ראיה חותכת

רוח ובלגן

הסוס אדוארד ורוכבו, זוכי מירוץ הסוסים השנתי שבכפר תורמוסעיא, ליד רמאללה, 12 באוקטובר

טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב

זהו אדוארד, הסוס שניצח באליפות מירוצי הסוסים השלישית של מועדון הרכיבה הפלסטיני תורמוסעיא, שהתקיימה ליד רמאללה ב–12 באוקטובר. הצילום מתלכד לרגע עם מבטו בתוך ההמולה והשמחה והצהלה והפורקן של רגעי ההכתרה של בעליו ושל רוכבו. ולמרות שאינו מושלם - בעיקר משום שחסר לו מרחק מסוים מאדוארד, ונקודת המבט שלו אינה מביאה בחשבון את כל האפשרויות שבקומפוזיציה הכוללות את הקהל סביב - הצילום הזה, של עבאס מומאני מסוכנות אי.אף.פי, מצליח לתאר את נשמתו של הסוס אדוארד הלבן־חום מקלנסוואה שגבר על 59 מתחרים. והדבר הזה, נשמתו של אדוארד, ברור מאוד אבל גם חומק מהגדרה במילים, מהאנשה מוחלטת, מרידוד.

יש לא מעט סוסים בצילום הישראלי, ובעיקר במאות רבות של צילומי־חדשות המתארים פיזור הפגנות בעזרת פרשים, בתוך ומחוץ לקו הירוק. בצילומים אחרים, שיש להם יעדים אמנותיים מובהקים, סוסים מופיעים כיצורים אגדיים, סימבוליים ויפים להפליא כמו בצילום הידוע, המהפנט, של פבל וולברג, המתאר סוס לבן מסוונר מהבזק מצלמה בלילה בחצר אחורית כלשהי או בצילום של אייל לנדסמן, המתאר סוסה לבנה אצילה הרצה במעגלים בחצר במזרח ירושלים ‏(גם היא רצה בחושך‏), שמבוסס על פרויקט שעשה ב–2005 בפסטיבל עכו עם הבמאי אמיר זואבי, הוגדל לממדי־ענק ונתלה בשבוע שעבר על קיר האנגר בנמל ביפו במסגרת פסטיבל הצילום.

צילום: עבאס מומאני, איי־אף־פי

אבל הצילום הזה, שיש לו גם יעד חדשותי, ואין לו יומרה קונספטואלית, מביט באדוארד מזווית חברתית. ולמרות שאין בו ביקורת על השימוש בו לצורכי תחרות - מה גם שהיחס לסוסים בחברה ובתרבות הפלסטיניות הוא נושא מורכב ומרובד הרבה יותר, ודווקא מועדון הרכיבה מסדיר ומתעל אותו לכיוונים מפוקחים - הוא גם נמנע מלהציג את החגיגה באופן אידיאלי. וכך, מכל פני הסוסים המוכרים באמנות, פניו של אדוארד הרתומים ברתמה אדומה במרקם פלסטיק ולשונו המתעגלת בצרחה מתחת למוט של רסן המתכת שבפיו - מזכירים את פני הסוס הגולגולתי הגרום הדקור של פיקאסו בגרניקה שלו. ומהזווית הזאת, שבה השמש נמצאת מאחורי גבו של הג’וקי הזקן, הקהל סביב מטושטש, עד שאי אפשר כמעט לראות את האב המרכיב את בנו על כתפיו משמאל או את הנער המניח את ידו השמאלית על חזהו ומקרב את הימנית לפיו בריכוז.

אבל הכהות הזאת, והזווית הזאת, פועלות כמרככות: הן גורמות לכך שפס של אור יחבר בין לחיו המקומטת של הג’וקי, אוזנו הגדולה, שיער השיבה המקורזל שלו ומגבעת הבוקרים המחוררת שלו לבין אוזנו הזקורה של אדוארד, רעמתו הדלילה הדביקה וצווארו הרזה. פיו של אדוארד המוקף אנשים פעור, ופיו של הג’וקי, המחכה לגביע המוזהב החלול שמוגש לו מלמטה, חתום וצר ומוטה כלפי מטה. טבעת המתכת הענקית המחברת בין הרסן שבפיו של אדוארד לרתמה שלו, בולטת במרכז הצילום והרצועות אדומות יותר בשמש, ועל רקע האפודה הצהובה של הסדרן מאחור. על חגורת מכנסי LEE של הג’וקי בולט פתאום נרתיק לטלפון סלולרי ישן. ואפשר להרגיש ולראות ולהבין את השילוב שבין רוממות רוח לבלגן, בין סימביוזה לבין ניצול, בין גאווה לבין קושי, בין כוח ונעורים לבין זקנה ותשישות. בין ספורט לבין קרב. ואפשר גם לשים לב שרק גברים נראים כאן. ואולי, גם זו זווית שמבעדה אפשר להסתכל על הצילום הזה. לחשוב עליו במונחים חברתיים וגם להבין אותו. ולהבין את אדוארד.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ