בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם שייקספיר חתם על "היהירות של המדעים"?

חקירה בדבר חתימה מסתורית, אולי של המחזאי הבריטי, על ספר עתיק של הרופא והמשפטן קורנליוס אגריפה, שהתגלגלה לספרייה הלאומית בישראל. וגם כמה הרהורים על מדע וכישוף

30תגובות

“אם יש בי כוח - רק שלי הוא”.
שייקספיר, “הסערה”

בבוקר יום קיץ חם נכנסתי לספרייה הלאומית בירושלים. פניתי לעבר אולם קריאה קטן על שם אדלשטיין שבו ניתן לעיין באוסף הספרים הנדירים במדע ורפואה של אדלשטיין ופרידנוואלד. באתי כדי לעיין בספר צמחי מרפא מהמאה ה–16, אבל ניצלתי את ההזדמנות להציג את עצמי בפני הספרנית, חווה נוברשטרן, הממונה על האוסף. תמיד חשבתי שספרנים והיסטוריונים צריכים להיות חברים.

ישבנו לשיחת רעים ארוכה שבה סיפרתי על עצמי ועל העניין המחקרי העכשווי שלי. מלבד הכתיבה על צמחי מרפא סיפרתי לה גם על פרויקט מחקר נוסף, העוסק באופן שבו התגלגל ברנסנס מדריך כישוף בערבית, שהצית את הניסיונות לקשור בין כישוף למדע. בין הדמויות שמעניינות אותי ציינתי את שמו של קורנליוס אגריפה, מכשף, רופא ומשפטן מתחילת המאה ה–16 שביקש להפוך את הכישוף לפילוסופיה החדשה של המדע. חווה נדרכה ואמרה שבאוסף יש כמה ספרים של אגריפה, והשמועה אומרת שעל אחד מהם מצויה חתימה של וויליאם שייקספיר, לא פחות.

אי–פי

“זה בטח הסאטירה שלו, היהירות של המדעים”, ניחשתי. “אינני יודעת”, אמרה, “בוא נזמין את העותקים של הספרים שלו ונבדוק”. לאחר כשעה הופיע אלכסנדר גורדין ממחלקת הספרים הנדירים, עם קופסת קרטון בידיו. פרקנו את עותקי הספרים השונים, ושלחתי ידי קודם לעיין בעותק של התרגום מלטינית לאנגלית של “היהירות של המדעים” ‏(מהדורה ראשונה, 1569‏), שעל דף הכותרת שלו מצאתי שרבוטים לא מובנים במיוחד.

אגריפה ‏(1486–1535‏) פירסם ספר זה כבר לאחר שחיבר את יצירת המופת “הפילוסופיה של הכישוף” ‏(1510‏), אך מתוך חששות מוצדקים בחר שלא לפרסמה אלא כ–20 שנה מאוחר יותר. בינתיים ניסה להכין את הקרקע לפרסום יצירת המופת, ולשם כך פירסם את ההתקפה שלו על מצב המדעים. עבור אגריפה, המדעים היו לא יותר מתוצר של מבנה מדעי ומוסדי שמבקש להצדיק את הנחות היסוד שלו. האוניברסיטאות הימי־ביניימיות לא רק טעו בכך שהמשיכו את המסורת של הפילוסופיה האריסטוטלית, אלא אפילו שלא ביודעין, ומתוך היגיון מוסדי ונוקשות מבנית, לא איפשרו לרעיונות חדשים להתפתח. במקום תיאור תופעות הטבע קרא אגריפה לבאר את מנגנוני ההפעלה של הטבע כפי שהם פועלים מאחורי ה”וילון של תופעות הטבע”. כישוף עבורו לא היה פרקטיקה של עיסוק ברוחני הלא־טבעי, אלא בדיוק ההפך - אמנות לחשיפת ישויות פיזיקליות בלתי־נראות ‏(כוחות, קרינה, אור, חלקיקים‏) הפועלות כמתווכות בין גופים, ומהוות את המקור הראשוני לתנועה בטבע.

על מנת להדגים את טענתו הפילוסופית, התנדב אגריפה, שהיה גם משפטן, להגן בבית משפט על אשה שנאשמה בכישוף. קו ההגנה שלו היה נועז - להודות במעשים ולהכחיש את הפרשנות. אגריפה הראה כי אף אחד מ”מעשי הכשפים” שעשתה האשה לא חרג מחוקי הטבע אלא רק עשה בהם מניפולציה. זיכויה בבית המשפט נתן לו רוח גבית לצאת נגד ציד המכשפות ולכתוב את מה שהיה אולי הטקסט הפמיניסטי הראשון, “על עליונותה של האשה” ‏(1529‏).

עדויות מ–1903

תחת הפילוסוף המהרהר בתכליות של תופעות הטבע, הציע אגריפה אם כן פרסונה חדשה, המכשף המדען, שבאופן פעיל עושה מניפולציה בטבע, ובאמצעות כימות מתמטי מצליח גם לתאר את הסיבות והמנגנונים העומדים מאחורי תופעות הטבע.

מי בכלל קבע שהשרבוטים בדף הכותרת של הספר שייכים ללא פחות מאשר לשייקספיר עצמו? העותק הזה של אגריפה התגלגל לספרייה הלאומית בדרך פתלתלה. מאנגליה הגיע הספר לניו יורק, ושם נח לו שנים רבות בספרייה הציבורית של ניו יורק. כפי שמעידה החותמת, העותק נפלט ‏(discharged‏) מהספרייה כנראה אי־שם בתחילת המאה ה–20. ספריות נפטרות מספרים בעיקר כאשר מצויים בהן יותר מעותק אחד של אותו ספר. אך קשה להאמין שמישהו בספרייה הציבורית של ניו יורק היה מוותר על עותק עם חתימה של שייקספיר עליו. לכן, סביר להניח כי הספר נמכר לאספן ספרים, שביקש לברר את פשר החתימות שמופיעות על דף הכותרת.

בפתק שהודפס במכונת כתיבה ישנה ושהוצמד לדף הכותרת נכתבה ההערכה לגבי זהות החתימות. הפתק ציטט את וויליאם סטודארד ‏(Stoddard‏), חוקר שייקספיר שפירסם ספר אשר חשף פרטים אישיים חדשים על המחזאי המפורסם, בחן את העותק וקבע את המסקנות הבאות: בחלק העליון של דף הכותרת של הספר מישהו שירבט משפט לטיני “הסוד שלי, רק שלי הוא” - ובסמוך לו חתימה שמתחילה בצירוף האותיות HH, ולאחריהן Holland. סטודארד הניח כי ככל הנראה מדובר במשורר וההרפתקן יו הולנד, שלאחר סיום לימודיו בקיימברידג’ יצא לטיול בעולם דרך איטליה, ירושלים ואיסטנבול, שם ננזף על ידי השגריר האנגלי על שהעז להתבטא בפומבי נגד הממסד המלוכני. לאחר חזרתו ללונדון, הצטרף הולנד לחוג המשוררים והמחזאים שאיתם התרועע שייקספיר, ובשל כך זכה כנראה לכתוב שיר אפיגרף שהופיע על הדף הראשון במהדורת הפוליו הראשונה של מחזותיו של שייקספיר.

בתחתית דף הכותרת בצד ימין, חתימה לא ברורה וארוכה. סטודארד הניח שהיא זהה לחתימה של שייקספיר כפי שהיא מופיעה על המהדורה השנייה של המחזות שלו. בחיפוש אחר פרטים נוספים על סטודארד גיליתי מאוחר יותר ש”ניו יורק טריביון” דיווח כבר ב–1903 על תערוכת ספרים נדירים שבה הציג סטודארד את העותק הזה. “ניו יורק טריביון” סיכם, כי גילוי זה ראוי שיעורר מחלוקת חדשה בדבר זהותו של שייקספיר. סטודארד, ככל הנראה, מכר את העותק עם ההשערות המטלטלות בדבר החתימות שבו לאדלשטיין, אשר כמה עשורים מאוחר יותר תרם את האוסף המרשים שלו, שבו נכלל עותק זה, לספרייה הלאומית בירושלים.

עקבות של כישוף

אינני חוקר שייקספיר. רחוק מכך. אולם נוכח התעלומה שהונחה בידי, לא עמדתי בפיתוי לשאול כמה שאלות קטנות ופשוטות. למשל, האם זו באמת החתימה של שייקספיר? יש כשש חתימות המיוחסות לשייקספיר על גבי שלושה מסמכים שונים, ועל אמינותן מתנהל ויכוח. אחת על הצהרה משנת 1612; שתיים נוספות משנת 1613 על שטר רכש של נדל”ן, ושלוש חתימות אחרונות על הצוואה שלו משנת 1616. הדמיון בין החתימות הללו הוביל למסקנה שהן כנראה של שייקספיר. אולם עבור חסידי תיאוריות קונספירציה, המפקפקים בכלל בקיומו של שייקספיר, העובדה שכל החתימות הן מערוב ימיו מלמדת כי לא ידוע לנו דבר על קיומו לפני כן.

על כל פנים, פניתי בשאלה זו לראש מכון פולגר לכתבי שייקספיר הממוקם בלונדון. הופניתי לאוצרת ולמומחית לחתימות, האת’ר וולף. לאחר בחינה מדוקדקת היא כתבה שכמו לגבי כל עניין שקשור לזהותו החמקמקה של שייקספיר, “אני מאוד סקפטית, כמובן!” “אולם”, הוסיפה וולף, “יש חתימה דומה לזו המופיעה על גבי ספרו של וויליאם למברד, ‘ארקיונומיה’ ‏(Archaionomia‏), שנטען שגם הוא היה בבעלותו של המחזאי - ספר העוסק בחוק האנגלוסקסי”.

בין אם זו חתימה של שייקספיר ובין אם לאו, ברור היה כי סטודארד, כמו חוקרים אחרים, לא רק שלא הופתע אלא אפילו ציפה וחיפש חתימה של שייקספיר על ספר של אגריפה. לציפייה זו היה במה להיאחז. דיו מחקרי רב נשפך על חשיפת ההתעסקות של שייקספיר בכישוף. לאורך מחזות שונים אנו מוצאים נוכחות בולטת אם כי לא אזכור ישיר של אגריפה. ב”נשות וינדזור העליזות”, למשל, מזכיר שייקספיר את הטיעון של אגריפה בדבר כוחם המאגי של המספרים האי־זוגיים וכותב “אומרים שישנה אלוהות במספרים האי־זוגיים בלידה, מזל ומוות”.

אגריפה כותב על חשיבות המספר שלוש ומציין לצד שלוש הגרציות גם את שלוש נשות הגורל, שהפכו אצל שייקספיר לדמויות הרקע של מקבת. אגריפה כותב על כוחו של המספר שבע כמייצג שלבים במבנה היקום ובהיסטוריה האנושית, ושייקספיר ב”כטוב בעיניכם” השליך שלבים אלו על התפתחות האדם מילדות ועד זיקנה. אגריפה כותב על האהבה שהיא “ללא עיניים כיוון שהיא נשגבת מהתבונה”. כך גם ב”סוחר מוונציה”, ג’סיקה אומרת “האהבה היא עיוורת ואוהבים לא יכולים לראות”. שייקספיר גם מצא דרך לתאר לעומק את מצב רוחם של גיבוריו והעולם שבו הם נקרעים כמו במחזות על המלכים ריצ’רד, המלט ומקבת, דרך האזכורים לטענות החוזרות של אגריפה על התלות שבין איזון ארבע הליחות לאושרם או דיכאונם של בני האדם. עבור שייקספיר נפשו של האדם היא קרב חיים ארוך על שמירת האיזונים בין האידיאלים הנשגבים למגבלות חיי היום־יום, ומאבק זה הוא החוט שעליו תלוי המתח לאורך המחזות.

אולם, המחזה שיותר מכל עסק בשאלות של כישוף ונשארו בו עקבות לקריאה ב”יהירות של המדעים” של אגריפה, היה המחזה האחרון שכתב שייקספיר לבדו. ב”הסערה” מתאר שייקספיר את סיפורו של פרוספרו, דוכס מילאנו, שמכר נשמתו לשטן ועסק במלאכת הכישוף. בשעה שוויתר על הבלי הפוליטיקה למען מדע הנסתר, פעלו אחיו וקונספירטור נוסף להדיחו מתפקידו, ושילחו אותו ואת בתו מירנדה בסירה דולפת ללב־ים, אשר נסחפה לאי בודד. שם גייס פרוספרו את כוחותיו הכישופיים וחולל סערה שהביאה את הספינה של אחיו והקונספירטור לחופי האי, לא בשביל נקמה, אלא רק בשביל ללמד דברי תוכחה.

פרוספרו משווה את עבודת המכשף לבמאי שיוצר בכוחו מחזה. לקראת סוף המחזה כשהוא עושה חשבון נפש, מצהיר פרוספרו את ייאושו מתורת הנסתר והמדע בכלל, ואומר שהיה מעדיף לוותר על “היוהרה של המדע אשר בחזקתי”. ובהדהוד לשרבוט שעל דף הכותרת של העותק שלנו, שם נכתב “הסוד שלי רק שלי הוא”, אומר פרוספרו בפרולוג “הכוח שבידי רק שלי הוא”.

אי–פי

קסם על הבמה

אולם, נניח כי ספרו של אגריפה היה בבעלות שייקספיר או אפילו רק נתון לעיונו. מי נתן לשייקספיר את הספר? אם אנו בוחנים את אפשרויות הגישה של שייקספיר לספרות מדעית פילוסופית מתגלים קשיים לא מעטים. שייקספיר לא היה משכיל במובן של בוגר אוניברסיטה. לא היו בסמוך לו ספריות ציבוריות. ובניגוד למשכילים בני תקופתו, הספרייה האישית שהוריש היתה די דלה. למרות קשיים אלה, סקרנות, תושייה וקשרים חברתיים יכלו לגלגל לידיו ספרים חשובים.

שייקספיר הגיע ב–1580 ללונדון מסטרטפורד, עיירה פרובינציאלית. הוא השאיר מאחוריו את המעמד הנמוך שלו, בן של יצרן כפפות, וכן אשה ושלושה ילדים. משנכנס בשערי העיר הגדולה, ביקש להמציא את עצמו מחדש. הוא נכנס לעולם התיאטראות הציבוריים והצטרף ללהקת שחקנים. היתה זו זירה חדשה יחסית שקווי המִתאר הבסיסיים שלה טרם הותוו. אבל מהר מאוד הוא מצא עצמו מתרועע בשוליים החברתיים של עולם ההשכלה והתרבות הלונדוני. בטברנה מיירמיד ובפאבים אחרים באזור פגש חוג של משוררים ומחזאים, חוג “המשכילים השנונים”, ביניהם כריספטור מרלו, תומס נאש, רוברט גרין, תומס קיד ואחרים.

למרות שכולם היו בוגרי קיימברידג’ ואוקספורד, הם פיתחו בוז כלפי הממסד ההשכלתי הישן. עבורם האוניברסיטאות לימדו מדע, פילוסופיה ושירה כגופי ידע תיאורטיים שהתגלגלו מימי הביניים והפכו למקור סמכות לכל פרשנות. במקום זאת טענו כי ההיבטים הפרקטיים של החיים, לא רק יכולים להשתקף בפילוסופיה, אלא צריכים ואף יכולים לעצב אותה. האמנות, השירה והפילוסופיה כולה צריכות להיות מיוסדות מלמטה למעלה, מהמציאות לאידיאה. לכן שירה וספרות אנגלית של ימי הביניים צריכות היו להתעדכן. כדי לחבר אותה לפרקטיקה היומיומית, היצירה הספרותית היתה חייבת לצאת מהאוניברסיטאות ולעבור לתיאטראות - שם באמצעות כתיבת מחזות ניתן היה לקשר את השירה והמיתולוגיה לשפה העכשווית, ולהנגיש לציבור הרחב, בצורה נראטיבית, סוגיות פילוסופיות ומיתוסים לאומיים מעצבי תודעה היסטורית. כך שהתרגום לאנגלית לספרו הסאטירי של אגריפה הבז ליהירות ולהבל המדעים, כמצופה, נחת רכות לידיהם.

אגריפה היה לאחד מגיבוריהם האינטלקטואלים. את שעשה למדע באמצעות כישוף, ביקשו עתה לעשות לספרות באמצעות התיאטרון. הראשון שלקח את אגריפה ברצינות היה כריסטופר מרלו, אחד מאלה שחסידי תיאוריית הקונספירציה טוענים שעמד מאחורי המחזות ששייקספיר “כביכול כתב”. אגדה גרמנית עתיקה מספרת כיצד מכר פאוסטוס את נשמתו לשטן בתמורה לכמה שנים של חיי העולם הזה. האגדה תורגמה לאנגלית, ומרלו מיהר לעבד אותה למחזה, דוקטור פאוסטוס, שיצא לאור ב–1604. מעבר לענייני השפה, וחלוקת הטקסט בין בעלי התפקידים השונים, ביצע מרלו גם כמה התאמות בעלילה עצמה. התמונה הראשונה של המחזה היא מונולוג שבו דוקטור פאוסטוס מדבר אל עצמו על “היהירות של המדעים”, ומצהיר שהוא “מתכוון להיות ערמומי כמו אגריפה, אשר הרוחות שהעלה באוב גרמו לכל אירופה להעריץ אותו”.

חבר אחר באותו החוג, הסאטיריקן תומס נאש, מזכיר כמה פעמים בחיבורו “המטייל חסר המזל” את כוחו של אגריפה בהפיכת הפרקטיקה של הכישוף לפילוסופיה של המדע, עד כדי כך שהוא מציין כי אפילו תומס מור שביקר ביבשת אירופה יחד עם לורד תומס קרומוול, “צפו בקסמיו והיו להוטים להביא עמם חזרה לאנגליה תיאורים של כמה מהניסויים” של אגריפה.

למרות שקיבלו מספרו של אגריפה את ההשראה לרגש האנטי־ממסדי שטיפחו כנגד הדוגמה של האוניברסיטאות, חברי החוג “המשכילים השנונים” פיקפקו במי ששלח ידו בכתיבה ללא הכשרה לימודית. כמו היום, גם אז נתפסו אנשים מבריקים שצמחו מהמעמדות הנמוכים כמתחזים ושרלטנים. תומס נאש ורוברט גרין עמדו מאחורי החיבור “דברי שנינה בשווי פרוטה”, שבו רמזו במשחקי מילים כי שייקספיר השחקן לא יכול להיות מחזאי ומשורר, והדביקו לו את הדימוי של “עורב שעלה מן האשפתות והתחזה לזמיר”. אלה היו הזרעים שהולידו מאוחר יותר את אותה תיאוריית קונספירציה שהניחה ששייקספיר היה לא יותר מאשר דמות פיקטיבית.

אי–פי

אבל עם זאת, החוג הזה היה גם מקור ההשראה הגדול של שייקספיר, ממנו הוא הרחיב את עולמו האינטלקטואלי, ממנו שאב מושגים ותפיסות עולם עכשוויות, ממנו התוודע לספרו של אגריפה. ושייקספיר הפך למוצלח יותר מכולם מכיוון שהיתה לו נקודת תצפית אחרת. מה שהתסיס את חבורת המשוררים נגד שייקספיר היה לא רק מעמדו החברתי הנחות, אלא גם ואולי בעיקר שהיה לשחקן שביקש לחצות גבולות דיסציפלינריים ותרבותיים ולשלוח ידו גם בכתיבה. נקודות מבט שונות הולידו מחזות שונים. כך ששייקספיר, במקום לתפוס את תפקיד המחזאי כמשורר שאמור לספק את מסגרת העלילה שאיתה עושים שחקנים שימוש בבמה, כתב מחזות בצורה ניסויית, מנקודת מבט של שחקן, של מי שמערבב, ממש כמו המכשף של אגריפה, בין הפרקטיקה לבין התיאוריה, בין השירה לבין השפה המדוברת.

בשעה שחוג המשוררים עדיין תפס את המחזאות במושגים של שירה החיצונית למשחק, הפך שייקספיר את המחזאי למכשף שמבקש לעשות מניפולציות לא בטבע, אלא בקהל שעומד מולו, באולם התיאטרון שהפך למעבדת מדעי האנוש. שם, באמצעות הצגת מקרי קיצון וניגודים חדים, הוא עשה מניפולציות ברגשות הקהל וחילץ ממנו רגשות עזים של ציפייה, חרדה והקלה. עבורו, כתיבת מחזה היתה תהליך של ניסוי וטעייה, ועל פי תגובות הקהל הוא שינה והתאים את הטקסט לאורך זמן מה עד שקיבע אותו. שייקספיר האקספרימנטליסט תפס את התיאטרון כחלל שבו מושהים כל החוקים המוסריים המוטמעים בבתי הספר ובכנסיות, בדרשות ובכרוזים. בתיאטרון, הטוב המוחלט אינו מיקוד המחשבות באלוהים, אלא שאיפה לעוצמה כשלעצמה. לאחר שהושעו המוסכמות החברתיות והמוסריות, הפך התיאטרון למעבדת מדעי אנוש שבה נחשפו לעוצמה מיתרי מנגנון המאבק האנושי חסר המנוחה שעליהם פרט המחזאי, והותיר את צופיו מתבוננים בעצמם.

האם שייקספיר האקספרימנטליסט של התיאטרון היה מקור השראה עבור האקספרימנטליסטים של המדע באנגליה? האם ייתכן כי תיאטרון השפיע על מדע? הדמות המרכזית שחסידי הקונספירציה טוענים שעמדה בצורה נסתרת מאחורי השם שייקספיר, היא לא אחרת מאשר דמותו של פרנסיס בייקון, הלורד צ’נסלור של המלך ג’יימס הראשון, וחשוב מכך, הפילוסוף המרכזי של התורה האקספרימנטליסטית. בייקון דחה את קריאת הספרים של המלומדים הימי־ביניימיים, ותחת זאת הציע לקרוא ישירות ב”ספר של הטבע” הממתין להיקרא באמצעות תצפיות, איסוף נתונים, ומעל לכל, ניסויים.

אם פעם חשבו הפילוסופים על עקרונות ראשוניים העומדים בזכות עצמם ללא מגע אדם, בייקון הציע להחליפם ב”עובדות” המיוצרות במניפולציות בטבע. ממש כמו שייקספיר, שהסיט את מרכז הכובד מהמשורר למחזאי־שחקן, כך גם בייקון ביקש להפוך את האקספרימנטליסט, ולא את הפילוסוף, לדמות המרכזית בגילוי הטבע. כמו ששייקספיר היה קשוב לרחשי הקהל, כך גם בייקון ביקש להיות קשוב לשיפוט של האיש הפשוט ויצא בקריאה המפורסמת “האדם הפך להיות אדון לעצמו, תנו לו להשתמש בשיקול הדעת שלו!” כמו תיאטרון הגלוב של שייקספיר, כך באוטופיה המדעית שלו, אטלנטיס החדשה, תיאר בייקון את המבנה המרכזי “מקדש שלמה”, כאולם תיאטרון שבו נערכים ניסויים בפני קהל חופשי.

חסידי האקספרימנטליזם ראו בבייקון את מקור ההשראה להפוך את הניסוי לשיטה שעליה יושתת המדע כולו, אך נדמה כי באופן נרמז הם לקחו מהתיאטרון השייקספירי את הצורה. הניסויים הראשונים תוארו בצורה תיאטרלית כסוג של מחזה עם מתח, ציפייה ואנטי־קליימקס, כשמסביבם עדים שאינם רק קהל משועשע אלא גם עדים החיוניים לקביעת אמינות הניסוי. זאת ועוד, המבנים הנראטיביים של התיאטרון הועתקו לכתיבת דו”ח מעבדה. בעוד שכתיבה מדעית קודמת היתה בעלת כוח שכנוע והדגמה פנימיים לטקסט, הרי שבתיאור ניסוי מתאר הטקסט מציאות ועובדות העומדות כשלעצמן, מחוץ לטקסט. כך שממש כפי שבמחזה מתחלק הטקסט בין הדמויות, שומר על מקצב ואיזון, עד לרגע המסוים שבו הגיבור פונה לדבר אל עצמו ‏(soliloquy‏), הרגע שבו באמצעות המונולוג הוא עושה הפשטה והכללה, כך גם בדו”ח המעבדה ‏(אם כי לבטח בצורה יבשה יותר‏) מתאר המדען את ההיפותזה, המכשירים, שלבי הניסוי, התוצאות, ואז ברגע מסוים, במונולוג סיכום, נדמה כי הוא עושה הפשטה והכללה של הניסוי, והופך את המסקנות מהמקרה המיוחד של הניסוי להכללה גורפת על חוקי הטבע.

המהפכה האינטלקטואלית של תחילת העידן המודרני עמדה בעיקרה על שילוב הפרקטיקה בפילוסופיה, כלומר כיצד ניתן “לעשות פילוסופיה ללא פילוסופיה” כדבריו של תומס מור. זה התחיל באמנות, כשליאון בטיסטה אלברטי ניסה להבין את הקשר שבין “לצייר” לבין ציור, והפך את הצייר לפילוסוף. זה נמשך דרך אגריפה שניסה להבין את הקשר בין “לכשף את הטבע” לבין “הטבע”, והפך את המכשף למדען. זה עבר דרך שייקספיר בספרות, שכרך את כתיבת השירה ב”עשיית תיאטרון” והפך את המחזאי לפרסונה הספרותית החשובה. את האמן, הפילוסוף והמשורר - שבתקופה העתיקה התיימרו לתאר את המציאות כשלעצמה - החליפו האמן, המדען והמחזאי אשר באו לתאר את המציאות והותירו אותנו מתבוננים בעצמנו.

ד”ר אבנר בן־זקן הוא היסטוריון של המדע ומלמד בקריה האקדמית אונו

אי–פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו