בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללכוד את ציפור הנפש

פילוסוף, פסיכולוג וחוקר מוח עושים חשבון נפש. זו לא התחלה של בדיחה אלא ניסיון לברר האם הנפש האנושית היא אוסף של חיווטים במוח או רעיון רוחני נשגב

53תגובות

1 חוקר המוח

שמו של פרופ’ יצחק פריד מופיע כמעט בכל ספר לימוד על המוח שנכתב כיום בעולם. הוא חתום על ניסויים פורצי דרך בחקר המוח והוא עושה זאת כמנתח וחוקר מוח באוניברסיטת UCLA בארצות הברית ובבית החולים איכילוב, שם הוא משמש כמנהל היחידה לנוירוכירורגיה תפקודית. בתור מי שעוסק הן בצד התיאורטי של הנפש והן בצד הטיפולי שלה, נראה שפריד הוא האדם המתאים לבקש ממנו לעשות חשבון נפש על הדיסציפלינה של חקר המוח.

סליחה על השאלה, אבל מה זה “נפש”?

“זה כל מה שאת רוצה לדעת?”

זה ואם יש אלוהים. אם יהיה זמן, ננסה לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. וזהו.

“ובכן, הנפש היא אותו הדבר שאני מרגיש כאשר אני מבצע ניתוחי מוח תוך כדי כך שהחולה ער. הסצנה הפיזית בחדר הניתוח היא הדגמה נפלאה לסוגיית הגוף והנפש: כשאנחנו פותחים את הגולגולת וחושפים את המוח, אנחנו מותחים סדין לאורך הראש, כך שמצד אחד שלו רואים אותו מבפנים, כלומר את המוח על תאי העצב שבו וכלי הדם, ומהצד השני ישנו האדם שמדבר, מספר סיפורים ומתלוצץ עם רופאיו.

“יש אינטראקציה הדוקה בין שני הצדדים: כשאני נוגע בבשר שבצד האחד, אני משפיע על הנפש בצד השני. למשל, גירוי חשמלי של אזור מסוים במוח הגשמי, יכול לעורר באדם שמדווח בצד השני את הזיכרון המופשט של עוגיות המדלן שטבל בתה
בילדותו. בעקבות גירוי של אזור אחר, הוא רואה משהו או שומע מוזיקה. האדם נמצא במצב של ‘תודעה כפולה’: הוא חווה את ההוויה הנוכחית שלו כחולה בתוך חדר הניתוחים, ובמקביל חווה גם חוויה נוספת שקשורה לגירוי הייחודי שהוא מקבל”.

ואז אתה יודע שנגעת בנפש?

“אנחנו נוגעים בנפש כאשר אנחנו מצליחים לעורר באדם, על ידי גירוי במוח, חוויות תחושתיות מכל החושים, להעלות בו זיכרונות והזיות - אדם יכול לראות מולו אנשים, למרות שהם אינם קיימים בחדר פיזית או לשמוע קטע משיר של לד זפלין. היו לי חולים כאלה. אפשר לעורר בו אשליות - כפתור על החלוק של אחד הרופאים נראה לו פתאום ענק או בעל צורה מעוותת. אנחנו יכולים אפילו לייצר רצון. כאשר גירינו במוח של חולה אזור מסוים, היא אמרה שהיא חשה רצון להזיז את היד. הרצון הזה נולד עם הגירוי, ונפסק כשהגירוי הסתיים.

“אפשר לעורר גם הומור - אחת החולות שלי פרצה בצחוק כאשר גירינו אזור מסוים במוח שלה בזמן שהיא הסתכלה על תמונה של סוס. כששאלנו אותה למה היא צוחקת, היא ענתה שהסוס נורא מצחיק. היא התגלגלה מצחוק כשנתנו לה לקרוא קטע שמתאר את הקשת בענן תוך כדי כך שגירינו את המקום, וגם כאשר לא נתנו לה שום מטלה, אלא רק את הגירוי החשמלי במוח, היא עדיין צחקה. היא אמרה שהיא מוצאת אותנו מאוד משעשעים. תחושות, זיכרונות, רצונות ורגשות - מהם כל אלה, אם לא ייצוגים של הנפש? אנחנו מוצאים את הייצוגים האלה במוח ויכולים להשפיע עליהם”.

אז הנפש של חוקר מוח היא חשמלית?

“לגמרי. אני רדוקציוניסט, כלומר חושב שאפשר להבין את הנפש באמצעות המרכיבים הבסיסיים שלה, הגורמים הביולוגיים הפשוטים. שיא הרדוקציוניזם הוא היכולת שיש לנו כיום לעקוב ולתעד את פעילותו של תא עצב בודד בתגובה לגירויים שונים. זו האפשרות למקם את הנפש ברמה של תא בודד”.

אתה מתכוון לגילוי שקראת לו “התא של ג’ניפר אניסטון”

“במהלך ניתוח מוח בחולי אפילפסיה, אנחנו מחדירים אלקטרודה לתאי עצב בודדים ויכולים לעקוב אחרי פעילותם. כשתא עצב פעיל, הוא יורה אותות חשמליים שכאשר הופכים אותם לקול הם נשמעים כמו קולות ירייה. הראינו לחולה תמונות של ג’ניפר אניסטון, ותא מסוים שעקבנו אחריו ירה כמה פעמים. הראינו לה תמונות של ג’וליה רוברטס - דממה. תמונות של נשים לא מפורסמות, מקומות או בעלי חיים - אין תגובה. שוב תמונה של ג’ניפר אניסטון - שוב יריות שמחה. זו היתה הפעם הראשונה שראינו תגובה של תא בודד לדמות מסוימת ולכן קראנו לתופעה ‘התא של ג’ניפר אניסטון’”.

בדקתם גם תגובה ייחודית למשפחת סימפסון. אתם די לא רציניים יחסית לחוקרי מוח.

“אנחנו משתמשים באייקונים תרבותיים כיוון שאנשים מגיבים אליהם יותר מאשר לאנשים לא מוכרים. במקרה של הסימפסונים, הקרנו לאנשים סרט, שמורכב מקולאז’ של תמונות וסרטים מוכרים: השלט המפורסם ‘הוליווד’ על גבעות לוס אנג’לס, נאום ה’יש לי חלום’ של מרטין לותר קינג, קטע מקליפ של מדונה, הסימפסונים, וכדומה”.

פריד מראה לי על מסך ענק שבמשרדו את תוצאות המעקב אחרי תא עצב בודד של אחת המשתתפות במחקר. הגרף העולה ויורד מתאר את ההתפרקויות החשמליות באופן גרפי, ואפשר גם לשמוע את קולות הירייה המלווים אותן. במהלך הקליפ של מדונה ובנאום של לותר קינג, תא העצב שקט למדי וגרף הפעילות שלו נמוך. ברגע שמתחיל הקטע של הסימפסונים, הוא מגיב בהתרגשות מטורפת. זה קורה כשרואים את משפחת סימפסון כולה וגם כשרואים רק את בארט, גם כשהוא צועק וגם כשהוא מחייך. כלומר, התא מזהה את הסימפסונים בכל צורה והבעה כאותן דמויות מרגשות. כשהסרט ממשיך לקטע הבא ‏(מייקל ג’ורדן קולע לסל‏), התא חוזר לאדישותו.

זה מרתק, אבל מה שעוד יותר מרתק הוא כשפריד מראה לי מה קורה כשהנפש פועלת מתוך עצמה, ולא כתגובה לגירוי חיצוני. כאשר אותה אשה נמצאת בחדר חשוך בלי שום גירוי חיצוני, היא מתבקשת לספר מה היא זוכרת מהסרט שראתה, ואז היא נזכרת בקול: “השלט של הוליווד... מדונה...” שנייה לפני שהיא נזכרת בסימפסונים, התא מתחיל להשתולל ממש כמו שקרה כשהיא ראתה את הקטע. אין ספק: זה תא שכתוב עליו “הסימפסונים”. אולי כך נראה הזיכרון של עוגיות המדלן של פרוסט - תאי עצב בודדים שמתחילים לירות.

לא ייתכן שלכל דמות בחיים שלנו מוקדש תא עצב.

“ברור שלא תא עצב בודד. ראשית, ההנחה היא שיש אלפים או מאות אלפי תאים שמגיבים באופן דומה לתא שבדקנו. הרי לא ייתכן שלכל דמות מוקדש תא אחד ואז כשהתא מת, האדם מפסיק להכיר את הדמות. שנית, ההשערה היא שהתא הזה הוא רק קצה הפירמידה שמתחתיה מצויים עוד תאי עצב, שכל אחד מהם מגיב לחלק קטן של ג’ניפר אניסטון: לצורת העיניים, לשפעת השיער, לקו הסנטר. ברמה הנמוכה עוד יותר של הפירמידה יש תאי עצב שרגישים לתכונות בסיסיות יותר כמו צבע, מידת הבהירות, יחסי אור וצל וכולי.

“התאים שרגישים לכחול, למשל, אינם ייחודיים למושג ‘ג’ניפר אניסטון’. הם מגיבים גם לכחול של ים ושל דגל ישראל. אבל כאשר אנחנו מראים למישהו תמונה של אניסטון, ואפילו אם רק מזכירים את שמה, נוצר גל של תגובה עצבית, שראשיתו בתאי העצב הכלליים ביותר. בהמשך הוא מתפשט בהדרגה אל תאי עצב ספציפיים יותר ויותר עד שהתא העליון של ג’ניפר מתעורר ויורה. מצד אחד, התא הזה הוא מאוד ייחודי לאניסטון, ומצד שני הוא כללי במובן זה שהוא מזהה ויורה מול כל מופע שלה: כשהיא עומדת או יושבת, שמחה או עצובה. אפשר לומר, שבמובן מסוים התא מייצג את הרעיון המופשט של הדמות, ולכן קראתי לתאים כאלה ‘תאי מושג’ - concept cells”.

העובדה שמצאת תא שמתרגש מג’ניפר אניסטון היא הבנה של הנפש?

“זו לא הבנה של הנפש בה”א הידיעה, אלא הבנה מצטברת של החלקים שמרכיבים אותה. הנפש נמצאת בפרטים, ואנחנו מתחילים להבין אותם במנגנונים האחראים על תחושות, זיכרון, רצון, אפילו אמונה - כל אלה הם ייצוגים של הנפש. הייצוגים האלה ממוקמים במוח, ומתברר שאנחנו יכולים להשפיע עליהם. באיזשהו מקום אנחנו מקווים שבין כל הפרטים האלה שחוקרי המוח בעולם אוספים כמו נמלים חרוצות, מסתתרת אמת גדולה שעד כה נעלמה מעינינו ושאולי יצמח לנו איינשטיין כזה שיראה אותה. אולי יבנה מודל שיסביר את התודעה האנושית, אולי ‘מודל סטנדרטי’ מהסוג שהפיזיקאים בונים כהסבר־על לכל. אולי גם אנחנו נמצא איזה ‘חלקיק אלוהי’ במוח”.

ואתה חושב שנצליח?

“יש לי ספקות אם אי פעם נוכל לדעת הכל על הנפש. ייתכן שלעולם לא נבין את כל מורכבותה, לא בגלל שיש משהו מעבר לחומר, אלא כי יש גבול למה שהמוח שלנו יכול להבין. בסופו של דבר המוח מוגבל בתבניות של מרחב וזמן. אנחנו מבינים, למשל, מה זה שלושה ממדים, ושמעתי פעם מישהו אומר שהוא יכול לראות בשישה ממדים. נניח. אבל לא יותר מזה. המוח שלנו לא בנוי ליותר מזה. אפשר להגדיר את הבלתי מובן, את מה שנמצא מעבר למגבלות ההבנה של המוח כאלוהים, וזה גם מגדיר את האמונה. האם המשהו הזה מקשיב כשאנחנו שרים ביום הכיפורים ‘יעלה תחנוננו מערב, ויבוא שוועתנו מבוקר’? זאת כבר שאלה אחרת”.

בוא נדבר על הקשר לפסיכולוגיה. האם חקר המוח מייתר את הפסיכולוגיה? האם הוא יכול לטפל ברגשות אשמה או בדימוי עצמי ירוד?

“אני לא חושב שחקר המוח מייתר את הפסיכולוגיה, הוא משלים אותה. אין כאן מחנות עוינים. כדי להבין בעיה בתחום הנפש, צריך קודם כל להמשיג אותה בעזרת כלים קוגניטיביים. אי אפשר לרדת מיד לרדוקציוניזם בלי להבין את התופעה ברמה הפנומולוגית ובלי להבין את החוקיות של התופעה. את זה עושה הפסיכולוגיה באופן שמדעי המוח אינם יכולים לעשות. כך, למשל, תוצאות המודלים שפותחו בפסיכולוגיה לגבי הזיכרון הנחו את מחקר המוח שעסק בזיכרון. קשה להאמין שמי שירצה להבין את ההצהרה ‘להיות או לא להיות’, יוכל לעשות זאת בעזרת fMRI. סריקת מוח של המלט לא תיתן לו תובנות על מבנה הטרגדיה או על חיפוש המשמעות האנושי. אלה התחומים של הפסיכולוגיה והספרות.

“גם ברמת הטיפול, הפסיכולוגיה וחקר המוח עשויים להשלים זה את זה. ניקח, למשל, את הדיכאון. בצורתו המתונה, אפשר לטפל בו באמצעות פסיכותרפיה. אם חושבים על זה, יש כאן סוג של אינטראקציה עצבית בין מטפל למטופל, תהליך שבו שני מוחות נמצאים באינטראקציה, ואחד משפיע על השני באמצעות מילים, מושגים ורגשות. בצורתו הקשה יותר, אפשר לנסות להשפיע עליו על ידי תרופות, שפועלות על אזורים מסוימים במוח שקשורים בתפקודים רגשיים ובמצב הרוח.

“מנתח המוח נקרא להתערב רק כשהמצב קשה במיוחד. ישנו טיפול, שבשלב זה נבדק בניסוי קליני נרחב, שנקרא ‘גירוי מוחי עמוק’. זהו טיפול ממוקד, שבמהלכו משתילים אלקטרודה במוח, באזור שנחשב אחראי למצב הנפשי ובמקום אחר בגוף משתילים קוצב תת־עורי. הקוצב שולח לאלקטרודה אותות חשמליים, והם פועלים על הרשתות העצביות שיש להן תפקיד בוויסות הרגשות”.

צ’רלס דרווין אמר ש”מי שמבין את הבבון תורם למטפיזיקה יותר מאשר לוֹק”. האם אתה מסכים? האם לפילוסופיה יש עדיין מקום היום, בעידן שבו אפשר לענות על שאלות של הכרה, שפה וכו’ בעזרת הביולוגיה ומדעי המוח?

“הפילוסופיה לא יכולה להתעלם מהממצאים של חקר המוח. כששואלים מנין נובעת הידיעה שלנו על העולם, לומדים על ג’ון לוק שטען שהנפש היא ‘לוח ריק’ והיא לומדת על הדברים שבחוץ רק מתוך ניסיון. זאת לעומת דקארט שחשב שהנפש יודעת את הדברים מראש ושכל הידע האנושי מצוי בה כבר בלידתנו. כדאי היה להתייחס לממצאים של מדעי המוח שמראים, ברמה של תאי העצב ממש, שחלק מהידע שלנו מעוצב על ידי הניסיון, אך האפשרות לקלוט את הניסיון תלויה במבנה הנתון מראש של המוח ובדרך שבה אנחנו מסוגלים לתפוס דברים. כלומר, יש מקום לסינתזה בין הפילוסופיה לבין מדעי המוח”.

השפה החשמלית של המוח

אתה חוקר נפש או רופא נפש?

“גם וגם. זו הפריבילגיה שלי, ואני מאוד שמח עליה: גם לנסות להבין את הנפש וגם לטפל ולהשפיע עליה. לא הייתי מרגיש טוב לו הייתי עושה רק אחד מהם. כמנתח מוח אני מבצע פעולות מכניות על היישות הגשמית של האדם - מוציא גידול במוח, כורת מוקד אפילפטי או מתערב באופן חשמלי במוחם של חולי פרקינסון. אלא שלכל הפעולות האלה יש השלכות על הנפש, ואז אפשר גם לעצור, להתבונן ולשאול שאלות. באופן מעשי המחקר הזה אפשרי משום שכאשר אנחנו משתילים בחולים אלקטרודות במוח כחלק מהטיפול בהם, יש לנו ההזדמנות להשתמש בהן גם להבנת פעילות המוח. בהסכמת החולים, כמובן”.

בוא נעשה חשבון נפש מעשי: מהי התרומה של חקר המוח לטיפול בנפש האדם?

“ראשית, חקר המוח נתן תנופה אדירה לאפשרויות הטיפול במצבים קליניים קשים. קחי למשל את האפילפסיה, מחלת הנפילה, שבה פעילות יתר של תאי עצב במוח מובילה לפרכוסים פתאומיים של החולה. זו תסמונת שיכולה להיות אכזרית ומאמללת אם היא קורית בתדירות גבוהה ואם הפרכוסים הקשים מנתקים את החולה מהמציאות או מטלטלים את גופו בעוצמה. על ידי זיהוי המוקד האפילפטי אנחנו יכולים כיום לנטרל, פיזית, את תאי העצב שמעורבים בהשתוללות החשמלית, וכך להחזיר את המוח לפעילות נורמלית.

“אנחנו מטפלים כיום באופן שגרתי בהפרעות תנועה קשות, כמו אלה שהן חלק ממחלת הפרקינסון, על ידי גירוי חשמלי של המוח. לאחרונה הראינו שגירוי חשמלי בנקודה מסוימת במוח יכול לשפר את יכולת הלמידה והזיכרון, כך שאולי מצאנו את ‘שער הזהב’ לתוך אזור הזיכרון. יש לזה פוטנציאל, כמובן, לטיפול במחלות שמשפיעות על התפקוד הקוגניטיבי כמו אלצהיימר. אלצהיימר, שאפשר לומר שהיא מחלה שבה הנפש הולכת ומידלדלת, הופכת בעקבות תהליך ההזדקנות של האוכלוסייה לבעיה עולמית. לכן היכולת של מדעי המוח להבין אותה היא קריטית.

“מלבד זאת, חקר המוח ודרכי הפעילות שלו הוא שאיפשר את פריצתו של השטח המסעיר החדש שנקרא ‘ממשק מוח־מכונה’. הרעיון הכללי הוא להשתמש בפעילות החשמלית של תאי העצב ולרתום אותה להפעלה של מכשירים או מכונות שיוכלו להחליף איברים שנפגעו. זה מתחיל לקרות כבר עכשיו, זה לא חזון עתידני.

“ככל שאנחנו לומדים את השפה החשמלית של המוח, אנחנו יכולים לקרוא את ביטוייה השונים ולהבין אותם. לזיכרון ילדות יש תבנית פעילות עצבית אחרת מאשר לזיכרון של מה שאכלתי עכשיו, לחלום יש תבנית אחרת מאשר לרצון. זיהינו, למשל, קבוצה קטנה של תאים שמופעלת כאשר מתעורר בנו הרצון לזוז. יתרה מכך, ראינו שרצון לפנות ימינה מעורר תבנית אחת של פעילות, ורצון לפנות שמאלה מעורר תבנית אחרת. כיוון שניתן להבדיל בין תבניות המחשבה השונות, ניתן, למשל, לפענח את כיוון התנועה הרצוי של אדם, למשל של משותק שאינו יכול להזיז את ידיו. יד רובוטית שמחוברת אליו יכולה להיות מופעלת על ידי הפעילות החשמלית הייחודית של המחשבה”.

לסיום, שאלה לכאורה לא קשורה: איזה ספר אתה אוהב במיוחד?

“’מלחמה ושלום’. לטולסטוי היתה יכולת מופלאה לכתוב גם מנקודת מבט פנורמית רחבה וגם מזווית אישית נקודתית. הכישרון לעבור מהאפוס הרחב לדמויות היחידות והחוכמה לרדת לעומק הנפש, עד לפרטים, כמו ב’אנה קרנינה’. נדמה לי שזו גם מטאפורה מתאימה לחקר המוח: תהליכים נפשיים פנורמיים גדולים שמורכבים בסופו של דבר מהפרטים הקטנטנים”.

2 הפילוסוף

עבור ד”ר ירון סנדרוביץ מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וראש המסלול הבינתחומי לחקר התודעה ‏(יחד עם פרופ’ אילן גולני‏), הנפש היא מושג שגרתי למדי. הוא מדבר על נפש כמו פועל שאומר לחבר “תעשה לי נס”. הלכתי לשאול אותו עד כמה יש מקום כיום לשאלות פילוסופיות על הנפש.

האם לשאלות פילוסופיות על הנפש ועל הדרכים שבהן היא פועלת יש עדיין מקום היום, בעידן שבו הביולוגיה ומדעי המוח חושפים את המנגנונים של ההכרה, השפה והרגש?

“סוגיית יחסי הגומלין בין הפילוסופיה למדע היא סוגיה עתיקה ורלוונטית היום יותר מאי פעם. יש אנשים שחושבים שאין קשר בין התחומים ושהפילוסופיה צריכה להתרחק מהמדע הלא מעניין והלא רלוונטי. זוהי גישה שולית יחסית כיום. אחרים חושבים שפילוסופיה ומדע הם שני צדדים של אותו המטבע ושכל ניסיון להפריד ביניהם הוא מלאכותי. קווין, למשל, טען שהפילוסופיה חייבת להיעזר בממצאים שבאים מהפסיכולוגיה ומהסוציולוגיה כדי להבין לעומק סוגיות העוסקות בדרכי החשיבה והלמידה שלנו ובאופן שבו אנו תופסים דברים. אין ספק שהביולוגיה ומדעי המוח מקדמים את ההבנה שלנו לגבי השאלות העוסקות בנפש. יש מחקרים וניסויים מדעיים שיכולים להציע חיזוקים לגישות פילוסופיות או להפריך אותן, ובכל זאת אני סבור שהפילוסופיה אינה תלויה במדעים, ותמיד יהיה לה קיום משל עצמה”.

בוא נתמקד רגע בחיזוקים, במחקרים מדעיים שמוכיחים טענות פילוסופיות.

“נסתכל על הסוגיה שנקראת בפילוסופיה ‘בעיית הנפשות האחרות’: כיצד אנחנו מבינים את מה שמתחולל בנפשו של הזולת? כיצד אנחנו יודעים לייחס לו מחשבות, רגשות ורצונות. בגדול, יש שתי גישות להבנת השאלה. האחת נקראת ‘עמדת הסימולציה’, שטוענת שאדם מסיק על האחר ממה שמתרחש בתוכו. אנחנו משערים איך אנחנו היינו חושבים ומתנהגים במצבו של הזולת ואז מייחסים את זה לו. פילוסופים כמו דיוויד יוּם ועמנואל קאנט הביעו עמדה כזאת, וגם פרידריך ניטשה שאמר שההבנה של הזולת נעשית על ידי חיקוי. כלומר, אותו מנגנון שפועל אצל אדם ביצירת מחשבות, רגשות ורציות, פועל גם כשהוא מייחס אותן לאחר.

“העמדה השנייה נקראת ‘עמדת התיאוריה’, ולפיה לכל אחד מאיתנו, באופן לא מודע כמובן, יש תיאוריה פסיכולוגית פנימית שמאפשרת לנו לייחס לזולת מחשבות, רגשות ורצונות. הפילוסופים שמקושרים לזה הם לודוויג ויטגנשטיין ודניאל דנט. מבלי להיכנס לפרטים, ההבדל העיקרי בין עמדת הסימולציה לעמדת התיאוריה, הוא שהאחרונה גורסת שלאדם יש שני מנגנונים נפרדים: אחד ליצירת מחשבות, והשני לייחוס מחשבות לאחר.

“אנשים שתומכים בעמדת הסימולציה מביאים כתימוכין לטענותיהם פגועי מוח שונים, שאינם יכולים לחוות רגש מסוים, למשל פחד. מתברר שאותם אנשים גם אינם יכולים לזהות את הרגש הזה אצל הזולת, ומכאן, שאותו מנגנון המשמש ליצירה של הרגש משמש גם לייחוס של אותו רגש לזולת.

“גילוי מדעי נוסף שתומך בעמדת הסימולציה הוא הגילוי של ‘נוירוני מראה’, תאי העצב שפועלים כשאנחנו עושים תנועה מסוימת אבל גם כשאנחנו מתבוננים במישהו אחר שעושה את התנועה. מערכת החיקוי הזאת מאפשרת לנו כנראה להזדהות עם מי שעומד מולנו, והיא יכולה להיות המנגנון האחד שגם יוצר את הרגש וגם מייחס אותו לזולת. למען הסדר הטוב, צריך לומר, שיש ממצאים ממחקרים מדעיים אחרים, שתומכים דווקא בעמדת התיאוריה, כך שבמקרה הזה לפחות המדע עדיין לא הכריע בין שתי הגישות”.

מה יקרה בעתיד, כאשר מחקרים נוספים בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובביולוגיה יאפשרו להכריע בשאלה? מה יישאר לפילוסופיה?

“הפילוסופיה היא תרבות מחשבה, וככזאת היא מאפשרת למדע להעניק משמעות לדברים. היא עוסקת בחקר אמיתות, שלא תמיד אפשר לתת להן תשובה מדעית. למשל, בסוגיות של מוסר, זהות, וגם בשאלת היחסים בין גוף ונפש. לכאורה, המדעים הכריעו בשאלה הזאת כבר בשנות ה–50 וה–60 כאשר הביהביוריזם ואחר כך הפונקציונליזם הראו שהנפש אינה אלא אוסף הפעילויות שלה. אחר כך באו המדעים הקוגניטיביים ומדעי המוח, שביקשו לטעון שהנפש היא הפעילות הקונקרטית של המוח. הממצאים שלהם, שהציגו את המוח כחומר, דפקו את המסמר האחרון בארון של דקארט, שהוא הנציג המפורסם ביותר של הטיעון בזכות ההפרדה בין הגוף לנפש. הנפש הקרטזיאנית מתה.

“אבל, כמו שקורה הרבה פעמים בפילוסופיה, רעיונות ישנים חוזרים, תובנות פילוסופיות קדמוניות שכביכול נעלמו מהעולם, מופיעות מחדש, לפעמים בפרשנות חדשה, וממשיכות להדהד בתרבות המחשבתית. במהלך הדרגתי, שאחד המובילים שלו הוא הפילוסוף היהודי החשוב סול קריפקה, התובנה של דקארט חוזרת. הדואליזם עושה קאמבק, לא בצורתו המקורית אלא בדרך חדשה שמעלה את הבעיה הקשה של התודעה: האם אפשר להגדיר את התודעה במושגים חומריים? ייתכן למשל, שאפשר לתאר עד תום את כל המאפיינים ההתנהגותיים והפונקציונליים של הכאב, אבל את ההיבט האיכותי של חוויית הכאב, את המצב של ‘להיות כאוב’, אין לנו שום אפשרות לתאר. אותו הדבר לגבי אהבה: המדע מכיר את ההורמונים, את המדדים הפיזיולוגיים ואת הפעילות המוחית שמהווים את מה שאנחנו קוראים לו ‘אהבה’, אבל אין לו שום יכולת לתאר את החוויה האישית, הפנימית, הייחודית, של התופעה הזאת. הגישה הזאת שוללת לחלוטין את האפשרות להציע הסבר רדוקטיבי להיבטים האיכותיים של חוויות מודעות”.

אתה חושב שהמדע לא יצליח לעשות את זה לעולם?

“אני אף פעם לא אגיד על שאלה מסוימת - את זה המדע לעולם לא יפתור. עמנואל קאנט חשב שאף פעם לא ניתן יהיה לפתור בכלים מדעיים את שאלת התחלת הקיום בזמן. והנה, 250 שנה אחר כך באו מדענים וניסחו את תיאוריית המפץ הגדול. כך שאי אפשר לדעת בוודאות אם שאלה מסוימת שהמדע לא יכול לפתור היום, תישאר כזאת לנצח. בכל מקרה, הפילוסופיה מעלה לדיון סוגיות שעצם העיסוק בהן, גם אם אי אפשר להוכיח אותן באופן אמפירי, מעניין וחשוב כדי שאפשר יהיה להתקדם בהבנתן. למשל, הדיון ב’שאלת הזהות הפרסונלית’. האם אנחנו - אישים, persons - זהים עם הגוף שלנו? או שאנחנו מהווים יישות פסיכולוגית שאמנם מושפעת מהגוף, אך אינה זהה לו אלא מאופיינת על ידי הזיכרונות, הנטיות וההעדפות שלנו. עקרונית היישות הזאת יכולה להיות אפילו בעלת מאפיינים שמנוגדים לביולוגיה שלנו. למשל, גבר שמרגיש שהוא אשה.

“ואולי אין דבר כזה בכלל ‘זהות’. זו הגישה המסורתית של הבודהיסטים, שטוענים שהמחשבה שלמישהו יש זהות קבועה היא אשליה. אם נשתחרר ממנה, נתעניין פחות בעצמנו, האגו שלנו ייחלש ואפילו נזכה להקלה. נציג הגישה הזאת בפילוסופיה המערבית הוא פרפיט ‏(parfit‏) שנולד, אגב, בסין.

“איזו מבין האפשרויות האלה היא הנכונה? האם אפשר לקבוע זאת בכלים המדעיים המקובלים? הפילוסופיה מבקשת לענות על שאלות מסוג זה בכלים של אנליזה מושגית, למשל שאינם מתנכרים לתוצאות של המדע, ובכל זאת, חורגים מעבר למה שהמסגרת שלו מאפשרת”.

האם הפילוסופיה יכולה להשפיע על הנפש?

מבחינתי התשובה לשאלה הזאת היא כמעט טריוויאלית - כן! אני זוכר עד היום את הרגע שבו כתלמיד לתואר ראשון בחוג לפילוסופיה הבנתי מה פשרו של ‘האני הטרנסצנדנטלי’ של קאנט. זו היתה חוויה מטלטלת שבמובן חשוב שינתה את חיי. הבנתי, שבעומקים של תודעת הזהות הפרטית שלי, של כל אחד מאיתנו, טמון יסוד לא אישי שמאפשר לנו להכיר את עצמנו כאחד מהישים בעולם האובייקטים שבתוכו אנחנו חיים ופועלים. זו היתה מודעות חדשה לגמרי, ששילבה באופן קצת פרדוקסלי ענווה עם חוויית עוצמה בלתי רגילה. נפתחתי באופן חדש לאחריות שאני חש עד היום כלפי עצמי וכלפי רעַי בני האדם. הגילוי הזה, שהיה תוצאה ישירה של מה שאני אכנה היום ‘עבודה מושגית’, שינה לחלוטין את האופן שבו הבנתי את עצמי ואת עולמי הנפשי, למרות שחלפו שנים רבות עד שהיה ביכולתי לתת לזה צורה מסודרת. אינני מיוחד בזה. אני מאמין שהרבה מאוד מעמיתַי חוו, במהלך היחשפותם לתובנות פילוסופיות דומות או אחרות שנוגעות לנפש, חוויה דומה של שינוי עמוק ומעצב חיים. זה כוחה של הפילוסופיה”.

3 הפסיכולוג

הקליניקה של ד”ר אילן קוץ עשויה מהרבה חומרים: ממול חלונות זכוכית ענקיים שנשקפים לירקון, מלמטה רצפת עץ ועל הקירות ציורי שמן ואקוורל. באמצע החדר ניצב שולחן זכוכית על ארבע רגלי אבן, ובכלל, מילת המפתח כאן היא ריבוי. ריבוי של דברים שונים שחיים טוב ביחד. קוץ הוא פסיכיאטר וגם פסיכותרפיסט ‏(מטפל באמצעות דיבור והקשבה‏), צייר וגם כותב ומרצה על היבטים פסיכולוגיים בסיפורי התנ”ך. נראה לי מתאים להשכיב אצלו את הפסיכותרפיה על הספה ולעשות לה חשבון נפש.

פסיכותרפיסט יכול לרפא את הנפש? להקל על הסבל שלה, לגעת בה?

“הניסיון מראה שכן, אבל אין לי מושג איך זה קורה. פסיכותרפיה היא אחד המקצועות הכי משונים שיש. אנחנו מטפלים ורואים הרבה פעמים ברכה בעמלנו, יש לנו גם הרבה תיאוריות למה זה עובד, אבל אני בכלל לא בטוח שאנחנו אכן מבינים למה. פסיכותרפיה היא תהליך אמורפי, שכולל אמנם ידע תיאורטי רב ודורש ניסיון ומיומנות אבל יש בו גם הרבה תחושות בטן ואינטואיציה. זה תהליך שקשה להגדיר”.

דודו בכר

תאר לי את מלאכת הטיפול.

“פסיכותרפיה דומה קצת לביקורת ספרות. המטופל מביא את הטקסט שלו, והמטפל מנסה להבין את הסאבטקסט. הטקסט הוא הפשט, וממנו מבקשים ללמוד את הדרש, הרמז והסוד. מנסים, למשל, לפענח למה המטופל בחר במשפט פתיחה מסוים. למשל, ‘קודם כל חשוב לי לומר, שחיי הנישואים שלי מצוינים...’ לפעמים זה דווקא מעיד על קושי שהמטופל מנסה להתגונן מפניו. או למה הוא מבליע אירוע משמעותי כלשהו. למשל - ‘היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע’. מטפל מתעניין בשפה של המטופל. הוא מפתח אוזן מוזיקלית לשפה ולגווניה, לתחביר של המשפטים הבודדים ולמבנה הסיפור כולו. מטופל משתמש במילה מסוימת בתוך משפט, ותפקידי להבין, למה דווקא המילה הזאת. למה לומר ‘כלוא’ ולא ‘סגור’? למה ‘צועד’ ולא ‘הולך’? זו אחת הסיבות שאני נמשך לתנ”ך, שהטקסט שלו דחוס וכל מילה בו - שגם הפשט שלה לא תמיד ברור לנו היום - ניתנת לקריאה בצורות שונות ולפירוש באופנים שונים.

“בסיטואציה טיפולית, כמו בביקורת ספרותית, חשוב גם לדעת מי המספר. האדם הוא גלריה של ישויות, תיאטרון של דמויות, ובכל פעם עולה לקדמת הבמה יישות אחרת. אדם יכול להיות לפעמים תרבותי ולפעמים פרימיטיבי, לעתים רציונלי ולעתים רגשי, גברי ונשי, ילדי ובוגר. כל הישויות האלה קיימות במקביל, וחשוב שהמטפל יבין מי מהן מדברת אליו בכל רגע נתון. כאשר אני מזהה באדם שבא אלי, יהיה זה איש צבא מהולל או עורך דין מפולפל, דמות של ילד קטן ומפוחד, זה מאפשר לי, ואז גם לו, להתייחס לחלקים הילדיים בנפשו, שהם חבויים בדרך כלל.

“מלבד שפת הטקסט יש, כמובן, את שפת הגוף. מדי פעם אני מתבקש לתת ייעוץ דרך הטלפון, ואני מאוד לא אוהב את זה. ההבדל באינטראקציה הוא עצום. גם סקייפ עם וידיאו לא מאפשר את איכות האינטראקציה הדרושה. בשבילי, כמי שמצייר פורטרטים, זה מובן מאליו. תווי הפנים, ההבעות המדויקות ואפילו צבע העור הם קריטיים בפענוח של הלך הנפש של המטופל. גם רופאים מכירים את זה מעבודתם. מאבחנים מצבים בעייתיים ומחלות לפי מראה הפנים והגוף”.

אז הקנקן דווקא מעיד על מה שיש בו.

“הקנקן ומה שהוא אומר ולא אומר. עכשיו אפשר לשאול מה עושים עם שלל הנתונים האלה שעולים מהתקשורת הזאת שנעשית באמצעות טקסט וגוף, וזה כבר קשור לתיאוריה הפסיכולוגית שהמטפל מחזיק בה. הפרשנות של הנתונים נעשית לפי תורת הידע שהמטפל מכיר ומשתמש בה ומרגיש אתה נוח. לכן מטפלים שונים יכולים לנתח נתונים דומים באופנים שונים”.

והפענוח הזה זה גורם לטיפול שיצליח?

“פרויד חשב שהצלחת הטיפול וההקלה הנפשית שהוא מביא נובעים מכך שאנחנו מביאים את הלא מודע למודעות והופכים את הנסתר לנגלה. אבל היום יודעים שזה לא הדבר העיקרי. כי גם כשיודעים את הסיבות הנסתרות לדברים הבעייתים, וגם כשמודעים למה שקודם לכן היה חבוי, הסבל לא נעלם”.

מה הדבר העיקרי?

“לדעתי, ולדעת רבים אחרים, העיקר הוא הקשר. קשר הקירבה בין שני אנשים, שנמצאים בתהליך משותף כדי להבין, להכיל ולטפל בסבל. לא ידע פותר מצוקות. ההקלה טמונה ברקמת הקשר שנוצרת תוך כדי התהליך, באינטראקציה האנושית המיוחדת, שמאפשרות לאדם לחוש באופן העמוק ביותר שמישהו נמצא לצדו. קשר האמון הבסיסי שהמטופל יוצר עם המטפל, שמקשיב לו, מבין אותו ומקבל אותו, מעניק למטופל תחושה שיש לו ‘בסיס בטוח’ - מונח שטבע הפסיכולוג ג’ון בולבי. מכאן צומחת תחושת ערך עצמי, והיא שמאפשרת לאדם להשתחרר מדפוסי הסבל שליוו אותו במשך חייו.

“פרויד היה ענק כשהבין עד כמה הילדות משפיעה על הבגרות. זו הרי היתה מהפכה אדירה. אבל הוא החמיץ את כל הנושא שנקרא ‘ההתקשרות המוקדמת’. את הקשר הראשוני הזה, שנוצר בין התינוק להורה, זיהה בולבי שהבין שאופיו של האדם הוא שיוצר את מבנה האישיות ומשפיע על מסלול חייו. כך שמצד אחד פרויד הבין שהכל טמון בילדות, ומצד שני הוא התמקד בתסביך אדיפוס, כלומר במה שקורה אחרי גיל שלוש ולא ראה את החשיבות האדירה של ההתקשרות המאוד מוקדמת. והאמת היא, שאדיפוס של סופוקלס היה תינוק שהוריו זנחו אותו ודנו אותו למיתה, כלומר היתה לו התקשרות מוקדמת איומה. כל קשייו וגורלו ה’אדיפלי’ נבעו מאותו חסך באהבה המוקדמת”.

פ. הרטמן

אז טיפול הוא סוג של “התקשרות מאוחרת” שמאפשר תיקון של התקשרות מוקדמת בעייתית?

“התקשרות טובה ונכונה והיכולת לפתח אמון של המטופל במטפל יכולות לשחזר ואז להביא לתיקון של דפוס ההתקשרות המוקדמת. חוויית הקירבה והאינטימיות נותנת הזדמנות לשנות את התבניות העיקשות של חשיבה והתנהגות שאיתן חיינו כל השנים”.

כך שבעצם בכלל לא חשוב באיזו אסכולה פסיכולוגית תיאורטית המטפל מחזיק.

“במובן העמוק של הטיפול, זה באמת לא העיקר. מה שחשוב ואפילו קריטי הוא הקשר עצמו. טוב שמטפל יידע כל מיני תיאוריות וטכניקות, אבל הדבר החשוב ביותר הוא הקשר שנוצר עם המטפל, וזה המצע שעליו רוכבות כל התיאוריות הפסיכולוגיות והטכניקות הטיפוליות. זו הסיבה שאין פסיכותרפיסט מושלם. למטופלים שונים מתאימים מטפלים שונים, בהתאם ליכולת של השניים ליצור את הקשר האינטימי הראוי. עשה לך רב וקנה לך מטפל. למיטב דעתי וניסיוני, ובהסתמך על מחקרים שנעשו בנושא, הדבר הקובע ביותר את יעילות הטיפול הוא עד כמה המטופל מרגיש שלמטפל אכפת ממנו”.

אם העיקר הוא האכפתיות והקשר האינטימי, אפשר ללכת לחבר טוב. זה מה שאבא שלי היה אומר, “בכסף הזה תקני לך אוטו”.

“חבר בהחלט יכול לגלות הרבה אכפתיות ואמפתיה ולהציע גם תובנות מחכימות. אבל חברות היא גם קשר מגביל. תמיד קיים חשש שהחבר יזדעזע, יירתע או יתעייף ממה שיתגלה לו. מטפל הגון, בניגוד לחבר, אינו זקוק לחברות עם המטופל. הוא מתעניין בקושי של המטופל ולא בהתרועעות עמו. לכן פתיחות במסגרת חברית עלולה להיות בעייתית: או שלא אצליח להיות גלוי באופן מוחלט, או שאהיה גלוי ואז החבר לא ירצה אותי או שהוא ירצה ממני משהו בתמורה. בטיפול מקצועי העסקה ברורה והתפקידים ידועים מראש: המטופל משתף במצוקות, והמטפל מקשיב ותומך ועוזר תמורת תשלום. מלבד זאת, מטפל, בניגוד לחבר, יודע לסתום את הפה לפעמים. גם אם יש לו תובנות מבריקות, לפעמים הוא בוחר שלא להגיב אלא לחכות לזמן הנכון, שבו המטופל יהיה מוכן לשמוע או להבין. העיתוי של התגובה יכול להיות קריטי”.

מלאכת הטיפול כאמנות

עד כמה הפסיכולוגיה כתחום ידע מתעדכנת ומשתנה עם הזמן?

“ההבנה של מנגנוני הנפש הולכת וגדלה, בעיקר בעשורים האחרונים. בהתחלה היתה רק הפסיכואנליזה, והיא היתה בנויה כמו מסדר דתי, כך שמטפל שלא קיבל את עקרונות האמונה ולא קידש את הרבי, לא התקבל למסדר, או הוקע ממנו ככופר. רק ב–20 השנים האחרונות, הפסיכואנליזה השכילה לפתוח את שעריה לתיאוריות חדשות, כמו זו של בולבי אודות ההתקשרות המוקדמת. היום מדברים על פסיכולוגיה אינטרפרסונלית, כלומר על התהליך הטיפולי כאינטראקציה שוות ערך בין המטפל למטופל. בעיני, המעבר ממטפל דומם, פסיבי, שנמצא בעמדת על, למטפל שהוא שותף של המטופל במסע הטיפולי הוא ההתפתחות החשובה ביותר של הפסיכותרפיה הקלאסית בשני העשורים האחרונים.

“חידוש נוסף, שמסקרן אותי באופן אישי, קשור בפילוסופיה הבודהיסטית ובדרכים שהיא מציעה להבנת הנפש האנושית. יש בה יסודות דומים מאוד לאלה של הפסיכולוגיה המערבית מבחינת הניסיון להפחית את הסבל האנושי על ידי העמקת התובנה והבנת הדרכים שבהן אנו מגבילים ומאמללים את עצמנו. הגישה הזאת, שהולכת וחודרת לתרבות המערב, מתבססת על מדיטציה כדרך להתבוננות עצמית, הן כדרך לחקר הנפש והן כאמצעי להקלת הסבל הנפשי. המדיטציה יכולה להשלים ולהעשיר את הגישה הפסיכותרפית המערבית בהבנה ובטיפול של מצוקות ממוקדות כמו פוסט־טראומה, וגם בנושאים יותר רחבים הנוגעים לקונפליקטים זהותיים אישיותיים, ולשאלות קיומיות. בכלל, מבחינת הטיפול, יש היום תפריט מגוון למדי של שיטות, שמאפשר להתאים גישות שונות לבעיות שונות ולמבני אישיות שונים של מטופלים. יש מי שמתאימות לו שיטות אינטרוספקטיביות של חקירה ודרישה עצמית, ויש מי שמרגיש נוח יותר בגישות שמשלבות ביטוי אמנותי כמו פסיכודרמה או אמנות פלסטית. יש טיפול קבוצתי ויש פרטני, יש פסיכולוגיה דינמית, קוגניטיבית־התנהגותית ותומכת, ועוד היד נטויה”.

ויש, כמובן, את ההתפתחויות בביולוגיה ובחקר המוח.

“אלה גילויים נהדרים, שמגלים לנו על הנפש דברים שלא ידענו או שהם תומכים בתיאוריות מסוימות שהחזקנו בהן. אני שמח, למשל, על ניסויים פסיכולוגיים שהדגימו את תיאוריית ההתקשרות של בולבי, והראו ששינויים קלים בילדות מביאים לשינויים מאוחרים כמו הפרעות חרדה והסתגלות. מאוחר יותר, הביולוגיה גילתה את ההורמונים שמעורבים בהתקשרות הזאת: האוקסיטוצין והפרולקטין, והראתה שהם מצויים לא רק אצל האם, אלא גם אצל האב. נוסף לכך נמצא, שהתרופות הפסיכיאטריות מקבוצת ה–SSRI ממתנות את ההשפעה השלילית של ההתקשרות המוקדמת הלקויה. ואלה הם, כמובן, רק טיפה בים.

“מדעי המוח תורמים להבנת המנגנונים שבהם הנפש פועלת, והם ימשיכו להפרות את התחום הטיפולי. כבר היום נעזרים בשיטות נוירו־ביולוגיות שונות שפועלות על ידי גירוי ישיר של מוח כדי לטפל בדיכאון, בפוסט־טראומה, ובהפרעות אחרות”.

הגילויים הביולוגיים שאתה מדבר עליהם באים מתחום המדע. הבודהיזם שהזכרת קודם, ובעצם רוב התיאוריות על הנפש, שייכות יותר לתחום הפילוסופיה. כשתיארת לי את מלאכת הטיפול דיברת על ביקורת הספרות. האם פסיכותרפיסט הוא מדען, פילוסוף או אמן?

“לעתים גם וגם וגם. כשאני יושב מול אדם במצוקה שפונה אלי, המוח שלי פועל בכמה רמות. אני מקשיב לשפה שבה האדם מדבר, מתבונן וקולט את שפת הגוף שלו וצופה בתיאטרון הדמויות שהוא מציג. באותו זמן יש לי בראש מגוון של תיאוריות פסיכולוגיות שלמדתי, שהן כמו שאמרת, המשגות פילוסופיות אודות נפש האדם. בנוסף לכך, כרופא וכמי שמעודכן במחקרים במדעי המוח, אני לא יכול שלא לחשוב גם על מה שקורה למטופל במוח באופן ביולוגי. כך שבכל טיפול, אני מדלג מתפקיד אחד למשנהו - פסיכותרפיסט, ביולוג או רופא - ולעתים מאבחן אינטואיטיבית בדומה לשאמאן”.

אתה יכול להביא דוגמה?

“למשל, בא אדם ומספר לי שהוא לוקח את כל התרופות האפשריות, ובכל זאת ממשיך לחוש מצוקה. ייתכן שמה שהוא צריך זה דווקא את הטיפול הפסיכותרפי משום שהדברים שמעיקים עליו וחוסמים אותו דורשים בירור והבהרה על ידי יצירת קשר והבעת רגשות, והם לא ייעלמו על ידי תרופות בלבד. גם ההפך קורה. מישהי שמטופלת כבר שנים על ידי פסיכותרפיה, אבל משהו אצלה ‘תקוע’ והסבל שלה נמשך. על ידי מתן תרופה פסיכיאטרית נכונה, היא עשויה לזכות בהקלה, ואז התהליך הפסיכותרפי יכול לקבל תנופה ולהתקדם.

“לכן אני נוטה לחשוב שבמטפל טוב חייב להיות משהו יצירתי מאותו הסוג שקיים גם באמן. גם למטפל וגם לאמן דרוש כישרון טבעי ומשיכה חזקה לתחום שבו הם עוסקים. העשייה שלהם נסמכת על חושים מחודדים וייחודיים, ולעתים קרובות גם על אינטואיציות שקשה להסבירן. כמו אמן, גם פסיכותרפיסט צריך לעשות הרבה החלטות: מה להדגיש ומה להבליע, אם להתערב או שמוטב להימנע, מתי להתעקש ומתי לתת לתהליך לזרום מעצמו. וכמובן, באמנות כמו במלאכת הטיפול, הכישרון הוא רק ההתחלה. דרושים הרבה לימוד, אימון וניסיון כדי לשכלל את הנתונים הטבעיים ולהשיג מיומנות ועומק.

“אבל כמו באמנות, גם בפסיכותרפיה, לאחר שנרכש הידע ונלמדו הכללים, הובנה המסגרת והוטמעו הנהלים, מבשיל הרגע שבו אפשר ולפעמים רצוי לשבור את החוקים. לא במובן האתי של יחסים בין המטפל למטופל, כמובן, אלא בהגמשה של הכללים ובאלתור עליהם. במקרים מסוימים, דווקא חריגה מהכללים עשויה להביא לפריצת דרך ולחולל שינוי אצל מטופל, אבל לשם כך מטפל צריך להיות מיומן מאוד ואחראי. זה דומה לציור. בהתחלה לומדים את הכללים - פרספקטיבה, צבעים, אור וצל - ומציירים ‘נכון’. אחר כך אפשר להרפות מהם וללכת לאן שהלב מוביל. ואז זה מצליח”.

אי–פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו