שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נועה מנהיים
נועה מנהיים

כדי להיראות נפלא בחליפה, להתחמש בגאדג’טים עתידניים ולהילחם נגד נבלים גרוטסקיים ויפהפיות קטלניות, לא צריך להיות באטמן. מספיק להיות בונד. ג’יימס בונד. החודש שב גיבור העל הבריטי המלוטש, יליד מלחמת העולם השנייה והכוכב הלוהט של המלחמה הקרה, להלום בארכי־רשעים כמו שרק הוא יודע, 50 שנה לאחר שהופיע לראשונה על המסך ב”ד”ר נו”.

איאן פלמינג, אביו מולידו של בונד, היה בן תפנוקים בריטי, שבדומה לגיבור שיצר, לא הסתדר במיוחד עם מסגרות. כבר בבית הספר התיכון המכובד שלו נקלע לעימותים תמידיים עם ההנהלה בשל נטייתו להשתמש ביותר מדי ברילנטין, בשל נטייתו להשתמש ביותר מדי נשים צעירות ובגלל הגישה שלו באופן כללי.

אמו משכה בחוטים כדי להכניס אותו לקולג’ הצבאי המלכותי, אך פלמינג עזב אותו לאחר שנה שבה קיבל הכשרה צבאית בסיסית ביותר וגם זיבה. אמו הכל־יכולה סידרה לו משרה במשרד החוץ, אך פלמינג נכשל בבחינות הכניסה. אמא נחלצה שוב לעזרה והכניסה אותו לסוכנות הידיעות “רויטרס”, שבה הישגו הגדול ביותר היה ראיון מוחמץ עם סטלין, שטרח לשלוח לו פתק התנצלות בכתב ידו. בלחץ אמו ניסה פלמינג לשלוח את ידו גם בבנקאות ובבורסה, אך גילה כישרון גדול יותר בשליחת היד אל נשותיהם של אחרים והצליח לנהל במקביל רומן עם רעיה של ברון ועם יורשת של לורד.

ההצלה הגיעה לבסוף לא מכיוונו של סטלין, אלא מזה של היטלר. מלחמת העולם פרצה, ופלמינג גויס לשורות הביון הבריטי. כאן, סוף־סוף, בא כישרונו לידי ביטוי. פלמינג, שידע עד כמה הבגדים עושים את האדם, היה מהוגיו של “מבצע קציצה”, במסגרתו הושתלו מסמכים מטעים על גופתו של קבצן אומלל, שנלקחה מחדר המתים המקומי והולבשה במדיו של צנחן. הגרמנים בלעו את הקציצה בשקיקה. המיזם הבא שלו היה הקמת יחידת קומנדו שתפעל מעבר לקווי האויב, ויש שקושרים את שמו גם לעריקתו המדהימה של רודולף הס. אך המלחמה הסתיימה ופלמינג החליט להגשים את חלומו. הוא קנה שטח אדמה בג’מייקה, אי שבו התאהב במהלך שירותו הצבאי, בנה עליו בית בשם “גולדן איי”, וב–1952, במשך חודשיים וכדי להסיח את דעתו מנישואיו הקרבים לחברתו ההרה, כתב את ספרו הראשון: “קזינו רויאל”.

ליצירת הגיבור שלו השתמש בדמויותיהם של כל המרגלים שהכיר במהלך שירותו, מאחיו, פיטר, ועד לסוכן הכפול ההונגרי, דושאן פופוב, בתוספת ניחוח האפטרשייב שלו עצמו, חיבתו לביצים מקושקשות ולנשים יפות. את שמו קיבל ג’יימס בונד משמו של אורניתולוג אמריקאי, שכתב על ציפוריה של ג’מייקה, שם סתמי למדי, שנבחר מכיוון שפלמינג רצה שגיבורו יהיה “משעמם לחלוטין. אדם לא מעניין שקורים לו דברים מעניינים. מכשיר קהה”, כלי שרת בידיה של המדינה המשתמשת בו ככלי משחית, רוצח ברשות הוד מלכותה.

פלמינג נאלץ שוב למשוך בקשרים משפחתיים כדי לפרסם את ספרו, אבל מהר מאוד התברר שציבור הקוראים בבריטניה הגדולה לשעבר, שעודו נאבק בקיצוב שלאחר המלחמה ובהתפוררותה של האימפריה, צמא בדיוק למשקה שפלמינג מוזג לו - מעורבב, לא מנוער, עם נגיעות של זוהר קונטיננטלי, ברק היהלומים לצווארן של נשים פטאליות, הקרירות המתכתית של קנה אקדח וריח הסכנה.

שון קונרי ואורסולה אנדרס ב"ד"ר נו"צילום: רקס

המו”ל, שהיה חשדן בתחילה כלפי התערובת האסקפיסטית הנפיצה שהציע פלמינג, נאלץ להדפיס במהירות שלוש מהדורות נוספות כדי לעמוד בביקוש. פלמינג כתב 12 רומנים ושני קבצים של סיפורים קצרים על 007 וזכה לראות את גיבורו מככב בתסכית רדיו, מעובד לטלוויזיה, לקומיקס ולסרט קולנוע. בעקבות הופעתו של שון קונרי כבונד העניק פלמינג לדמותו בספריו הבאים שניים ממאפייניו הבולטים של קונרי - חוש הומור ומבטא סקוטי.

מציצנות וסאדו־מאזו

חמשת הספרים הראשונים בסדרה התקבלו היטב, אך חודש לפני פרסומו של “ד”ר נו” האשים המבקר ברנרד ברגונזי את יצירתו של פלמינג בכך שהיא “נושאת תווים חזקים של מציצנות וסאדו־מזוכיזם”, והביקורות שקיבל לאחר יציאת הספר היו גרועות עוד יותר. פול ג’ונסון פתח את רשימתו במשפט: “זה עתה סיימתי לקרוא את מה שהוא, ללא צל של ספק, הספר המגעיל ביותר שקראתי”. הוא המשיך והודה בכך שהצלחת ספריו של פלמינג מצביעה על היותם תופעה תרבותית, אך כזו שבעיניו מגלמת את שלוש הרעות החולות של אנגליה: “הסאדיזם של הבריון בבית הספר, החרמנות של המתבגר המתוסכל, הסנוביזם של המבוגר הפרברי”. לניתוחים קטלניים אלו, בתוספת משבר בנישואיו, היתה השפעה עזה על פלמינג ועל כתיבתו, שהואטה והפכה לאפלה ואכולת ספקות עצמיים, שבאו לידי ביטוי גם אצל גיבורו.

אך שלוש שנים מאוחר יותר הגיעה הישועה מעבר לאוקיינוס. נשיא ארצות הברית הנערץ, ג’ון פ. קנדי, הודה ש”מרוסיה באהבה” הוא אחד מעשרת הספרים האהובים עליו. פלמינג זינק מיד לראש רשימת רבי המכר והפך לסופר המתח הנמכר ביותר באמריקה, שבשנות ה–60 סבלה מתחלואים דומים לאלו שבהם לקו ספריו של פלמינג - בריונות בינלאומית, תסכול מיני ועליונות פרברית.

בניגוד ליוצרו, שהלך לעולמו ב–64’, ולרבי מרגלים אחרים כמו סמיילי של ג’ון לה קארה, שרד בונד היטב את נפילת החומה והקומוניזם. האלמנטים הפנטסטיים, המוגזמים והמנצנצים שזרע פלמינג וטיפחו ממשיכיו כמו קינגסלי אמיס ואחרים, הגיעו לפריחה מלאה בסדרת הסרטים המצליחה, הזיכיון הוותיק ביותר בעולם, שרווחיו נופלים רק מאלה של סרטי “הארי פוטר”.

22 סרטים מונה הסדרה עד כה, כולם פועלים על פי המתכון המנצח, למרות שלפעמים הם מרשים לעצמם להחליף את הזית במרטיני: הדיווה התורנית תשיר את שיר הפתיחה ‏(אדל, כך נראה‏), שיעוטר בצלליות מפתות ויסתיים באותו קנה אקדח איקוני הממסגר את גיבורנו. הנשים יהיו אלילות מרהיבות בעלות שמות רומזניים ואקזוטיים ‏(פוסי גאלור, מישהו?‏) הנבלים יהיו זרים מרושעים, שונאי־אדם אך מלטפי־חתולים ועוזריהם בעלי מיומנות קטלניות אך ביזאריות ‏(הכובע ההרסני של אודג’וב, למשל‏) יהיו Q והגאדג’טים שלו ו–M, שיכול להחליף את מינו ולהפוך לג’ודי דנץ’, אבל יישאר תמיד M.

התבניתיות המוקפדת הזמינה פרודיות וחיקויים מהרגע הראשון, מסדרת ספרים על פי זיכרונותיה של המזכירה המסורה והמאוהבת, מיס מאניפני, לסדרות קומיות כדוגמת “אוסטין פאוורס” ו”ג’וני אינגליש”, אבל כרבע מאוכלוסיית העולם ראתה לפחות סרט “ג’יימס בונד” אמיתי אחד.

שישה שחקנים לבשו עד כה את הטוקסידו: שון קונרי, שהביא איתו לשישה סרטים שארם של פרחח סמטאות מגלזגו; רוג’ר מור, שהעניק בריטיות עילאית נונשלאנטית לדמות בשבעה סרטים; טימותי דלטון, שהפראות האפלה שלו לא התאימה ליותר משניים; פירס ברוסנן, שתירגל דמוי בונד חלקלק בסדרת הטלוויזיה “רמינגטון סטיל” ובמשך ארבעה סרטים נראה נפלא בחליפה; ולבסוף, בונד הנוכחי, הלוא הוא דניאל קרייג הגוץ, משורבב השפתיים וקר העיניים, שהעז להצהיר שלא אכפת לו איך הוא שותה את המרטיני שלו. אבל, כמו שהוכיחה האולימפיאדה האחרונה, הבריטים בוטחים בו מספיק כדי ללוות את נערת הבונד האולטימטיבית על פני שטיח רוחש כלבי קורגי ואל טקס הפתיחה. אולי זה בזכות נוכחותם משרת השלווה של כל המרכיבים הנכונים והידיעה שבסופו של דבר, לא משנה מול מי הוא ניצב - טרוריסטים חסרי מצפון או משטרים אפלים וחסרי אחריות - בונד ייצא תמיד וידו על העליונה, וכל זאת כשהוא חמוש לא בכוחות על, אלא במבטא מלוטש ובאנדרסטייטמנט מתוזמן היטב.

דווקא בונד, עם כל הצעצועים הטכנולוגיים, המכוניות המשופצרות וכלי הנשק העתידניים, מסמן בעצם החזרתיות הצפויה והקבועה שלו את הנוסטלגיה החזקה מכל, געגוע לאותה תקופה פשוטה ותמימה של סאדיזם, חרמנות וסנוביזם, כשנשים היו נשים אמיתיות, גברים היו גברים אמיתיים והשמש לא שקעה על האימפריה הבריטית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ