בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בן גוריון והתקשורת, לא סיפור אהבה

ראש הממשלה הראשון, שביקש לבנות אומה לצלילי קול ממלכתי אחד, נאלץ להתמודד עם תקשורת ביקורתית ונשכנית יותר מכפי שנהוג לחשוב - גם אם היתה מגויסת בנושאי ביטחון

11תגובות

בן גוריון לא ציפה למתקפה כזאת. הוא כבר התרגל לכך ששרי ממשלתו אינם ממהרים לומר אמן על הצעותיו, אבל הפעם באמת נראה היה לו שמדובר ב”עניין קטן אחד”. מה ביקש בסך הכל? להקים תחנת רדיו צבאית, כלי לחינוך החיילים העולים החדשים וגם אמצעי לגיוס המילואים בשעת חירום.

אבל השרים, ייאמר לזכותם, הבינו שלא מדובר בעניין טכני או מינהלי, והפכו את הדיון על הקמת גלי צה”ל בספטמבר 1950 לוויכוח נוקב בשתי סוגיות עקרוניות. האחת, העוצמה והעצמאות שרצה ראש הממשלה ושר הביטחון להקנות למערכת הביטחון. מזכיר הממשלה זאב שרף זיהה זאת מיד והבהיר עוד טרם הדיון בממשלה כי ממש כשם ששר התחבורה אינו יכול להקים במשרדו תחנת רדיו, גם לשר הביטחון אין סמכות לכך. שר האוצר אליעזר קפלן התקשה להבין מדוע לא ניתן לשדר תוכניות לחיילים בקול ישראל, מונופול השידור הממשלתי. לא רק השאלה התקציבית הדאיגה אותו. “גם בשביל הצבא טוב שהוא ירגיש עצמו כגוף הנמצא במסגרת המדינה ולא כאותה יחידה נפרדת”, אמר קפלן. היה זה ביטוי מוקדם לחשש מהתעצמות “צבא שיש לו מדינה”, ההפך מהראוי במדינה דמוקרטית.

העניין השני נגע בשאלה אם צה”ל הוא אכן המבער הראוי ל”כור ההיתוך”. אפילו גולדה מאיר, מהמקורבות ביותר לבן גוריון סביב שולחן הממשלה, הסתייגה משאיפתו להפקיד בידי הצבא את עיצוב ישראליוּתם של העולים. “איננו רוצים בעם ציווילי ובעם צבאי לחוד... אני יודעת שבעולם הגדול מקובל שהחייל הוא יצור אנושי אחר. אבל אצלנו זה לא יכול להיות כך”, אמרה גולדה. “החייל שלנו, במידה שהוא מתחיל לשמוע עברית, צריך גם לשמוע כל אשר כל איש ביישוב שומע בשידורי הרדיו”. עוד קודם לכן שמע בן גוריון תוכחה דומה מפי הפילוסוף מרטין בובר. “הצבא איננו מעין תמצית החברה”, הסביר לו בובר. “חוקתו חוקת היוצא מן הכלל, ועל כן אין להקיש מהצבא על החברה”.

בסוף הדיון נדרש בן גוריון, בלחץ השרים, לקבל שתי הסתייגויות: גלי צה”ל תפעל בתיאום עם קול ישראל, ולמשך שנת ניסיון אחת. וגם כך ניתן האישור רק על חודו של קול - חמישה בעד, ארבעה נגד. שני התנאים נשכחו עד מהרה.

זו לא היתה הפעם היחידה שבן גוריון נאלץ להתעמת עם שריו בסוגיות הנוגעות לתקשורת. חשוב היה לו להבטיח שהממשלה תשמור בידיה את השליטה על הנעשה בעולם התקשורת, ותוכל לסכל הופעתם של עיתונים בלתי ראויים, בעיניו כמובן. באוקטובר 1948 ביקש הארגון הקומוניסטי הערבי “הליגה לשחרור לאומי” רישיון להוציא עיתון יומי לקראת הבחירות לעיריית חיפה. שר הפנים יצחק גרינבוים לא מצא סיבה לסרב. משרד החוץ התנגד וטען שבעיתון יש “סכנה לביטחון המדינה, סכנה למדינה בכלל”. גרינבוים הזהיר את השרים מפני חשדנות גורפת ביחס למיעוטים. “כל מה שעושה מיעוט לאומי... תמיד אפשר להוכיח שיש בו משום סכנה, מיעוט לאומי משמש תמיד נושא לחשדות. אם לקבל הנחה זו, הרי אפשר לאסור על המיעוט הערבי להביע דעותיו, להוציא עיתון, להופיע בפומבי וכו’”, אמר גרינבוים.

בן גוריון התנגד. הוא הזכיר לשרים כי “הליגה לשחרור לאומי” העזה להציג את ההסתדרות כארגון של מפא”י וכ”מכשיר אימפריאליסטי”. שר החקלאות אהרן ציזלינג, איש מפ”ם, שלל את הדרישה למנוע רישיון מהעיתון הערבי ותבע דיון עקרוני. “אינני יודע בזכות מה נוטלת לעצמה הממשלה שלנו את הזכות להמניע הופעת עיתון על ידי יחיד או ציבור, אלא אם כן הם עומדים מחוץ לחוק. על יסוד מה? מה הם בכלל הכללים לאיסור הופעת עיתון?” שאל. “אל נתרגל ליטול לעצמנו זכויות מתוך שיקולים, שאין מאחוריהם מצע עקרוני מוצק... הבחינה אינה אלא אחת: אם הגוף מבקש הרישיון לעיתון הוא חוקי או בלתי חוקי. אם הוא מקבל או אינו מקבל את החוקים החלים על הכלל. אני מציע להשיב למי שביקש רישיון שאין איסור”. בסוף, כרגיל, נמצאה פשרה. רישיון ליומון לא ניתן, אבל הותר לליגה להוציא שבועון. זו היתה הקדמה למאבקו הממושך של בן גוריון ב”קול העם”, שהסתיים בכישלון עם פסיקת בג”ץ ב–1953, שקבעה כי חופש העיתונות הוא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה.

המחויבות הכפולה

יחסי ממשלה־תקשורת מהווים נייר לקמוס יעיל למי שמבקשים לזהות ולבחון עמדות ותהליכים רחבים יותר: תפיסת הדמוקרטיה, עוצמתה של הממשלה, יחסי הכוחות בין הגורמים השונים בחברה, אופיו של המרחב הציבורי. במחקר האקדמי ובזיכרון הציבורי נתקבע התיוג המוכר של “עיתונות מגויסת” או מתגייסת לתיאור התקשורת הישראלית בעשורים הראשונים של המדינה. כך למשל קבע הסוציולוג פרופ’ עוז אלמוג, כי העיתונות לקתה ברובה ב”חולשה דמוקרטית”, שתסמיניה היו התגייסות וולונטרית של העיתונאים לשירות המדינה, ובהעדפת שיתוף הפעולה עם הממסד על פני התייצבות מול גופי השלטון באופן בוחן וביקורתי.

אבל מחקר מקיף של מכלול יחסיו של דוד בן גוריון עם התקשורת בתקופת כהונתו כראש הממשלה, שממצאיו מובאים בספרי החדש, מציג תמונה מורכבת בהרבה. רוח ההתגייסות ניכרה אמנם בעליל בנושאים צבאיים, שבהם אימצו מרבית העיתונים את הנראטיב הביטחוניסטי. אך אפילו בתחום זה היו חריגים, גם אם נדירים. כך מנה “הארץ” ב–1954 אחד לאחד את נזקי מדיניות פעולות התגמול, ואפילו נתן אלתרמן מתח ב”טור השביעי” ב”דבר” ביקורת חריפה על פעולת קיביה, אף על פי שמטעמי צנזורה נמנע מלהזכיר את שמו של הכפר הפלסטיני שבו נהרגו עשרות אזרחים בפעולה של יחידה 101 והצנחנים בפיקוד אריאל שרון.

“ועדת העורכים” המיתולוגית, מקום מפגשם של ראשי השלטון ובכירי העיתונות, סייעה לבן גוריון למנוע פרסומים בעיקר בנושאי ביטחון, אך לא בעניינים אחרים. בשורה של אירועי מפתח, עיתונים מפלגתיים כפרטיים קראו תיגר על עמדותיו של בן גוריון ומהלכיו. האירוע המכונן התרחש חמישה שבועות לאחר הקמת המדינה, בפרשת אלטלנה. מרבית העיתונים תמכו תחילה בעמדת בן גוריון, כשביקש לאכוף את ריבונות המדינה הצעירה ותבע מהאצ”ל להעביר את כל הנשק שעל סיפון הספינה לצה”ל. אך האש הקטלנית על אלטלנה מול חופי תל אביב שינתה את הטון. ב”מעריב” השווה העורך עזריאל קרליבך את הירי לזוועות שראו עיניו עם תום מלחמת העולם השנייה באושוויץ, מיידנק וגטו ורשה. “מה שנעשה שם, בתופת, גויים עשו לנו. ואילו כאן...” כתב. גם בעיתונים נוספים נמתחה ביקורת חריפה על בן גוריון, שהתעצמה לאחר דבריו שהתותח שירה בספינה ראוי יהיה למקום בבית המקדש, כשזה ייבנה, אמירה שתומצתה לימים ל”תותח הקדוש”.

פרשת אלטלנה עיצבה את יחס העיתונות לממשלה לשנים שיבואו: תמיכה במדינה ובשימור ריבונותה, אך באותה עת חירות מלאה למתוח ביקורת ולחשוף כשלים של הממשלה, הגוף הפוליטי שנבחר לנהל את ענייני המדינה לפרקי זמן קצובים. בן גוריון ומקורביו סירבו לקבל את ההבחנה בין “המדינה” ל”ממשלה”, אבל אפילו ב”דבר” ההסתדרותי, עיתון הבית של בן גוריון, היו בכירים שראו את שליחותם לא רק בשיגור מטחים פובליציסטיים לעבר יריבים פוליטיים מימין ומשמאל. ערב הבחירות ב–1955, כשנזפו בכירי מפא”י בעורכי “דבר”, שאינם מגינים בנאמנות על המפלגה, הישיר אחד העורכים את מבטו לגולדה מאיר ואמר לה: “ב’דבר’ צריכה לבוא לביטוי לא רק ההגנה על המדינה ומוסדותיה, כי אם גם ההגנה על אזרחי המדינה מפני הממשלה”.

בימי הצנע אכן היתה לישראל “עיתונות מגויסת”. אלא שאז התגייסה התקשורת למען הנשים שעמדו שעות ארוכות בתורים בפתחי חנויות כדי לגלות שהקרח, הלחם, הבשר והביצים אזלו, או שניתן לרכשם רק בשוק השחור. העיתונים הביעו תמיכה ב”מרד עקרות הבית”, וחשפו את כשלי הממשלה ושחיתותם של מקורבים לצלחת. ב”מעריב” הפך העולה החדש אפרים קישון את פקידי הממשלה לבדיחות מהלכות. ב”דבר” הצליפו ב”התנהגותם היהירה־מתנפחת” של פקידים, ובמכוניותיהם המפוארות “המנקרות את עיני הציבור”. העיתון הכעיס את ראשי הממסד ההסתדרותי כשפירסם גם תחקיר על עניינים מפוקפקים ב”סולל בונה”, התאגיד הענק של חברת העובדים.

מהקרב על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית ב–1952 נותר בזיכרון רק מטח האבנים של אנשי חרות על בניין הכנסת. במציאות היה על בן גוריון להיאבק באתגר קשה הרבה יותר: חזית תקשורתית מימין ומשמאל. “מעריב”, העיתון הנפוץ ביותר במדינה דאז, הוביל את המערכה. ביום ההצבעה בכנסת פירסם סקר שלפיו 79.66% מהנשאלים מתנגדים להסכם. ההתקפה לא נעשתה בשליחותו של מנחם בגין: במאמר מערכת חריף כינה אותו קרליבך “משוגע העיירה” על הדרך שבה ניהל את המאבק בשילומים. ב”ידיעות אחרונות” הזהיר ד”ר הרצל רוזנבלום, במאמר בעמוד הראשון, כי נכונות בן גוריון לקבל מאות מיליוני דולרים מהגרמנים תעורר “צחוק שטנים עולמי מזעזע על חשבון השיילוקיזם היהודי המסורתי”.

ראויה אפוא הגדרת־גג אחרת לתפקוד העיתונות הישראלית, אז כהיום. זוהי פרדיגמת המחויבות הכפולה. מחד גיסא, חיבוק חם למפעל הציוני ודאגה להישרדותו ולחיזוקו. מאידך גיסא, הבנת התפקיד העיתונאי בחשיפה, בביקורת, בריבוי קולות. היה בכך גם המשך למסורת יהודית רבת שנים. שום עיתון, בגולה או בארץ, לא הוקם כדי להנהן בהסכמה לכל מה שנכתב בעיתון האחר. מגוון הקולות הציק לבן גוריון, שביקש לבנות אומה לצלילי קול אחד, ממלכתי. אבל בדרך כלל, למזלה של הדמוקרטיה, לא הצליח בכך.

ניר כפרי

צמצום הפרשנות

בן גוריון ידע להבחין בין כותרות העיתונים לבין סדר היום הלאומי. “אני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם, אני יודע רק מה רצוי לעם, ועל זה אני נלחם ואלחם כל חיי”, אמר ב–1965, שנתיים לאחר פרישתו מראשות הממשלה. בכך ביטא את השכנוע העמוק בתפקידו של המנהיג להוביל, לא להיות מובל על ידי כותרות וסקרים. ב–1934, בתארו את סגולות המדינאי, הסביר כי נדרשת ממנו “מזיגה עליונה של מחשבה סינתטית ומקפת, ראיית הנולד וכישרון מעשה יוצר”, וכן “אינטואיציה החודרת לקראת הבאות”. אלא שבכך אין די, אמר. “עליו להבין את הטבע האנושי, לדעת מסילות ללב היחיד וללב הרבים, להטות אותם ואת מעשיהם לקראת המטרות ההיסטוריות אשר הוצגו בתקופה זו ובתנאים אלו לפני הדור”.

כשהוזמן לחנוך את בית סוקולוב בתל אביב, משכן אגודת העיתונאים, כתב ביומנו: “עוד בית פאר מפוקפק”. אמירותיו על עיתונים ועיתונאים התפרשו לעתים קרובות כביטויים של זלזול. אפשר לראות זאת גם אחרת: כמנהיג סוציאליסטי הכיר מאוד בערכה של המילה הכתובה ובכוחה להתסיס. לכן ביקש להחליש את כוחה של הביקורת נגד מדיניות ממשלתו. פולמוס אידיאולוגי לא הדאיג אותו: הוא חשש מתחקירים וכתבות על שחיתות.

כראשי הממשלות שבאו אחריו חש גם הוא, חרף עוצמתו, כמי שנמצא במצור. עמד לרשותו קול ישראל, בשליטה ישירה של לשכתו ולעתים קרובות עשה בו שימוש. לציבור ביקש להגיע תוך צמצום פער התיווך וחבילת הפרשנות של העיתונאים. משום כך נמנע ממתן ראיונות לכתבים ישראלים בעשר השנים הראשונות למדינה והעדיף כתיבת מאמרים, בשמו ובפסבדונים ס”ש יריב. “מדינת ישראל לא תהיה פיקניק”, אמר בראשית ימי המדינה. גם לא לראש הממשלה הראשון, גם לא בחזית התקשורתית הרחבה והמגוונת שניצבה מולו מדי יום.

ד”ר מן הוא חוקר תקשורת והיסטוריון. ספרו “המנהיג והתקשורת - דוד בן גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948–1963”, יצא לאור השבוע בהוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו