בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמזונה הפרטית שלי

המשוררת הרוסייה מרינה צווטאייבה ניהלה חיים סוערים וטראגיים. עכשיו מתפרסם בעברית המכתב הכאוב שהיא כתבה לאמזונה שהיא אהבה

9תגובות

“אי אפשר לחיות מאהבה. הדבר היחיד שמאריך חיים באהבה הוא הילד”, כתבה המשוררת הרוסייה הגדולה מרינה צווטאייבה ב–1932, בשנות גלותה בפאריס, במסה פרי עטה בשם “את האח שלי - מכתב לאמזונה”. לאמיתו של דבר היה זה מכתב מתפלמס אותו הועידה צווטאייבה לאמזונה לסבית סוערת, גם היא גולה בבירה הצרפתית, אלא שאצל צווטאייבה העוצמה של המילים, גם כאשר מדובר באיגרת שלא נשלחה ליעדה, מזכה את הקוראים בטקסט עז שהאמירה של צווטאייבה “כל הפרוזה שלי אוטוביוגרפית” חלה גם עליו.

חלפו שנתיים ובחורף 1934 העתיקה צווטאייבה ושיכתבה את השורות הנפלאות שנכתבו בצרפתית וסופו של דבר שהמכתב נדחף למגירה ולא הגיע לאותה אמזונה - נטלי קליפורד בארני, משוררת וסופרת אמריקאית אשר ניהלה במעונה שבגדה השמאלית סלון ספרותי אמנותי שהיה לב לבו של הלסבוס הפאריסאי. אם צווטאייבה גרסה שאי אפשר לחיות מאהבה, הרי שבארני כתבה באחד מספריה: “האהבה היא הקומוניזם היחיד שאני מאמינה בו”.

45 שנה עברו עד שהטקסט העלום של צווטאייבה ראה אור כספר בפאריס. עכשיו הוא הודפס בעברית בהוצאת רסלינג ביוזמתה ובתרגומה של הסופרת והמסאית מיכל בן נפתלי שהקדימה מאמר אודותיו. את אחרית הדבר כתבה דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, משוררת ואם לשניים, ובה היא נדרשה לשאלות שצווטאייבה העלתה במסה: יחסי אהבה בין אשה לאשה ומקומו של הילד ‏(“דיוקנו החי של האהוב”‏) ביחסים הללו, ולא פסחה על הסוגיה העיקרית - כתיבתן של נשים. “קראתי בספרך”, פותחת צווטאייבה, “את קרובה אלי כמו כל הנשים הכותבות. אל נא תיפגעי מן ה’כל’ - לא כולן כותבות: כותבות אלה מבין כולן אשר כותבות...”

איליה מלניקוב

“את האח שלי” הוא מכתב של אשה אחת לרעותה שבו צווטאייבה מאירה את התובנה כי הטבע קבע שלבנות זוג לסביות לא יהיה לעולם ילד משותף ולכן הקשר ביניהן עקר וככזה נדון לכישלון. “מדובר בילד קונקרטי אך גם בילד מטאפורי”, מחדדת דנה אמיר. “צווטאייבה טוענת שיחסים בין נשים לא יכולים להיפתח לשלישי ‏(הילד‏) אבל גם לא לאחר שבא מבחוץ. יש בקשר אלמנט של הכפלה אך אין בו מקום לאחרוּת. ולכן דינו להישאר דו־ממדי”.

הטקסט מטאפורי ונסב על המקום שבו צווטאייבה הרגישה אבודה. היא מנסחת את השאלות הכי עקרוניות, כגון מהו קשר זוגי פורה ומהי זוגיות עקרה, ואומרת שמרגע שהקשר מוציא את עצמו מההתפתחות בתוך הזמן, הוא הופך מצד אחד לקשר שלא יכול להתפתח ומצד אחר גם לקשר נצחי. מנקודת מבטה, הקשר גם נחות וגם נעלה, כי הוא מחוץ לסדר, לזמן ולחוקים”.

המסה של צווטאייבה, מדגישה אמיר, היא גם ניסיון למקם את המחברת כאשה כותבת, מה גם שבחייה הודר שמה ממצבת המשוררות הגדולות. אמיר מוסיפה כי “הטקסט חזק ונוגע ללב וחושף חשבון נפש של צווטאייבה עם עצמה, עם האופנים שבהם היא הצליחה ולא הצליחה להוציא את עצמה מן הסדר הנורמטיבי הקיים, הן בחיים והן בכתיבתה, ועם המקום שניתן לה או נלקח ממנה כתוצאה מכך. זה טקסט שהעניין העמוק שלו הוא לא כל כך בילד הקונקרטי כמו בילד האלגורי, המטאפורי, שמסמל בכלל את האפשרות של ‘היוצא מן הכלל’ להיות פורה. יכול להיות שבלי להיות מודעת לכך, היא ניהלה עם עצמה חשבון נפש נוקב שהשורה התחתונה שלו היא שהניסיונות הקיצוניים שלה ‘לצאת מן הכלל’ בכל דרך היו בסופו של דבר ניסיונות עקרים, שהשאירו אותה מחוץ לעולם ואולי גם מחוץ לעצמה”.

צומת תרבותי הומה

“את האח שלי” נכתב כשצווטאייבה, כבת 40 אז, היתה רצוצה מנדודים. היא ספגה דחיות עד מחנק כמשוררת ובה בעת גם סבלה מחרפת רעב. “למדתי להניח כמעט לכל - ללא תוחלת”, כתבה בטקסט. נסיבות כתיבתו של “את האח שלי” אינן ברורות לגמרי ובהסתמך על מעט המקורות שבן נפתלי איתרה, היא התקשתה לגלות מדוע נותר כתב היד מוצפן ועלום במשך 45 שנה עד שפורסם כספר בפאריס.

בן נפתלי נשבתה במסות של צווטאייבה לאחר שקראה את “להט אדום - האמנות באור המצפון”, שירים ומסות של צווטאייבה ‏(תירגמה רנה ליטוין, הקיבוץ המאוחד‏). בחנות ספרים קטנה בפאריס היא נתקלה בכרך של “את האח שלי” והחליטה לתרגם אותו לעברית. “הטקסט אינטנסיבי ויפה, ורבות בו הסתירות הפנימיות”, היא אומרת. “ניתן לקרוא אותו באופנים מגוונים. אני בעד הקריאה הפואטית שלו ככתב יד ששואל שאלות על מהות הוויתור בחיים, על זוגיות, על הומוסקסואליות והטרוסקסואליות. הטקסט ספרותי, פואטי ועשיר והוא מעורר שאלות קיומיות שחשובות לכולנו”.

בהסתמך על מכתב שצווטאייבה שלחה לחברה ב–1935, גילתה בן נפתלי שהיא ביקרה בסלון של נטלי קליפורד בארני וקראה שיר פרי עטה שלא עורר תגובות נלהבות, אבל בארני הבטיחה לעזור. ואילו צווטאייבה, שהשתוקקה ששיריה ייצאו לעולם, הפקידה כתב יד בידי בארני. אך בארני, שהיו לה בית דפוס וקשרים עם מוציאים לאור, לא עשתה דבר ובנוסף לכל איבדה את השירים.

בפאריס של שנות ה–20, כשהמודרניזם בספרות ובאמנות הגדיר את התקופה, שימש ביתה של בארני צומת תרבותי הומה. בארני המיליטנטית, שראתה בהומוסקסואליות מהלך טבעי ומולד, נודעה באהבותיה הגלויות שהזינו לא מעט ספרים. בחוגים האמנותיים שבביתה לקחו חלק יוצרים גדולים כרודן, רילקה, ג’ויס וקוקטו לצד יוצרות לסביות ובהן הסופרות קולט, גרטרוד שטיין, ג’וּנה בארנס וסילביה ביץ’, המו”לית של “יוליסס” ובת זוגה אדריאן מונייה, שהקימה את חנות הספרים האנגלית “שייקספיר אנד קומפני” על גדות הסיין.

ב–1920 ראה אור “מחשבות של אמזונה”, ספרה הפוליטי של בארני שכלל ביקורת פמיניסטית פציפיסטית לצד שאלות על הומוסקסואליות, זיקנה, אלכוהול וספרות. ב–1939 היא פירסמה את כרך ההמשך, “מחשבות חדשות של אמזונה”.

בן נפתלי מוצאת שבמסה “את האח שלי”, עורכת צווטאייבה עיבוד נוסף לפרק הלסבי שבחייה. סיפור אהבתה למשוררת סופיה פרנוק בין השנים 1914 ל–1916, שהתגלם בשירי ה”חברה”, הוליד גם את הרומן “סיפורה של סוניצ’קה” ‏(בתרגומה של סיון בסקין, אחוזת בית‏). קשה לדעת אם פרנוק היא אכן הנמענת של “את האח שלי” כפי שרואה זאת בן נפתלי. ייתכן שזהותה המינית של צווטאייבה לא היתה כה חד משמעית. לבעלה סרגיי עפרון היא שמרה נאמנות עד אחרית ימיה - “אעבוד אותך כמו כלב”, היא נשבעה ביומנה - מה שלא עמד בסתירה לצורך באהבה שבער בה. רוב הרומנים שלה התנהלו בהתכתבויות. מרכז הקיום שלה היה הכתיבה והיא קדמה לכל, הן לילדיה והן לרומנים שלה. ב”את האח שלי” היא כתבה שלאוהבים אין ילדים - למשל רומיאו ויוליה, טריסטן ואיזולדה - מפני שאין להם עתיד אלא רק את הווה אהבתם.

במסה מפוארת על יצירתה ודמותה של צווטאייבה ‏(שפורסמה ב”חדרים 9”, קיץ 1990‏), כתבה החוקרת מיה קגנסקיה: “בחיי צווטאייבה היו שני רומנים בלבד, האחד - עם הבעל, השני - עם כל האחרים, לרבות שני רומנים עם נשים ועוד שניים במכתבים עם פסטרנק ורילקה ‏(‘קיץ 1926, חליפת מכתבים’, הוצאת כרמל‏). בדומה לסאפפו, גרטרוד שטיין או וירג’יניה וולף, עברה צווטאייבה ניסיון של אהבה חד מינית, אבל דווקא עברה, כפי שעוברים בחדר ויוצאים אותו, ורק נטלה עמה אותו הדבר היחיד שהיתה לוקחת מכל ניסיון אחר: שירים ‏(מחזור ‘חברה’‏) ופרוזה ‏(‘סיפורה של סוניצ’קה’‏)”.

ב”את האח שלי” מתייחסת צווטאייבה לספר “מחשבות של אמזונה” של בארני וקוראת לה: “הקשיבי לי, אינך צריכה להשיב לי, עלייך רק לשמוע אותי. אני נושאת אלייך פצע היישר ללב, ללב ייעודך, אמונתך, גופך, לבך.

“יש לקונה בספר שלך - אחת, עצומה - מודעת או לא? אינני מאמינה בלא מודע של אנשים חושבים, עוד פחות מכך - של אנשים חושבים כותבים, כל שכן - בלא מודע של אשה כותבת. הלקונה הזאת, ההשמטה הבלתי כתובה, החור השחור הזה - הוא הילד...”

חזקה, תובענית, פרובוקטיבית

בגיל חמש מרינה צווטאייבה כבר קראה פושקין, שהיה לסופר הנערץ עליה ובגיל שש כתבה שירים. אמה ציפתה שהיא תהיה פסנתרנית אבל הילדה שנאה את תקתוק המטרונום שניצב על הפסנתר והעדיפה את הכוננית עם הספרים, בלטינית של אביה ובאנגלית של אמה. “אמא המסכנה, כמה ציערתי אותה, ואיך לא נודע לה מעולם שכל ה’אי מוזיקליות’ שלי היתה בסך הכל מוזיקה אחרת!” היא כתבה בספר הפרוזה האוטוביוגרפי שלה “המסע אל הים” ‏(תירגמה רנה ליטוין, הוצאת חרגול‏).

ב”המסע אל הים” המופלא, היא מתארת את קורות ילדותה הלא קלה. צווטאייבה נולדה במוסקבה ב–1892. אביה, היסטוריון של אמנות, ייסד את המוזיאון לאמנות הראשון במוסקבה. אמה היתה פסנתרנית חובבת. עם מרינה ואחותה אנסטסיה התגוררו גם שני ילדיו של האב מנישואיו לאשה שמתה ושאותה המשיך לאהוב. גם אשתו שמרה פינה בלב לאהובה הקודם.

מרינה ואחותה גדלו במשפחה מוזיקלית־אמנותית במוסקבה הטרום־מהפכנית. עד גיל עשר היא קיבלה חינוך ממורים פרטיים. לאחר שהאם חלתה ב–1902 בשחפת, הרבתה המשפחה לנסוע לאתרי מרפא והילדות שהתחנכו בפנימיות בשווייץ ובגרמניה רכשו שליטה בצרפתית ובגרמנית. כשמלאו למרינה 14, מתה אמה ורק אז היא יכלה להתמכר לשירה ולספרות בתקופה של פריחת הסימבוליזם הרוסי, שלדעת חוקרי ספרות כה השפיע עליה.

בגיל 17 היא שמעה שיעורים בסורבון בחוג לספרות צרפתית של ימי הביניים. הופעתה הראשונה בעולם הספרות היתה ב–1910 והיא בת 18, בקובץ שיריה “אלבום ערביק” בהוצאתה. הספר ריתק את תשומת לבם של המשוררים הבולטים אז.

המשורר והמבקר מקס וולושין, פטרונם של סופרים, הזמין אותה ב–1911 לביתו בקוקטבל, עיירת נופש לחוף הים בקרים, שבו שהו אמנים וסופרים ושם היא פגשה את בעלה לעתיד סרגיי עפרון. הוא היה יהודי למחצה, רק בן 17 וחולה שחפת אבל היא חיכתה לו במשך שנה. ב–1912 הם נישאו והיא הרתה לו. “הוא מחונן ומבריק, חכם אצילי”, כתבה במכתב, “את סריוז’ה אני אוהבת עד אינסוף ולעולמי עד”. כמה חודשים לאחר שנישאו ראה אור “פנס הקסם”, ספר שיריה השני.

בגיל 21 היא ילדה את בכורתה אריאדנה ‏(אליה‏). לצווטאייבה היתה זו אחת התקופות הטובות בחייה. היא נסעה למוסקבה ונכחה בערבי קריאה משיריה בביצועם של שחקנים צעירים. שם גם הכירה את סופיה פרנוק, משוררת ולסבית מוצהרת. השנה 1915 והשתיים נקשרו זו בזו וצווטאייבה הקדישה כאמור לפרנוק מחזור שירים ארוטיים בשם “החברה”. באותה עת היא התיידדה עם אוסיפ מנדלשטאם שהתאהב בה ונסע עקבותיה מקוקטבל למוסקבה עד שנבהל מעוצמתה - אמרו על צווטאייבה שהיתה עצמאית, חזקה, תובענית ופרובוקטיבית - ושב לאשתו.

בשנות מלחמת העולם הראשונה היא ניפנפה בשורשיה הגרמניים ודיברה על “גרמניה אהובתי” ומשפרצה מהפכת אוקטובר היא הזדהתה במופגן עם הלבנים. כל חייה, כתבה רנה ליטוין המומחית לצווטאייבה ומי שתירגמה כתבים, שירים ומסות שלה, “היא נטתה בעקשנות ומתוך הרס עצמי, לעמדה המנוגדת לזרם - ולרוב תמכה בצד המפסיד בעליל” ‏(מהמבוא ל”להט אדום - האמנות באור המצפון”‏).

ב–1917 היה סרגיי כבר קצין בצבא הלבנים ובאפריל ילדה מרינה את בתם השנייה אירינה, אלא שאת בעלה לא ראתה עד 1922. אלה היו שנות הרעב הגדול במוסקבה והיא סבלה מעוני ומחסור. מלחמת הקיום היתה סיוט. כשידידיה מצאו עבורה משרות ציבוריות היא נפלטה מהן. היו לה עבודות מזדמנות וחבריה תמכו בה אך היא נאלצה לגנוב מזון. עם זאת, כשהיה לה מזון היא חלקה אותו עם אחרים. זה לא היה סוד שגם סופרים מתו אז ברעב בברית המועצות.

איליה מלניקוב

בסבך הנאמנות

את בכורתה אריאדנה היא לא שלחה לבית הספר והילדה נעשתה למעין שותפה ובהוראתה של האם ניהלה יומן. בחורף 1920 היא שלחה את הילדות לבית יתומים בתקווה ששם יזכו לארוחות מסודרות. כשבכורתה חלתה היא לקחה אותה הביתה וטיפלה בה. לגודל הזוועה, אירינה הקטנה מתה בבית המחסה מתת תזונה ועל כך האשימה צווטאייבה את עצמה כל חייה. השירים שהיא כתבה בשנים הקשות הללו הובאו לדפוס שנים רבות לאחר מותה.

ב–1921 איתר העיתונאי והמבקר איליה ארנבורג את הבעל סרגיי בצ’כוסלובקיה וכעבור כשנה צווטאייבה ובתם אריאדנה התאחדו איתו בברלין. בביוגרפיה של ארנבורג, “בסבך הנאמנות” ‏(מאת יהושע רובינשטיין, מוסד ביאליק‏), מתואר פועלו של ארנבורג למען קידומה של צווטאייבה. ב–1913 הוא כתב בלהט על שירתה ואחר כך בשנים 1919–1921, כשהשלים בפאריס אוסף מסות על 12 מהמשוררים המוצלחים ברוסיה, הוא כלל גם אותה למרות שלא היתה מוכרת לציבור.

בצ’כוסלובקיה למד סרגיי מדעי המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטת פראג והתגורר במעונות ואילו היא והילדה התגוררו בכפרים מחוץ לעיר. בני הזוג עשו יחד את החורף של 1924. הכסף היה במשורה ובריאותו של סרגיי חולה השחפת הידרדרה. הוא לא עבד אלא התרכז בלימודים ובפעילות פוליטית. ליטוין כתבה שבאותו זמן ניהלה צווטאייבה רומן עם קצין “לבן”, קונסטנטין רודזביץ. פרידתם הולידה את שתי הפואמות הגדולות של המשוררת - “פואמת ההר” ו”פואמת הסוף”. בשנה שהן נכתבו, 1925, נולד גיורגיי, הבן שלה ושל סרגיי.

כעבור זמן מה עברה המשפחה לפאריס, שם התגוררה צווטאייבה בפרברי העיר במשך 14 שנים. עוני, מחסור וגם נידוי היו מנת חלקה בשנים הללו. היא לא הצליחה להוציא לאור אף ספר. עפרון, קצין הצבא הלבן לשעבר היה לפרו־סובייטי והתמסר לפעילות פוליטית ועשה נפשות בקרב המהגרים הרוסים בפאריס להכיר בממשלה הבולשביקית ולשוב לברית המועצות. ב–1937 חזרה אריאדנה לברית המועצות. עפרון, כאיש שירותי הביון הסובייטי, נחשד במעורבות ברצח איגנז רייס, סוכן סובייטי שערק, בלוזאן שבשווייץ, והיה מבוקש על ידי השלטונות בשווייץ. הוא חמק מפאריס והוברח למוסקבה. אשתו החליטה לנסוע בעקבותיו.

ביוני 1939 היא והבן הגיעו למוסקבה והתיישבו בבולשבו ליד הבירה, שם התגורר בעלה במגורי משרד החוץ. אריאדנה כתבה בכתב עת סובייטי בצרפתית אלא שכעבור כחודשיים המשטרה החשאית עצרה את סרגיי שחוסל אי שם, ואילו אריאדנה נשלחה למחנה מעצר שם שהתה במשך 18 שנה.

צווטאייבה ובנה מצאו חדר ליד בית הסופרים במוסקבה. קשיי הפרנסה שאיפיינו את חייה חזרו. היא תירגמה תמורת סכומים קטנים אבל הבדידות כירסמה בה. היא קראה משיריה אולם כתיבתה לא זכתה לשום הכרה. יחסיה עם בנה המתבגר לא היו טובים וכשפרצה מלחמת העולם השנייה פונתה עם משפחות של סופרים ממוסקבה. צווטאייבה ובנה יצאו בספינה עם משפחות אחרות. סופו של המסע היה בעיירה ילבוגה ליד נהר קאמה ברפובליקה הטטארית. עבודה היא לא מצאה. לחיים לא היתה תוחלת. ב–31 באוגוסט 1941 היא תלתה את עצמה. מרינה צווטאייבה נקברה במקום בלתי ידוע בבית העלמין המקומי.

לאחר מותה הוסיפו שיריה לקבל תגובות רשמיות של בוז ורק בשנות ה–50 הצליח ארנבורג לשנות את היחס כלפיה. כחבר בוועדה הספרותית הוא הצליח להשיג היתר לפרסם קובץ משיריה שראה אור רק ב–1962. לקח שנים עד שעיזבונה הספרותי, שכולל שירים, פרוזה, מסות, מכתבים וזיכרונות, נחשפו לציבור.

המשורר יוסיף ברודסקי העריץ אותה. בקולה, הוא כתב, “נשמע צלילו של דבר מה בלתי מוכר ומפחיד לאוזן הרוסית: אי מקובלותו של העולם”. הוא סבר שהיא המשוררת הראשונה במעלה של המאה ה–20, ואמר בראיון ששירתה קלוויניסטית. וכך פירש: “קלוויניסט הוא אדם המעמיד את עצמו תמיד למשפט ביום הדין - שלא בנוכחותו, כביכול ‏(או מתוך קוצר רוח לבואו‏) של הכל יכול. במובן הזה אין עוד משורר כמוה ברוסיה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו