בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די מגניבה, בשביל בחורה לבנה

קריסטין פלהרטי היא צעירה לבנבנה ממשפחה בורגנית עם תואר מאוניברסיטה יוקרתית. אז היא החליטה להיות ראפרית

21תגובות

באולם ההופעות “דל ריי” שבלוס אנג’לס הקירות והתקרה מצופים קטיפה אדומה ומעוטרים בנברשות קריסטל. יותר מכל הוא מזכיר לי חנות מפעל לפריטי בדולח. לא חלל טיפוסי להופעת היפ־הופ. הראפרית קיי.פליי ‏(K.Flay‏) מגיחה לבמה במכנסי ג’ינס, חולצת טי ונעלי ספורט. היא דקיקה, נראית כמו בת 16 קופצנית ומעט נוירוטית. היא מתפעלת במיומנות תוף ומיקסר ומלווה במתופף. ההופעה אגרסיבית ואנרגטית, הקהל נהנה אבל מתקשה לעכל את פצצת האנרגיה שזורקת שנינויות ווידויים בהגשה קולחת, נשית, קצבית ובשליטה מדהימה. אחריה עולים שותפיה לסיבוב ההופעות, תיאופילוס לונדון, זוג ראפרים שמפעילים את הקהל בקריאות היי־הו והנפת ידיים מצד לצד, כאילו באו כדי להבליט את הייחוד של הראפרית שנשענת אך ורק על מילים, הגשה ומקצב - ופחות על הגימיקים של הז’אנר.

“אני בדרך כלל לא אוהב ראפריות אבל היא יוצאת מן הכלל”, אומר לי צ’רלי, חובב היפ־הופ מקומי. “ניסיתי לשכנע חברים שלי לבוא אבל איך שהם שמעו שאשה עושה ראפ הם החליטו שזה לא יהיה טוב”.

כששלחו אלי סרטון של קיי.פליי צורף אליו התיאור “ראפרית חנונית לבנה”. המקצבים האגרסיביים, האלקטרוניים והחפים כמעט מהפקה, לא היו מה שהתיאור הכין אותי אליו. בשיר “Doctors Don’t Know”, שמבוסס על סימפול ‏(דגימה‏) משירו של גיל סקוט הרון “New York is Killing Me”, היא מתארת את החרדות והקהות שלה ושל הדור שלה. חשבונות לא משולמים, ימים מרוחים, מחסור בסקס, סדרות טלוויזיה, ניהיליזם ושיברון לב. גם כשקריסטין פלהרטי, זהו שמה האמיתי, משבחת את עצמה תוך כדי ריקוד הקוף הטווסי של הז’אנר, היא משוויצה במחשבון המתקדם שלה ומכריזה שהיא לוהטת יותר מגפילטע בליל הסדר.

Jason Barbagelott

החרוזים שלי הדוקים יותר מאריק ובנץ -
(“No Duh”‏)

לא, היא לא יהודייה. פלהרטי מספרת שיש לה דודה יהודייה, אבל היא עצמה גדלה חסרת דת. “לא ראיתי אף בית תפילה מבפנים עד שנות ה–20 שלי”, היא מספרת, ובכל זאת, בשירים שלה אפשר לשמוע את המילה ‘הוּצפה’ וכשאנחנו מקבלות מנת לחם לשולחן היא אומרת שיש לו “וייב של חלה”.

פלהרטי, בת 27, גדלה באזור שיקגו ויש לה תואר כפול בסוציולוגיה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד. קריירת המוזיקה שלה נולדה באזור המפרץ של סן פרנסיסקו, אותו הכר ששימש השראה לשאנן סטריט מהדג נחש. השורשים שלה נטועים במוזיקת רוק ופאנק מהתקליטייה של אביה שנפטר בשנתה הראשונה בקולג’, ונוכח ברבים משיריה. מבחינה סוציו־אקונומית, האינדי רוק הולם אותה: בחורה לבנבנה ממשפחה בורגנית עם תואר מאוניברסיטה יוקרתית. את השיר הראשון שלה כתבה כפרודיה על שירי ההיפ־הופ הפשטניים והסקסיסטיים, אבל אז היא גילתה שהיא נהנית מזה. הטכניקה והתכנים שלה תפתחו בהופעות קטנות וביתיות ועוררו עניין רב במפרץ. האלבום הראשון שלה היה הצלחה מקומית והמיקסטייפ האחרון שאותו הוציאה גרף ביקורות מעולות. לפני כשלושה חודשים השיקה את האי.פי החדש שלה, “Eyes Shut”, שם הולם לאלבום שאותו היא מכנה “אינטרוספקטיבי”.

פחות מאפס, יותר מסכום חלקַי, רוצה להצית אש אבל אין ניצוץ, תפסיק תפסיק תפסיק לגרום לי לחיות ככה -
‏(“Less than Zero”‏)

פלהרטי היא מוזיקאית בפריצה כבר שנתיים. היא חלקה במה עם שמות גדולים כמו סנופ דוג ולודקריס, הופיעה בפסטיבלים גדולים וכתבו עליה במגזינים יוקרתיים כמו “דייזד אנד קונפיוזד”. סת’ קמינגס, המנהל שלה, אומר שהוא מתעקש לא “לשרוף” אותה מהר מדי והם מתנהלים באטיות מחושבת, חורשים את ארצות הברית ולא ממהרים לחתום עם חברות תקליטים גדולות. “יש דברים גדולים באוויר”, הוא אומר, “אבל אני עדיין לא יכול לדבר עליהם”.

עד היום, פלהרטי הפיקה את כל אלבומיה בעצמה ומכרה או סיפקה אותם להורדה באתר שלה. היא עובדת עם סמפלר ותופים ולפעמים אפילו מאלתרת איתם על הבמה. השירים שלה דוגמים ומתכתבים עם מוזיקאים עכשוויים כמו גריזלי בר ו–The Decembertists ועם אגדות ג’אז כמו אניטה או’דיי.

הפרק הזה של גוסיפ גירל מעולה, צ’אק באס הוא המלך, שיזדיין דוסון -
‏(“Elle Fanning”‏)

“התחלתי להפיק מתוך צורך”, היא אומרת על ההחלטה להפיק את שיריה בעצמה. “יצרתי ביטים ככלי לשירים שלי. כשצברתי יותר ניסיון הבנתי שאני ממש אוהבת להפיק ואת האנרגיה היצירתית שמתלווה לתהליך הזה, ששונה מהאנרגיה של כתיבת שירים. עם הזמן זה הפך להיות לחלק מהזהות שלי כאמנית”. באי.פי החדש שלה היא משתפת פעולה לראשונה עם שני מפיקים אחרים: דייב מקרקן, שהפיק גם עבור ביונסה, וליאם האולט, מלהקת מפרודיג’י.

“היה מגניב לקחת את חוש ההפקה שלי ולערבב אותו עם חוש של מישהו אחר ולראות מה קורה, אני חושבת שזה יוצר סאונד בוגר יותר. האי.פי הזה מייצג את הצעד הבא באבולוציה שלי, תוכן השירים הרבה יותר מפוקס, קשור לחוויות של אמצע שנות ה–20, ובעיקר מדבר על תחושת האפתיות והדחייה מהכל, שבו־בזמן מלווה ברצון להרגיש הכל ולהיות לחלוטין בתוך הרגע. המתח בין הרצון להיות לרצון לא להיות”. פלהרטי מספרת שהיא מקבלת את ההשראה שלה מספרים, מתרבות הפופ ואפילו מהרעש של מאווררי תקרה.

את יכולה לתאר את מערכת היחסים שלך עם מאווררי תקרה?

“אני חושבת שמאווררי תקרה מייצגים את רוב הדברים בחיינו. הם נראים כאילו הם זזים אבל הם לא עושים שום דבר. הם נותנים לך בריזה אבל כלום לא קורה. מעולם לא שאלו אותי את זה, למען האמת”.

פחד מוות שלעולם לא ארגיש בסדר, עשרה צעדים נראים כמו עשרה מיילים, שפתיים סדוקות, מזייפת חיוך -
‏(“Less than Zero”‏)

כמעט בכל אזכור שלה פלהרטי בתקשורת, יהיה זה ראיון או רק המלצה קצרה על ההופעה, מוזכר התואר שלה מסטנפורד. “זה חלק ממני”, פלהרטי מסבירה, “יש לזה חלק חשוב בצמיחה שלי, שם התחלתי לעשות מוזיקה. יש לי מחויבות לחינוך, אבל לא צריך ללכת לחינוך רשמי, למידה מתרחשת מעצמה ומהקהילה שמקיפה אותך. זה מה שהיה מגניב בקולג’ - האנשים. נחשפתי להרבה רעיונות שהשפיעו עלי והפכו לחממה שלי. אני באמת מאמינה שלא הייתי עושה מוזיקה אם לא הייתי הולכת לסטנפורד”.

מצפים ממני להיות גרועה

התדמית של פלהרטי שונה משל כל ראפרית בתחום. היא לא מיישרת קו. “על נשים בתעשייה יש לחץ להיות מיניות באופן מוקצן. יש מרכיב מיני מאד חזק. זה לא רע, אבל זה לא הסטייל שלי. נשים בהיפ־הופ תמיד היו צריכות לדבוק בקצוות: להיות נשיות מאוד קשוחות מאוד. אני נמצאת באמצע והתגובות ממש טובות, מגברים ומנשים. אני חושבת שאנשים אוהבים לראות אדם נורמלי. מה שאני לובשת עכשיו ‏(בגדי ספורט שחורים ומעיל של נייקי‏) זה מה שאלבש הערב להופעה, אצלי מה שאת רואה זה מה שאת מקבלת”.

איך את מרגישה בתוך סצנת המוזיקה של ההיפ־הופ כאשה שעושה דברים קצת אחרת?

“זה מעניין, אף פעם לא הייתי בסיבוב הופעות עם אשה נוספת ואני בדרכים כבר הרבה זמן. מהבחינה הזאת ההרגשה יכולה להיות של בדידות. אני חושבת שיש לזה שני אספקטים - זה עדיין חדש, לראות בחורה ראפרית, אז העניין סביבי מתעורר וזה נותן לי הזדמנות לקבל קהל. אבל יש גם הרבה ציניות, אנשים ספקניים לגבי כמה טוב זה יהיה. אני חושבת שזה טוב, זה מאתגר להיות האנדר־דוג. אנשים מצפים שאהיה גרועה וזו משימה מגניבה להוכיח להם אחרת”.

מי הראפרית הכי טובה בעינייך היום?

“אני חושבת שהראפרית הכי טובה בכל הזמנים היא מיסי אליוט. אף אחד לא נשמע כמוה או אי פעם יישמע. מבחינת יכולות טכניות, ניקי מינאז’ מדהימה, היא פנומנלית”.

זה מעניין שאת מעריכה כל כך מישהי שמייצגת את המיניות המוקצנת שאת נרתעת ממנה.

“אני יודעת שיש הרבה לחצים בתעשייה על אנשים להיראות באופן מסוים ולייצג משהו מסוים. אני חושבת שאני יכולה להפריד בין המוזיקה שאני שומעת לדמות. נגיד, טי.אס אליוט היה משורר נפלא ואדם נורא. צריכה להיות איזושהי הפרדה בין האמנות שמישהו עושה לדמות שלו. אתה יכול להיות חרא של בן אדם ולכתוב משהו שישנה את העולם. האם אני מצפה מכוכבי פופ שייצגו את העתיד? שייצגו ערכים מסוימים? כנראה שלא. כרגע ניקי מינאז’ היא כוכבת פופ יותר הכל”.

יש לך מודל לחיקוי?

“המטרה הסופית שלי היא להיות אמנית כמו הצמד אאוטקאסט. הם עברו המון שינויים וסגנונות אבל הם תמיד נשמעו כמו אאוטקאסט. לאחרונה אני מקשיבה הרבה לראפר מדטרויט בשם טריפל אקס. הוא מספר סיפורים טוב וכשאני מאזינה לאלבום הזה אני נזכרת כמה חשובה היכולת הזאת לספר סיפור. אני עדיין מנסה לספר סיפור בעצמי, גם אם אין לו נראטיב ברור. ההיפ־הופ הוא קודם כל אמנות של מספרי סיפורים”.

הסיפורים של פלהרטי כוללים הרבה בקרים שיכורים, שנאה עצמית, שנאה לאחרים, תסכול ולבבות שבורים. אבל גם ברגעים הכי כנים וחשופים שלה, המקצבים נותרים נוקשים וכוחניים. “זה נחמד שיש משהו שיכול לעורר הזדהות רגשית וגם פיזית להזיז את הגוף שלך, גם לקניה ווסט יש את השילוב הזה”, היא אומרת. “השירים הגיעו מתוך סגנון החיים שלי, אני כל הזמן לבד בדרכים וזה מייצר רגעים של התבוננות פנימית”.

יש לי פחות סקס מלמתמטיקאי תחרותי, רוצה לדעת מה הקטע, אל תשאל אותי. אתמול התקשרתי לרופא וזה מה שהוא אמר לי: לא משנה מה תעשי, בסופו של דבר תמותי -
‏(“Doctors Don’t Know”‏)

בכל הזמן הזה לא יצאת עם אף אחד?

“לא, זה קשה , אני מרגישה שאני תמיד אשים את המוזיקה מעל בן הזוג שלי. אני מקווה שעוד כמה שנים אהיה יותר רגועה. כרגע אני שמחה להיות רווקה, אני לא צריכה לבקש מאף אחד אישור”.
מתי תרגישי שאת יכולה קצת לנוח?
“לא נראה לי שתהיה נקודה כזו, כל פעם שאתה מגיע לנקודה חדשה אתה רוצה עוד. אולי זה יתפתח למשהו אחר ולא רק למוזיקה. אני מקווה להרגיש רעבה תמיד. זה יכול להיות מלחיץ, אני לוקחת הרבה על עצמי כדי להישאר ולהופיע ברמה מסוימת, אבל זה מתח טוב, שמגיע מלהריץ את העסק שלך ולהיות הכי יצירתית שאני יכולה. אני לא ישנה הרבה. נישן כשנמות”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו