בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מסע בין כוכבים" הציגה את האוטופיה האמריקאית רגע לפני קריסתה

הסדרה, שעסקה ביציאה מגבולות כדור הארץ, הפליגה גם אל מחוזות חדשים של מחשבה אופטימית, כשהציגה תמונת עולם של שוויון גזעי ומדע חיובי. קווים לדמותה של אוטופיה טלוויזיונית, במלאת 46 שנה לשידורה הראשון

17תגובות

מה מזכיר לכם הציטוט הבא: “לאדם דחף כובש לחקור ולגלות. תנופת הסקרנות היא שגורמת לבני האדם לנסות להרחיק לכת למקומות שבהם רגל האדם עוד לא דרכה”? המילים הללו נכתבו ב–57’ בעלון צנום אך מלא שאר רוח שפירסמה הוועדה המייעצת לענייני מדע של נשיא ארצות הברית דאז, דווייט אייזנהאואר.


העלון, שהוטבל בשם “מבוא אל החלל”, היווה את התשובה הראשונה של ארצות הברית לצעד הנועז של יריבתה הקרה, ברית המועצות - שיגור הספוטניק. המירוץ האמריקאי לחלל, כמו גם זה הרוסי, הותנע בדלק טילים מטאפורי ומעשי כאחד. מנאום “אנחנו נציב אדם על הירח עד סוף העשור” של קנדי ועד תוכניות “מלחמת הכוכבים” של רייגן, הדחף הכובש לצאת אל מחוץ לגבולות כדור הארץ היווה במשך עשורים ביטוי לפרנויה חולנית, יותר מאשר לתנופת סקרנות בריאה.


אך מחלציה הקרים של המלחמה בין הדמוקרטיה הקפיטליסטית לבין הדיקטטורה הסובייטית נולד חזון יוקד על כוכבי לכת אחרים. שלוש שנים לפני שהחזון הזה הוגשם במציאות, עם נחיתתה של אפולו 11 על הירח, שיגרה הטלוויזיה האמריקאית חללית משלה, שאימצה לעצמה את הציטוט מ–57’, והצהירה שהיא יוצאת ל”משימה בת חמש שנים לחקור עולמות חדשים, מופלאים, לחפש ולמצוא חיים חדשים וציוויליזציות אחרות, להרחיק לכת בעוז למקומות שבהם רגל האדם עוד לא דרכה”.


לחללית קראו “אנטרפרייז” ולסדרה, שהפכה לזיכיון הטלוויזיוני המצליח ביותר בעולם, לתופעה תרבותית בינלאומית ולמתעדת של האתוס האמריקאי במשך חמישה עשורים מכריעים בתולדותיו, קראו “מסע בין כוכבים”, והיא חוגגת החודש 46 שנה לעלייתה.


לג’ין רודנברי, הוגה הסדרה, היתה אג’נדה. “על ידי יצירת עולם חדש עם חוקים חדשים”, הצהיר ברבות הימים, “יכולתי לנקוט עמדה באשר למיניות, דת, וייטנאם, פוליטיקה וטילים בין־יבשתיים”. ואכן, על פני מאות פרקים, שש סדרות ו–11 סרטים, “מסע בין כוכבים” לא רק נקטה עמדה, אלא גם הקדימה את זמנה וקבעה עובדות בשטח.


מאורך החצאיות ועד ייצוגי מיעוטים אתניים ומיניים, “מסע בין כוכבים” הציגה מופת של פלורליזם. אך החזון של הסדרה היה רחב הרבה יותר מגן עדן חברתי־תרבותי. כפי שקבע רודנברי, “מסע בין כוכבים” הציגה תמונת עולם־חדש טוטאלית: חברתית־כלכלית־פוליטית־מדעית. זה היה עולם שבו המלחמות הן נחלת העבר, שבו - הודות לטכנולוגיה - אין צורך בכסף ומכונות מספקות את כל צרכיו של האדם, מהרוחניים ‏(באמצעות מקרנים הולוגרפיים‏) ועד החומריים ‏(באמצעות משכפלי מזון‏). המדע והרציונליות הוצגו בה כבני בריתה הטבעיים והמתבקשים של הקידמה ההומניסטית־מוסרית.


בסרט התיעודי שעשה וויליאם שטנר ב–2011, “הקפטנים”, הוא מספר לחבריו לכס הפיקוד, מפטריק סטיוארט ‏(ז’אן לוק פיקארד‏) ועד סקוט באקולה ‏(ג’ונתן ארצ’ר‏), על מפגשיו עם אילי תעופה ומדענים בכירים. כולם מנו את “מסע בין כוכבים” כאחד הניצוצות הראשונים, שהציתו את עניינם בטיסות מהירות מן האור, רובוטיקה, הולוגרפיה ועוד, ועיצוביהם של מחשבים ניידים, מסכי מגע ומכשירי טלפון סלולריים שאבו את השראתם מעיצוב הטכנולוגיה שהציגה הסדרה.


אי-פי

כבר בהצהרת הכוונות של הסדרה הבליע רודנברי מחווה לאחת הדיסטופיות הגדולות של המאה ה–20, “עולם חדש מופלא” של אלדוס האקסלי, כמעין אתגר: בכוונתו היה להציע אנטיתזה למשל הציני של האקסלי. העובדה שקולו של מחשב הספינה היה ונותר קולה של מיג’ל רודנברי, אשתו של ג’ין ‏(שאף הופיעה בסדרה המקורית ובתפקידי אורח משעשעים בסדרות ההמשך‏), הבהירו את כוונתו היטב. לא היה זה קול מחשב מסונתז אה־לה סטיבן הוקינג, אלא קולה החם של אשה בשר ודם.


המדע של רודנברי וממשיכיו היה מדע אופטימי, אומניפוטנטי. הוא לא היה כוח מנכר, מרחיק והרסני, אלא קרן שפע אינסופית. “מסע בין כוכבים” הציגה לצופים אוטופיה ניידת, מיסיונרית, שיוצאת להביא את הבשורה אל חלקים נידחים של הגלקסיה, תיבת נח של גזעים, אמונות וצבעים, שכולם מאוחדים תחת אורו הקורן של המדע. לא לחינם החל משפט הפתיחה הקבוע שליווה את הסדרה במילים: “חלל - הסְפָר האחרון”.


למרות הקידמה שהתיימרה “מסע בין כוכבים” להציג, עקרונותיה, המוסר שלה, החזון שלה, היו אמריקאיים עד לשד עצמותיהם. כמו מערבון ישן, כמו עוגת תפוחים, כמו החוקה. זו היתה ארצות הברית כפי שהיא צריכה להיות, בלי גזענות, שמרנות, מיליטריזם ורפובליקאים.


זו היתה אוטופיה של אוטופיה, הטוב שבכל העולמות, הבא לידי ביטוי מושלם ב”צו הראשון”, פקודה כללית מספר אחת של צי הכוכבים המאוחד, מעין דוקטרינת מונרו משופרת, חוקה אנתרופולוגית שמונעת התערבות בגורלם של גזעים אחרים ואוסרת על זליגה של טכנולוגיות מתקדמות לתרבויות לא מפותחות, אשר מפטרת, הלכה למעשה, את ארצות הברית מתפקיד השוטר של העולם ‏(או לחלופין, הבריון של השכונה‏). בשביל לחרחר מלחמות המציאו עשרות גזעים אחרים הששים ללא הרף אלי קרב - קלינגונים, רומולנים, קארדסים, קייזונים, בורג - ועוד היד האוחזת בפייזר נטויה.


בספטמבר 2001, שבועיים בלבד אחרי המתקפה על מרכז הסחר העולמי ונפילת המגדלים, החל שידורה של “אנטרפרייז”, מי ש היתה עתידה להיות הסדרה האחרונה של “מסע בין כוכבים”. לראשונה מאז נהגתה, כשלה האוטופיה האמריקאית של רודנברי. החזון ששרד את הקומוניזם וזכה לראות את נפילת החומה, את הנחיתה על הירח ואת תחנת החלל הבינלאומית בפעולה, שהעניק השראה למדענים ברחבי העולם, לא הצליח עוד לסחוף אחריו את העם האמריקאי, ואחרי ארבע עונות בלבד, הסדרה בוטלה, למרות קמפיין אינטרנטי ענק שנועד לרתום את מעריצי הסדרה האדוקים ולאסוף את 35 מיליון הדולר 
הנדרשים.


9/11 היה עבור אמריקה קצו של עידן. שוב לא היה מקום בתרבות אחוזת הבעתה של שנות האלפיים לחלומות סטריליים על קדמה מדעית. אידיאלים נעלים ננעלו מאחורי גדרות התיל של גואנטנמו, ערכי מוסר הופקרו לסוכנויות ממשלה חדשות אפלות ולאופטימיות, למאפיין הנצחי של “מסע בין כוכבים” ושל החלום האמריקאי עצמו, לא היה עוד מקום.


האתוס האמריקאי קרס, ועתיד להתרסק עוד יותר עם פרוץ המשבר הכלכלי. הנאיביות המונוכרומטית של “מסע בין כוכבים” נראתה מיושנת ואנכרוניסטית בין סדרות חדשות כמו “הסופרנוס”, “שובר שורות”, “הסמויה” וההפקות עטורות השדיים ורוויות הדם של HBO. אפילו סדרות המדע הבדיוני שמילאו את מקומה, כמו “מחסן סודי 13”, “בטלסטאר גלאקטיקה”, “השמים נופלים” ועוד, הפכו אפוקליפטיות, קונספירטיביות ומיסטיות יותר ויותר.


דיסטופיה תפסה את מקומה של האוטופיה. בעוד שהמלחמה הקרה העניקה למשתתפות בה השראה ודחף לצאת החוצה, אל החלל, הרי שהמלחמה בטרור ובאיסלאם הפונדמנטליסטי דחקה את ארצות הברית פנימה, עמוק יותר למערות באפגניסטן ולתוך החול הטובעני של עיראק. 46 שנה אחרי שיגורה של ה”אנטרפרייז” ו–43 שנה אחרי הנחיתה על הירח, דומה שאנחנו תקועים יותר מתמיד על כוכב הלכת שלנו. ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על אדמת הירח, הלך לעולמו. הנשיא אובמה, שלפני ארבע שנים נראה היה כהתגשמות פנטזיית “מסע בין כוכבים” רטובה והנשיא הטכנולוגי ביותר בתולדות ארצות הברית, זנח את פרויקט “קונסטליישן”, שאמור היה להחזיר את נאס”א לירח ולקחת אותנו רחוק עוד יותר, אל המאדים.


הוא אמנם ביקש שירימו לו טלפון אם “סקרנות”, רכב השטח החורש כעת את פני הכוכב האדום, ימצא סימני חיים, אבל נראה שהציבור לא מסוגל להבדיל בין תמונה של הגראנד קניון לוואליס מארינאריס, ושהתספורת של פקח טיסה אלמוני מרתקת יותר מנחיתה על כוכב לכת אחר. ארצות הברית איבדה את דרכה אל הסְפָר שלה, אל האופק. אולי הגיע הזמן לשלוח קריאת מצוקה אל ה”אנטרפרייז”? קצת אוטופיה אופטימית ונאיבית יכולה רק לעשות לנו טוב. מי יודע, ייתכן ששוב נגיע למקומות שבהם רגל אדם עוד לא דרכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו