריטי פרופ’ איאן קרשו מביא בספרו “הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר, 1944–1945” את נימוקיו של הפיהרר: בנוגע לממתקים, היטלר טען כי אפילו הסובייטים לא הפסיקו מעולם לייצרם מפני שהם חיוניים לא רק לאזרחים בעורף, אלא גם לחיילים בחזית; אשר לבירות, הוא העריך כי אם יופסק ייצורן, העם לא יקפא על שמריו. הוא חשש כי יהיו לכך “השפעות פסיכולוגיות חמורות בבוואריה” ועלולה אף להתעורר תסיסה ציבורית.

חמש שנים קודם לכן, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, אסרה גרמניה למכור שוקולד ליהודים; עתה לא נותרו עוד יהודים רבים במדינה וגם חייהם של אלה שנחשבו לבני הגזע הארי לא היו מתוקים כלל ועיקר, כפי שמראה קרשו בספרו. ואולם, כפי שמתחוור מהניתוח שלו, קרוב לוודאי שגם הפסקת ייצור הבירה לא היתה מובילה אותם להתקומם נגד השלטון הדיקטטורי בפרפורי הגסיסה הארוכים שלו.

“הסוף”, שפורסם אשתקד באנגלית ותורגם עתה לעברית על ידי כרמית גיא ‏(הוצאת עם עובד/ספרית אפקים‏), משרטט את דיוקנה של חברה ההולכת בעיניים פקוחות אל אובדנה. קרשו, מחברה של ביוגרפיה מונומנטלית על היטלר ואחד מחשובי המומחים לתולדות הנאציזם, מתאר ומנתח בספר הנוכחי את “האנטומיה של ההרס העצמי”, כדבריו, שאיפיינה את החברה הגרמנית בתקופה הקצרה שבין יולי 44’, לאחר הניסיון הכושל להתנקש בחיי היטלר, לבין הכניעה המוחלטת במאי 45’, כשבוע לאחר התאבדות הפיהרר.

“זו תקופה מכריעה בהיסטוריה של המאה ה–20, זו נקודת הזמן שבה המאה הסתובבה על צירה”, אומר קרשו בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית. “בגרמניה, המשטר הנאצי הופל בסופו של דבר, אחרי שנלחם עד הסוף המר והמיט חורבן ואובדן חיים בממדים אדירים: ייתכן שעשרה מיליון בני אדם נהרגו באירופה באותו פרק זמן ‏(מתוך יותר מ–40 מיליון שנהרגו ביבשת לאורך כל המלחמה‏). הקרקע כבר היתה מוכנה לאירופה חדשה, שתחולק למשך עשורים בין שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות.

“בספר ביקשתי לבחון כיצד ומדוע היתה גרמניה מסוגלת להמשיך בלחימה זמן כה רב”, אומר קרשו, “אפילו כאשר היה ברור שהמלחמה אבודה באופן בלתי נמנע. הופתעתי לגלות כי לא נעשה קודם לכן ניסיון כללי להשיב לשאלה זו על בסיס ניתוח של מבני השלטון ושל סוגי המנטליות שרווחו בגרמניה באותה העת”.

רחוב ברלינאי בשלהי המלחמהצילום: akg-images

הארץ היתה תוהו ובוהו: ההפצצות האוויריות של בעלות הברית החריבו ערים שלמות, זרעו הרס עצום והרגו כחצי מיליון אזרחים, מספר החיילים שנפגעו או נשבו בקרבות האמיר לשיאים חדשים, מאות אלפי חיילים גרמנים ניסו לערוק מיחידותיהם, מאות אלפי פליטים נהרגו בעת המנוסה ההמונית מהשטחים שכבש הצבא האדום במזרח, המורל של האוכלוסייה האזרחית צנח לשפל המדרגה ומספר ההתאבדויות של אזרחים שחששו מנקמת החיילים הרוסים זינק באופן דרמטי; ואם לא די בכך - “מצעדי המוות” של אסירי מחנות הריכוז ומעשי הזוועה שנלוו אליהם הותירו כרבע מיליון מתים ותרמו את חלקם לאנדרלמוסיה הכללית במדינה.

אלא שגם בתוככי הכאוס המשיכו לפעול כסדרם מנגנונים פוליטיים וחברתיים, שהטילו פיקוח ושליטה דרקוניים ודיכאו באכזריות את כל מי שלא הלך בתלם או הביע שמץ של התנגדות. סירובו המוחלט של היטלר לשקול כניעה בלא תנאי, כפי שדרשו בעלות הברית, ואופייה הייחודי של הדיקטטורה הנאצית, שלא כללה מנגנונים בעלי יכולת להדיח את המנהיג ‏(כפי שקרה למוסוליני באיטליה הפשיסטית‏), היו בין הגורמים לכך ש”משטר קרוע לגזרים המשיך לפעול עד אשר הצבא האדום ניצב בשער משרדי הקנצלר של הרייך”, כלשונו של קרשו.

הספינה כבר נטתה לטבוע, אבל התזמורת המשיכה לנגן על סיפונה עד הרגע האחרון כמעט. קרשו מספר כי ב–12 באפריל 45’ קיימה התזמורת הפילהרמונית של ברלין את הקונצרט האחרון שלה בימי הרייך השלישי, ארבעה ימים לפני שהסובייטים החלו בהסתערות על העיר. בהתאם למנטליות “דמדומי האלים” של היטלר, שהעדיפה לחימה עד מוות על פני כניעה, ניגנה התזמורת גם את הפינאלה של “דמדומי האלים”, שחיבר המלחין האהוב על הפיהרר, ריכרד ואגנר.

שחיקת המנהיגות הכריזמטית

בקיץ 44’, אחרי הפלישה לנורמדי, העריכו מפקדי בעלות הברית כי המלחמה תסתיים עד חג המולד. ניסיון ההתנקשות בהיטלר בידי הקולונל שטאופנברג וחבריו ל”קשר הקצינים” חיזק בתחילה את הרושם כי קץ הרייך השלישי מתקרב במהירות, לנוכח גילויי ההתנגדות מבית של הקצינים הקושרים. ואולם, לדבריו של קרשו, לכישלון ההתנקשות היו השלכות פוליטיות הרות משמעות הן בצבא הגרמני, הוורמכט, והן מחוץ לו.

“הקשר הכושל הותיר אחריו מורשת גדושת רוע ושנאה”, הוא אומר. “רק קצינים שהיו נאמנים למשטר באופן קיצוני הושארו בעמדות מפתח של הפיקוד הצבאי. הענישה שהוטלה על הקצינים הקושרים הספיקה כדי להרתיע את המפקדים הצבאיים מכל ניסיון נוסף להפיכה. היטלר ביקש לחייב את הצבא להיות קרוב יותר למשטר. היינריך הימלר, מפקד האס.אס, פיקח באופן הדוק על צבא המילואים, שממנו יצא לדרך ניסיון ההפיכה של שטאופנברג ושותפיו; השימוש בקציני הנהגה נציונל־סוציאליסטים, שתפקידם היה להחדיר את הדוקטרינה הנאצית לחיילים, הואץ; וברכת ‘הייל היטלר’ הונהגה בפעם הראשונה בצבא.

“מחוץ לצבא, ניתנה עוצמה רבה לשר התעמולה גבלס במטרה לגייס את כל שאריות כוח האדם בשביל הצבא; שר החימוש, אלברט שפאר, הרחיב את שליטתו בייצור החימוש ומרטין בורמן, מבכירי המפלגה ומזכירו האישי של היטלר, יכול היה להרחיב במידה רבה את הכוח וההשפעה של המפלגה הנאצית ולהשליט אותם על כל ההיבטים של החיים האזרחיים”.

באותם עשרה חודשים המתוארים בספרך, הכריזמה של היטלר כבר דעכה בקרב הציבור הגרמני אך בכל זאת נותר תפקיד מכריע ל”מנהיגות הכריזמטית” שלו. מהו ההסבר שלך למצב הפרדוקסלי הזה?

“אני מבחין בין הפופולריות האישית של היטלר לבין מבני הממשל, שכבר מאז תחילת המשטר הנאצי ב–1933 נשלטו על ידי דפוס ההנהגה האישית מאוד שלו. הפופולריות של היטלר בציבור הרחב, שדעכה מאז 41’ וביתר שאת מאז 43’, זכתה לתחייה קצרת ימים בעקבות כישלון ההתנקשות בחייו, אבל קרסה במהירות מסתיו 44’ ואילך. עם זאת, הקשרים שהתיכו חלקים שונים של המשטר תחת ההנהגה של היטלר עדיין נותרו במידה רבה ללא פגע, גם אם החלו להיחלש. בוורמכט, לדוגמה, המשיכו קצינים רבים להתייחס ברצינות רבה לשבועה האישית שהם נשבעו להיטלר וחשו קושי גדול לשקול אי־ציות, אפילו במקרים שהוטלו עליהם פקודות משוללות כל היגיון. בתוך המפלגה הנאצית, יריבויות פנימיות וטינות אישיות הוסיפו להתקיים בצד הנאמנות להיטלר עד לשלבים הסופיים בהחלט. למעשה, המנהיגות האישית שלו שאבה חלק מעוצמתה הרבה מהמחלוקות והיריבויות הבלתי נמנעות שהיא עוררה.

חיילים גרמנים בוחנים גוויות לאחר פלישת הצבא האדום לפרוסיה המזרחיתצילום: topFoto ,bpk

“ברמה האזורית, הגאולייטרים ‏(המנהיגים האזוריים‏) היו שותפים לדרכו של היטלר במשך שנים רבות. לא היה להם נתיב מילוט שיאפשר להם לנתק עמו מגע בשלב זה, ובכל מקרה הקשרים האישיים שלהם איתו נותרו חזקים מאוד. הדבר הבטיח את שליטת המפלגה בפריפריה של המשטר עד לשבועות האחרונים של הנפילה. בדרכים אלה ואחרות, ‘המנהיגות הכריזמטית’ של היטלר המשיכה להשפיע עד הסוף, אף כי הקסם שלו בקרב המוני הגרמנים היה נתון זה זמן רב בצניחה חופשית”.

דוגמה בולטת להשפעה הזאת מצויה בפעולותיו של האדריכל אלברט שפאר, מקורבו של היטלר, שכיהן מאז 42’ כשר החימוש שלו. “שפאר היה באותה תקופה הדמות הכי חידתית וייתכן שגם הכי משמעותית מבין המנהיגים הנאצים שפעלו תחת היטלר”, סבור קרשו. “ללא המיומנות הארגונית והניהולית הבלתי מוטלת בספק שלו, ייצור החימוש היה נפסק כמעט בוודאות זמן רב קודם לכן והוורמכט לא היה מסוגל להמשיך בלחימה.

“לאחר המלחמה, במשפטי נירנברג וביתר שאת בספר הזיכרונות שלו, ביקש שפאר ליצור את הרושם שכבר עם הפלישה לנורמנדי ביוני 44’ הוא הבין כי המלחמה אבודה. ואולם, פעולותיו מפריכות את הטענה: הוא עבד בלא לאות כמו מטורף ממש עד לשבועות האחרונים של המלחמה כדי להבטיח שלצבא יהיה חימוש. ללא המאמץ הכביר שלו, המתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה, ‘מתקפת הארדנים’ בדצמבר 44’, לא היתה מתאפשרת. רק במארס 45’ הוא הודה לבסוף כי אין סיכוי להמשך הלחימה, וגם אז לא היה מסוגל לנתק מגע מהיטלר ולהיפרד ממנו באופן מוחלט”.

בשר תותחים

סיפור קריסתו של הרייך השלישי כבר תואר במגוון ספרים ויצירות, אך נדמה כי ספרו של קרשו מתייחד בדגש שהוא שם על חיי האזרחים הפשוטים בגרמניה. חיי היום־יום של אזרחי המדינה נכרכו לבלי הפרד במדיניות המשטר, ואף בעוצמה רבה יותר מזו שהיתה קודם לכן. על רקע המאמץ הצבאי המוגבר הצליח המשטר להעמיק את אחיזתו בחברה האזרחית ולחדור לכל רבדיה.

ביטוי מרכזי לכך היה הקמתו של ה”פולקסשטורם” ‏(סערת העם‏), מיליציות שגייסו לשורותיהן מאות אלפי אזרחים בעלי כשירות לשאת נשק - נערים מגיל 16 וגברים עד גיל 60. המגויסים, רובם בגיל העמידה, נתקלו בקשיים רבים אם ניסו להשיג פטור משירות זה. “הפולקסשטורם, שנוסד בסתיו 44’ בפיקוחם של הימלר ובורמן, היה חסר ערך כמעט מבחינה צבאית”, מבהיר קרשו. “הגברים שאולצו להילחם במסגרת זו, שסיפחה אליה את עתודות כוח האדם האחרונות שנותרו בגרמניה, היו מאומנים באופן לוקה בחסר, חמושים בצורה בלתי מספקת ולעתים קרובות, בשל גילם, בלתי כשירים פיזית ללחימה. בקרבות נגד כוחות הצבא האדום, גברים אלה לא היו יותר מאשר בשר תותחים.

“ואולם, הפולקסשטורם היה ארגון גדול, ששימש את הנאצים ככלי נוסף לסידור, שליטה, משטור ומיליטריזציה של החברה הגרמנית באותם חודשים אחרונים. יתר על כן, אף על פי שבמקרים רבים המגויסים לא היו נלהבים לבצע את משימתם, מפקדי הפולקסשטורם היו לעתים תכופות נאצים פנטים והיו מעורבים במעשי זוועה מרובים, למשל נגד אסירים ב’מצעדי המוות’ ונגד אזרחים גרמנים”.

קרשו מייחד תשומת לב רבה לסבלותיהם של אותם אזרחים, שחוו על בשרם לא רק את ההתקפות של בעלות הברית אלא גם את הטרור והדיכוי מבית. בתום קריאת “הסוף” ממשיכים להצטלצל באוזני הקוראים כמה מהקולות האנושיים הרבים המתועדים בספר, בהם קולו של איכר ממזרח גרמניה, שבתו נאנסה על ידי החיילים הסובייטים, בדומה לכמיליון ו–400 אלף נשים גרמניות אחרות בעת הכיבוש הרוסי. לשמע הזעקות שבקעו מביתו, הוא אמר לבן שיחו בייאוש: “שמעת? הם אונסים את בתי בת ה–13 כבר בפעם החמישית הבוקר”; או קולה של אשה, שהתחבטה בתחילת מאי 45’ בשאלה אם ילדיה צריכים להמשיך לברך בני אדם בברכת “הייל היטלר” גם לאחר מותו. “אמרתי להם שהם יכולים לומר ‘הייל היטלר’ משום שהיטלר נשאר הפיהרר עד הסוף”, סיפרה, “אבל אם זה נשמע להם מוזר, עליהם לומר ‘יום טוב’ או ‘בוקר טוב’”.

אנשי פולקסשטורם בחזית המזרחיתצילום: Ullsteinbild

מחשבות טורדות מנוחה

קרשו, בן 69, יצא לפני ארבע שנים לגמלאות מעבודתו כמרצה באוניברסיטת שפילד. מאז קיבל ב–2002 תואר אצולה ממלכת בריטניה מוצמד לשמו התואר סר, אלא שהוא מתייחס לכך במידה מסוימת של ביטול. “איני מחבב את התואר הניאו־פיאודלי הזה ותמיד הייתי מעט נבוך ממנו”, אמר אשתקד ל”גרדיאן”. הוא סיפר כי אשתו נדרשה לדחוק בו לחתום על המכתב המביע את הסכמתו לקבלת התואר, לאחר שהוא דחה זאת שוב ושוב. הרעיה, פרופ’ בטי קרשו, עוטרה בתואר אצולה ארבע שנים לפני בעלה, הודות לתרומתה בתחום החינוך לסיעוד. בני הזוג חיים במנצ’סטר ולהם שני בנים וחמישה נכדים.
בתחילת דרכו האקדמית התמקד קרשו בהיסטוריה של ימי הביניים. בשנות ה–70 היה לתלמידו של ההיסטוריון הגרמני מרטין ברושאט והחל לעסוק בתולדות הנאציזם. בין היתר, הוא חקר את דעת הקהל בתקופה הנאצית; ספרו “המיתוס של היטלר: תדמית ומציאות ברייך השלישי”, הבוחן את יחסו של הציבור הגרמני לפיהרר, תורגם לעברית בהוצאת דביר ב–98’.

שמעו של קרשו יצא למרחוק בעיקר בזכות הביוגרפיה עטורת השבחים שחיבר על היטלר בסוף שנות ה–90. שני כרכיה, “היבריס” ו”נמסיס”, תורגמו בהוצאת עם עובד ב–2003 וב–2005. למעשה, יותר משזו ביוגרפיה אישית של מנהיג הרייך השלישי, זו ביוגרפיה קיבוצית של החברה הגרמנית המסבירה את הכוחות והמנגנונים שאיפשרו את עליית היטלר לשלטון ואת ביצור כוחו, ומדגישה את פעולותיהם של כל אלה שניסו “לכוון לדעתו של הפיהרר”, כדברי קרשו, וסייעו בכך להקצנה המתמשכת של המשטר, בעיקר בנוגע לרדיפת היהודים ולהשמדתם. לעברית תורגמו שני ספרים נוספים מאת קרשו: “הכרעות גורליות: עשר ההחלטות ששינו את העולם, 1940–1941” ‏(עם עובד, 2009‏) וקובץ המאמרים “היטלר, הגרמנים ו’הפתרון הסופי’” ‏(עם עובד ויד ושם, 2011‏).

אריק קוך, הגאולייטר של פרוסיה המזרחית, בוחן את חלוקת המזון במחוז שלוצילום: Ullsteinbild / topFoto

בינואר הקרוב ימלאו 80 שנה לעליית היטלר לשלטון ולכינון הרייך השלישי. לנוכח שפע המחקרים על הנאציזם, מהם בעיניך ההיבטים העיקריים שהיסטוריונים המתמקדים בתקופה זו נדרשים לחקור?

“איני בטוח שתחומים מרכזיים חדשים של פרשנות ייפתחו ויועלו לדיון”, משיב קרשו. “אני סבור כי שאלת מפתח, שתוסיף להוליד מחקרים ופולמוסים, היא סוגיית המשיכה העממית של הנאציזם, כלומר - עד כמה עמוק חילחל המשטר לכל רבדיה של החברה הגרמנית ואם הוא אכן הצליח לכונן ולשמר ‘קהילת עם’ לאומית־גזעית.

“ייתכן גם שאחרי ההתמקדות המחקרית הממושכת בתקופת המלחמה ובשואה, תהיה איזושהי חשיבה מחודשת על השלבים המוקדמים של התעצמות הנאצים ועל קריסת הדמוקרטיה קודם לעלייתם לשלטון. סוגיות אלה לא היו במוקד תשומת הלב של החוקרים עד לאחרונה, אולם הן עשויות לשוב ולהתבלט לנוכח כמה סימנים מדאיגים של תחיית הלאומנות, שנאת הזרים והגזענות באירופה בזמן המשבר הנוכחי”.

קרשו מספר כי החל באחרונה לעבוד על ספרו הבא, שיוקדש לתולדות אירופה במאה ה–20 ויתפרסם במסגרת סדרת ההיסטוריה האירופית של הוצאת פינגווין: “אני מתאר לעצמי שזו לא תהיה ‘היסטוריה קצרה של המאה ה–20’, אלא דווקא היסטוריה ‘ארוכה’ שלה, החל במלחמת העולם הראשונה וכלה במשבר העכשווי הפוקד את אירופה. אין ספק שהנאציזם יתפוס מקום בולט גם בספר הזה אבל אין בכוונתי לכתוב ספרים נוספים המוקדשים במישרין לתופעה זו. עסקתי בעידן הנאצי במשך יותר מ–30 שנה ואף שהעניין שלי בו לא פחת, איני רואה סוגיות מהותיות נוספות בתחום זה שברצוני לחקור. משום כך, שמו של הספר האחרון, ‘הסוף’, מתאים בשני מובנים: סופו של המשטר הנאצי וגם סוף העיסוק המחקרי שלי בו, על המחשבות הטורדות מנוחה שנלוו לכך”.

avnersh@haaretz.co.il

חורבות דרזדן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ