שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

על מה אספרגוסים מדברים כשהם מדברים על אהבה

אם צמחים יכולים לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולזכור, האם ייתכן שיש להם “מוח”? האם עלינו לקיים דיון מוסרי ביחסנו לעולם הצומח? גם אם לעתים זה נשמע מגוחך, גם אם הכל עניין של שפה, טוב להיות פתוחים לקיום של צורות שונות, לא אנושיות, של הכרת העולם

אורן הרמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורן הרמן

עגבניות ערמומיות? ערבה רגשנית וחומלת? בשמת מחושבת? התיאורים נשמעים מוזרים. אבל לפני שנתקדם, נזכור את אמרתו של ג’ון מילטון, לפיה “האמת לעולם אינה באה לעולם אלא כמו ממזר, לחרפתו של מי שהוליד אותה”, ונחזור למקורותיהם של התיאורים.

לצ’רלס ואמה דרווין היו עשרה ילדים בסך הכל. דרווין חשב שבנו הבכור יהפוך “ללורד צ’נסלור הבא של כל אנגליה”, אולם וויליאם בחר להיות בנקאי בסאות’המפטון. הבן ג’ורג’, לעומת זאת, למד את האבולוציה של מערכת השמש ומקורותיה, והפך לפרופסור לאסטרונומיה ופילוסופיה ניסויית באוניברסיטת קיימברידג’. ליאונרד היה קצין בחיל ההנדסה המלכותי, חבר פרלמנט מטעם מפלגת האיחוד הליברלית, נשיא של החברה הגיאולוגית המלכותית ופטרון של המדע. הוראס היה לראש העיר קיימברידג’, ולחבר בחברה המלכותית, כמו אחיו ג’ורג’. הנרייטה חיה עד גיל 86 וערכה את כתביה של אמה; לה ולאחותה אליזבת לא נולדו ילדים ‏(גם לא לוויליאם וליאונרד‏). אילן יוחסין מרשים, ללא ספק, גם אם כזה השייך לעולם מגדרי מיושן.

ועדיין, משפחת דרווין לא חמקה מטרגדיות: התינוקת מארי מתה כמה שבועות לאחר לידתה בסתיו 1842, וצ’רלס וורינג הקטן, שנקרא על שם אביו, מת לפני שמלאו לו שנתיים. היתה זו אנני ששברה את לבו של אביה יותר מכל, כשהלכה לעולמה בגיל עשר, בשנת 1851, ככל הנראה משחפת. לאחר מכן, כף רגלו של דרווין מעולם לא דרכה עוד בכנסייה.

איור: יעל בוגן

ואולם, הילד השביעי במספר, פרנסיס, הוא שהיה דומה מכולם לאביו: חוקר טבע בדם ומלידה. משחר ילדותו ניתן היה לסמוך על פרנקי, כפי שכינו אותו, שיפשוט את עורם של נמיות ונחשים, יבשל יונים עד לשלד, יכין תולעים על משטחי דוגמית של מיקרוסקופ, יתפוס פרפרים ויזרע זרעים. בבית דאון, מעונו של דרווין, שימש פרנקי כעוזרו הקטן, עובד כל העת בחממה או במעבדה, תמיד קרוב לאביו. ביחד, הפרו השניים את התשוקות המדעיות זה של זה. ויותר מכל, בערה בעצמותיהם התשוקה לצמחים.

ייתכן שהתנ”ך הפלה לרעה את הצמחייה, בשעה שאלוהים פסח עליה כשכרת ברית עם נח ו”וכל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל חיית הארץ איתכם; מכל יוצאי התיבה לכל חיית הארץ” ‏(בראשית פרק ט’, פסוק י’‏). גם אצל אריסטו לא נמצאה הישועה: בעיני הפילוסוף היווני, הצמחים תפסו את מקומם אך מעט מעל האבנים: חיים בקושי, אבל ללא תחושות. מסורת עתיקה זו נותרה בעינה בימי הביניים, שבשרשרת ההוויה הגדולה שקירקעה את הפילוסופיה שלה, מה שצומח דורג כמעט בתחתית. כשהפילוסופים המכניסטיים ניסו במאות ה–17 וה–18 להסביר איך צמחים שואבים מים מן הקרקע או מצמיחים עלים, הם חשבו אותם כלא יותר ממכונות ירוקות. לבעלי חיים אולי אין נשמה, חשבו דקארט וממשיכיו, אבל הם נעים ויש להם כוונות. בכלכלה המוסרית של הטבע, צמחים נחשבו לנחותים הרבה יותר.

דרווין ופרנקי נפגעו באופן אישי מעלבונות אנטי־צמחיים שכאלו. לאחר שנים שנשארו ערים לילות ארוכים - עוקבים אחר תנועות השינה של הצמחים, שותלים באהבה זרעים בקופסאות ביסקוויטים על אדן האח, “כרוב ושעועית באדניות, ופרחי כובע נזיר, רקפות וקקטוסים” מפוזרים בכל הבית - פיתחו השניים קירבה מיוחדת לבני לווייתם הירוקים, וחשו, כפי שדרווין כתב ביומנו, את “חיותם”. הם דיברו ולחשו אליהם, ליטפו אותם והיללו את חוכמתם, בטבעיות גמורה וללא בדל של ציניות. פרנקי אף ניגן להם סרנדות על הבסון שלו. אב ובן, כמו שני ילדים, היו יורדים על ברכיהם, פוקחים עיניים ואוזניים לרווחה, קרוב־קרוב, קשובים חרש לכל ניד ותנודה בצמחיהם האהובים.

וכך, כאשר פרנקי התבגר והתמנה לעמית בחברה המלכותית ‏(ולאחר מכן אף הפך לסר פרנסיס‏), הוא ואביו החליטו לכתוב ספר המסכם את כל מה שלמדו ביחד לאורך השנים. הספר נקרא “כוח תנועת הצמחים” ‏(The Power of Movement in Plants‏), והוא פורסם בנובמבר 1880, שנה וחצי לפני שצ’רלס ייקבר במנזר ווסטמינסטר, שתי פסיעות מאייזק ניוטון ובלב הקונסנזוס הבריטי.

כל כושר ההמצאה הניסיוני של הדרווינים הועמד למבחן בספר, שהדגים בצורה יפהפייה עד כמה פעילים הם חיי הצמחים: עלים, שורשים, קנוקנות, פרחים - כולם נעים ללא הרף, גם אם באטיות, חשים את סביבתם ומתמודדים עם האתגרים שעומדים בפניהם.

כנגד האמונה שהם נייחים ואינם חשים דבר, דרווין ובנו טענו שצמחים הם יצורים חיים, נושמים ופעילים, המתאימים עצמם בזהירות לעולמם כל העת. נדמה היה כאילו הם חושבים ושוקלים את צעדיהם ממש. במשפט האחרון של הספר הטילו השניים פצצה. “אין זו הגזמה לומר”, הם כתבו, בניגוד לכל המוסכמות, “שקצה השורשון ניחן ברגישות, בעל כוח לכוון תנועות של החלקים הסמוכים לו, ופועל בדומה למוח של בעלי חיים נחותים; המוח מונח בחלקו הקדמי של הגוף, מקבל רשמים מאיברי החישה ומכוון את התנועות”.

“כוח תנועת הצמחים” הביא למהפכה בעולם הבוטניקה. לא עוד ירקות נייחים, שרועים מושפלים על גבי האבנים הדוממות; כעת הצמחים התגלו כיישויות סופר קינטיות. בין היתר נמצא שהם מגיבים בתנועה לאור ‏(פוטוטרופיזם‏), מים ‏(הידרוטרופיזם‏), חמצן ‏(אוקסיטרופיזם‏), חשמל ‏(אלקרטרוטרופיזם‏), כימיקלים ‏(כימוטרופיזם‏), כוח מגנטי ‏(מגנטרופיזם‏), אפילו לפציעה ‏(טראומטרופיזם‏). הם מסוגלים לעשות דברים מדהימים ממש, כמו אצל דלעת Javan Cucumber מאינדונזיה, המצמיחה כנפיים אווירודנמיות מושלמות על זרעיה כדי שיוכלו לעוף בבוא העת לשדות מרעה חדשים ‏(איגו אטריך האוסטרי, מחלוצי התעופה, התבסס על הצורה של משפחת זרעים זו לעיצובים ראשוניים של הדאון‏).

או למשל, הגפן הקובנית, Evenia Marcgriva, היוצרת מעין צלחת לוויין מעלים, שנפרשת מעל אשכולות הפירות שלה ומטעה את המערכות הסונאריות של העטלפים, מאביקיה המרכזיים, המתפתים להאמין כי פירותיה הם האוכל הסקסי בעיר ‏(ההד שנוצר מהעלים נשמע יציב וקבוע מכל זווית, מה שהופך את הגפן לצמח “הקורן” ביותר בשביל העטלפים, שרואים בעזרת האוזניים שלהם‏). או הדיונאה לוכדת הזבובים, שעליה מהממים באחת קורבנות תמימים; או הפיסידיאה, הקרנית הקנדית, המשגרת באלפית שנייה אבקת פרחים בעוצמה הגבוהה פי 2,400 מכוח המשיכה, פוגעת בחרקים מאביקים. זה כוח החזק פי 800 ממה שחווה אסטרונאוט בעת המראה לחלל!

איור: יעל בוגן

פעולות מרשימות ביותר, ללא כל ספק. אבל מוח? לצמח?! זה כבר סיפור אחר. עצם הרעיון נתפס כמגוחך בעיני הפיזיולוגים המובילים בתקופתו של דרווין, שהאשימו את חוקר הטבע מדאון ובנו בהיותם לא יותר מאשר רומנטיקנים חובבנים. היחס אל השערת “המוח שבשורש” היה מזלזל, כזה של בוז ממש, והיא נדחתה בגסות ונדחקה הצדה.
ואז, בשנת 2004, סמוך לפירנצה, הוקמה המעבדה הראשונה בעולם לנוירוביולוגיה של צמחים. נוירוביולוגיה של צמחים?? אמנם מייסדה, סטפנו מנקוזו, מודה שלצמחים אין תאי עצב. אבל יש להם, לדבריו, מנגנוני איתות וחישה שניתן לדמות אותם למוח של בעלי חיים, מפני שהם ממלאים למעשה את אותן הפונקציות בדיוק. וכך, 125 שנים לאחר שקרמה עור וגידים, וגם הושלכה הצדה אחר כבוד, נקברה ונשכחה, ההשערה של צ’רלס ופרנקי קמה לתחייה. וככל שהראיות נערמות, יש סיבה להאמין שהיא לא הולכת לשום מקום.

קחו למשל את העגבנייה. כשזחל לועס בה, כך מראים ניסויים, היא מסוגלת לשחרר אזעקה המושכת צרעות טפילות לבוא להילחם נגדו. כך גם צמח הטבק. באופן מדהים, האותות המשוחררים אינם קולות מצוקה כלליים, אלא תמהילים של חומרים כימיים ספציפיים - לעתים יותר מעשרה - המכוונים לטורפים ספציפיים, תלוי בסוג הטפיל התוקף. העגבנייה כל כך חכמה? נראה שצמחים יכולים לחוש חומרי עיכול שמפרישים טפילים פולשים בשעה שהם מכרסמים בהם. רוק מחרקים שונים מחולל אזעקות כימיות שונות, המזמינות מינים שונים של צרעה, תולעת וקרדית - מה שהמתקפה דורשת.

או תנו דעתכם על הצמח Yellow Jewelweed, שכשהוא מוקף קרובי משפחה ואור השמש הזמין לו נחלש, אינו משקיע ביצירת עלים, כפי שניתן היה לצפות, כדי לספוג כמה שיותר אור לטובת פוטוסינתזה, אלא דווקא בגבעולים, כאילו היה מתחשב בקרוביו. זה מפתיע, מפני שכשהוא מונח לצד מינים של צמחים אחרים תחת אותם תנאים, הוא מתגלה כאגואיסט חסר תקנה, גוזל את קרני השמש כמה שרק אפשר. הבשמת הזאת, כך עושה רושם, מסוגלת לזהות קרובי משפחה, ולשנות את התנהגותה בהתאם. צמחים מוצאים שותפות גם מחוץ למשפחה: כשמדענים “מתעללים” באופן מבוקר בצמחי לענה, אלו משדרים אות מצוקה, והטבק השכן, שחש באי הנחת של חבריו, מתחיל לייצר הגנות משל עצמו.

כיצד הצמחים מתקשרים? ככל הנראה, בדרכים שונות. לאחרונה, החוקרים הישראלים אריאל נובופלנסקי, עומר פליק והקבוצה שלהם במחלקה לאקולוגיה מדברית על שם מיטרני במדרשת שדה בוקר, הראו בשורה של ניסויים אלגנטיים כיצד אפונה וצמחים אחרים במצוקה חולקים מידע באמצעות השורשים שלהם. באורח פלא, כשיבש להם או מלוח, שכניהם הבריאים סוגרים את הפיוניות כדי לשמור טוב טוב על המים שלהם. כשהשורשים לא נוגעים, אין כל תגובה כזאת.

גם הערבה הבוכייה מייצרת בעת מצוקה כימיקלים שחרקים פולשים מתקשים לעכל; אלו נקלטים דרך האוויר בידי עצי ערבה שכנים שטרם הותקפו, המתכוננים לגרוע מכל מבעוד מועד. מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת בריסטול באנגליה, ופורסם בכתב העת “Trends in Plant Science”, ובו השתמשו החוקרים ברמקולים המנפיקים קליקים שבני האדם אינם שומעים, הראה שצמחים מתקשרים באמצעות ויברציות וטען כי ייתכן שיש להם שפה משלהם. איך כל הדברים האלו קורים בדיוק, אף אחד לא ממש יודע עדיין.

לצמחים יש גם זיכרונות, תאמינו או לא. בשעה שצוות חוקרים פולני בראשות סטניסלאב קרפינסקי חשף לאור עלים של קרוב משפחה של הכרוב, התרחשו תגובות כימיות בעלים שדווקא לא נחשפו לאור. כשהאור כבה, העלים של כל הצמח החזיקו בזיכרון מסוים למשך כמה ימים; פרקי זמן החשיפה השונים לאור, והצבע שלו - אדום, כחול או לבן - יצרו זיכרונות מובחנים וספציפיים.

כיצד הזיכרונות האלו מועילים? קרפינסקי הראה שצמח שעליו הוקרן אור במשך שעה לפני שהודבק בווירוס, הצליח להתנגד לזיהום. לעומת זאת, צמח שווירוס פגע בו לפני החשיפה לאור, נכנע למחלה. מכיוון שהאור שונה בעונות השנה ובשעות שונות של היום, ומכיוון שפתוגנים רבים הם עונתיים או מופיעים בשעה מיוחדת, צמחים יכולים להשתמש במידע שנשמר “לתפור” מערכת חיסון מדויקת להפליא. כשקרפינסקי גילה שמידע על אור מועבר לכל אורכו של הצמח דרך סוג של תא הנקרא “נדן הצרור" ‏(Bundle Sheath‏), המשחרר אותות חשמליים, הוא הכריז בדרמטיות כי מצא בצמחים את המקבילה למערכת העצבים בבעלי חיים.

שמונה דברים שצמחים עושים כשאף אחד לא בסביבה

מה שמחזיר אותנו לדרווין וממשיכו מנקוזו מאזור פירנצה. אם צמחים יכולים לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולזכור, האם ייתכן שיש להם “מוח”? דרווין ופרנקי חשבו שהתשובה היא כן, ושהוא נמצא ממש בקצה השורש במקום הנקרא המריסטמה ‏(meristem‏). שם, הם היו משוכנעים, קלטים חושיים עוברים אינטגרציה ומכוונים את תנועות הצמח כולו. לדידם זו לא היתה הפתעה: אחרי הכל, הקוטב הקדמי במוח של כל האורגניזמים רבי התאים שאינם צמחים מתמחה באיסוף מזון, בחישה ועיבוד מידע, בשעה שהקצה השני, הקוטב האחורי, מאחסן את איברי הרבייה, את אפרטוס ההפרשות ואת כושר התנועה. צמחים פשוט מקורקעים: “הראשים” שלהם קבורים באדמה ואילו איברי הרבייה מתנופפים מעלה, חשופים למאביקיהם.

מנקוזו מסכים. “אזור מעבר” ‏(Transition zone‏) שנמצא במריסטמה וגודלו מילימטר עד מילימטר וחצי, כך הראה בכלים מודרניים שהדרווינים יכלו רק לחלום עליהם, הוא למעשה מרכז פיקוד ושליטה האחראי על חלוקה של תאים, צמיחה, ותנועה המגיבה לסביבה, כל זאת באמצעות הפרשה של מולקולות הנישאות בידי חלבונים מיוחדים. “נוירוביולוגיה של צמחים היא מרכיב הכרחי בפילוסופיה הדוגלת באחדות החיים”, הוא כותב. אין ספק כי קיימים הבדלים רבים בין הצמחים, בעלי החיים, ובני האדם, אולם כולנו קרובים הרבה יותר אחד לשני מכפי שהעזנו לחשוב.

סטפנו מנקוזו: שורשי תבונת הצמחים

קשרים מעוררי פליאה

באיזה אופן משליך כל זה על עולמנו המוסרי? במאמר דעה שפורסם באפריל ב”ניו יורק טיימס”, שכותרתו “אם אפונות יכולות לדבר, האם מותר לנו לאכול אותן?” טען הפילוסוף מייקל מארדר, כי מכיוון שלצמחים יש חושים, כל הטיעונים והשיקולים של פעילי זכויות בעלי חיים חלים גם עליהם. יצורים ירוקים אולי לא חשים בכאב, או “יודעים” שהם פועלים למען תועלתם הפרטית, אבל אין זה אומר שאנחנו לא צריכים להתחשב ב”טוב הצמחי”. אף על פי שהוא לא קורא לאסור באופן מיידי על אכילת צמחים, מארדר מציע בספרו העומד לצאת לאור, “Plant Thinking: A Philosophy of Vegetal Life ”, כי “אכילה מוסרית דורשת שנכבד את קהילות הצמחים ונהיה קשובים לשיטות גידולם כמו גם להזדמנויות ההפריה שלהם”.

המבקרים לועגים לו, אם לא ממש צוחקים לו בפרצוף. מארדר, הם אומרים, מבלבל בין תגובה למענה, בין פיזיקה לתקשורת ובין מכניקה לחישה. כשזרם חשמלי בחוט שמחובר לפעמון גורם לצלצול, האם אנחנו חושבים שהפעמון מנסה לומר לנו משהו? האם אנחנו אומרים שתרמוסטטים הם אינטליגנטיים? או שאבנים שמתפוצצות לאחר שהתחממו יתר על המידה עושות זאת כמענה למסר בנוסח “לעזאזל, חם פה!” שמגיע מסביבתם הקרובה?

האבולוציה אולי סייעה לצמחים לפתח מערכות חישה מתוחכמות, אך בדומה לפעמונים מצלצלים, תרמוסטטים ואבנים, אין להם כוונות. “המונח ‘נוירוביולוגיה של צמחים’ מגוחך בערך כמו הצירוף ‘ביולוגיה פרחונית של בני אדם’”, טען באחרונה דניאל חיימוביץ, מנהל מרכז מאנה למדעי הצמח באוניברסיטת תל אביב, במאמר בכתב העת “Scientific American”. “לצמחים אין תאי עצב, בדיוק כשם שלבני אדם אין פרחים!”

חיימוביץ, שבשנות ה–90 התחיל לגלות שאותם גנים שמפקחים על היענות לאור בצמחים משמשים גם בתגובות הסירקדיאניות ‏(התלויות במחזור 24 השעות‏) בבעלי חיים, מבין שחשיבה ועיבוד מידע אינם זהים; לא תמיד צריך מוח, אחרי הכל, כדי לבצע פעולה. ועדיין, יש קשרים מעוררי פליאה: לצמחים אמנם אין תאי עצב, אבל יש להם קולטנים של כימיקלים נוירואקטיביים, כמו גלוטמט, שממלאים תפקיד בזיכרון האנושי ובלמידה. התרופות שמווסתות גולטמט בבני האדם משפיעות גם על צמחים, ועוזרות למדענים להבין תקשורת בין תאית בצורה טובה יותר.

איור: יעל בוגן

בספר חדש ויפה בשם “What A Plant Knows”, דן חיימוביץ בעניין זה ובסוגיות אחרות הנוגעות ל”מודעות של צמחים” בצורה שקולה ומלמדת. המעניין הוא שהמתנגדים הגדולים ביותר ל”פילוסופיה הצמחית” הם דווקא הצמחונים, שמודאגים מכך שכשנתחיל לשמוע דיבורים על מוסר של צמחים, נגיב כולנו בגיחוך, ונחזור להשקפת עולם המרוכזת באדם בלבד, בבחינת לשפוך את התינוק ‏(בעלי החיים‏) יחד עם מי האמבט. בתשובה לטיעון שכוונה לא מודעת ‏(nonconscious intentionality‏) קיימת באופן בסיסי אצל כל היצורים שמגיבים למידה כזו או אחרת של גירוי, אמר מארדר, “אנחנו בהחלט לא צריכים לדחות את האפשרות של מתן כבוד לקהילות של חיידקים מבלי לשקול את העניין ברצינות”. אחד ממבקריו ענה בבוז, אך גם בקורטוב של פחד, כי “בעולם שבו אנחנו הורגים 56 מיליארד יצורים בעלי יכולת חישה בשביל מזון ‏(זאת, מבלי לכלול דגים‏), עצם הרעיון שאנחנו צריכים להתחשב בצמחים או להסתכן בכך שיאשימו אותנו בהטפת מוסר צדקנית הוא מטריד במובנים רבים”.

בסופו של דבר, יש מי שמאמין שכל הוויכוח הזה נסוב סביב שפה. אחרי הכל, למה אנחנו באמת מתכוונים, כשאנחנו מדברים על “תקשורות” ו”רגשות”, “חושים” ומוח”? לאחרונה, בזמן שהעניין בזיכרון ובלמידה של פטריות ואמבות מגיע לשיאו, השפה שבה אנו משתמשים כדי לתאר סוגים שונים של התנהגות עומדת למבחן, וטוב שכך. לכל הפחות, גם אם נדחה בסופו של דבר את האתיקה הצמחית, טוב להיות פתוחים לקיום של צורות שונות, לא אנושיות, של הכרת העולם, איך שלא נקרא להם. הבנה כזו תעשיר אותנו יותר משתפגע בנו.

ייתכן שאתם מביטים כעת במבט מלא חשש על הסלט שלכם, ושואלים את עצמכם אם השיגעון הזה יקנה לו אחיזה. כמו באמירתו של מילטון, “האמת לעולם אינה באה לעולם אלא כמו ממזר, לחרפתו של מי שהוליד אותה”, רעיונותיהם של דרווין הזקן ובנו פרנקי, שהצביעו על קיום “מוח” אצל צמחים, התקבלו בזמנם בלעג ובבוז ‏(זה בסדר, השניים זכו בנתח שלהם של תהילה‏). נכון גם שהתנועה למען זכויות בעלי חיים עברה כברת דרך ‏(לפני 50 שנה, האם מישהו דמיין ברצינות שיוענקו זכויות משפטיות לעופות?‏). אבל חבר המושבעים טרם החליט אם האזהרה של המשורר האנגלי מתאימה במקרה הזה. האם גן העדן אבוד? זאת נדע בעתיד, אף שבלבי ספקות. בינתיים, כולנו יכולים להרהר בססגוניות המופלאה של צורות החוויה השונות על פני כדור הארץ.

ולהתענג אולי גם על איזה אספרגוס טרי, בשמן זית ולימון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ