בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אולי הגיע הזמן לפרשת דרייפוס ישראלית

בישראל של היום, שבה הערבים אינם אזרחים שווי זכויות והפוליטיקאים חסרי מצפן מוסרי, קשה לדמיין שמאורע דומה לפרשת דרייפוס יטלטל ויפלג את החברה הישראלית, כפי שהיה בצרפת

267תגובות

פרשת דרייפוס היתה רגע מכריע עבור צרפת ועבור הציונות: צרפת התפלגה לשני מחנות יריבים וראתה את כוחות הרפובליקה נלחמים באנטישמיות ובלאומנות במשך 12 שנים ארוכות; היה זה גם הרגע שבו ההמונים שקראו “מוות ליהודים” גרמו לתיאודור הרצל להבין שרק מולדת לאומית תוכל לפתור את בעיית האנטישמיות ‏(גם אם הדיוק ההיסטורי של התיאור מוטל בספק, הוא שייך לפולקלור ההיסטורי הקולקטיבי של הולדת הציונות, כלומר, “אנחנו כאן בגלל פרשת דרייפוס”‏). אם “פרשה” זו היתה הזרע שממנו צמח השדה הפורה של לאומיות ציונית, אם היה בה כדי להעיד על הכוחות האפלים שהציונות היתה נחושה להתגבר עליהם, נוכל לבחון מחדש את הפרק ההיסטורי הזה מנקודת המבט של מי שהפכנו להיות. אין ספק, פרשת דרייפוס יכולה לשמש לנו מראה: באמצעות בחינת השחקנים המרכזיים בדרמה הזאת, אולי נצליח להבין מחדש מי אנחנו.

השנה היא 1894, המקום - פאריס. פיסת נייר מתגלה בסל האשפה של שגרירות גרמניה על ידי עובדת הניקיון, שהיתה למעשה מרגלת של שירות המודיעין הצרפתי. המסמך העיד על כך שמישהו מהצבא הצרפתי גילה תוכניות צבאיות סודיות לגרמניה. היהודי אלפרד דרייפוס, סרן בתותחנים, נחשד מיד על ידי קצינים אנטישמים שחיברו בין יהודים לאי־נאמנות למדינה. האירוניה בהאשמה זו בולטת עוד יותר לאור העובדה כי דרייפוס, כמו מאות יהודים צרפתים אחרים ששירתו בצבא צרפת, שירת את האומה הצרפתית באותה פטריוטיות נלהבת שאיפיינה רבים מהיהודים ה”מתבוללים”. ולמרות זאת, על סמך ראיה “גרפולוגית” עלובה למדי, הוא נשפט בבית דין צבאי, הורשע, הושפל פומבית ודרגתו נשללה ממנו. הוא נשלח לכלא מרוחק, בתנאי צינוק, באי השדים, מושבת עונשין קשוחה. רוב הציבור באותה תקופה, פרט לבני משפחתו הקרובה והסוציאליסט ברנאר לזר, היה משוכנע באשמתו.

גטי אימג'ס

דבר מה מעורפל ומכאיב

כעבור שנה, ב–1895, מונה לוטננט קולונל ז’ורז’ פיקאר לשירות המודיעין ‏(כראש מחלקה‏) שהפליל את דרייפוס. פיקאר, כרבים מעמיתיו, היה אנטישמי, ויש האומרים שאף היה אנטישמי נלהב. לידיו התגלגל מכתב חשוד, ולאחר שחקר בדבר גילה כי כתב היד באותו מכתב דמה לזה שבמסמך שהפליל את דרייפוס. את המכתב כתב קצין בשם פרדיננד אסטרהזי. פיקאר המשיך לנבור בראיות נגד דרייפוס, ומשראה את דלותן, הבין כי דרייפוס הורשע על לא עוול בכפו. הוא העביר את המידע למפקדיו, אך הם השתיקו אותו וניסו להסתיר את הראיות. “מה זה משנה אם יהודי נשלח לאי השדים?” שאל אחד ממרעיו הקצינים, מבלי לחכות לתשובה. אבל לפיקאר כנראה היה אכפת. ובשל עובדה זו נטל על עצמו סיכון לא קטן: הוא נשלח לבסוף למוצב מרוחק בתוניסיה ‏(מאוחר יותר אף נשלח לכלא באמתלת בגידה‏).

אך הגלייתו של פיקאר לא פתרה את בעיית הצבא. פרקליטו של פיקאר, לואי לבלואה ‏(Leblois‏), היה אף הוא איש עקרונות, והוא היה מודאג. הוא החליט להודיע לסגן נשיא הסנאט הצרפתי, אוגוסט שורר־קסטנר ‏(‏Scheurer-Kestner), על ממצאיו של פיקאר ועל התנהלותו של הצבא הצרפתי. שורר־קסטנר היה בן למשפחת תעשיינים פרוטסטנטית, רפובליקאי, אדם מכובד, וכמו רבים אחרים ‏(כמו העיתונאי וראש הממשלה לעתיד ז’ורז’ קלמנסו‏) חשב בתחילה שדרייפוס אשם. אך כשלבלואה בא לדבר איתו, כתב שורר־קסטנר ביומנו כי חש “דבר מה מעורפל ומכאיב”, כאילו קול מצפונו היה חזק מביטחונו באשמתו של דרייפוס. מתייה דרייפוס, אחיו של הסרן המואשם, אמר עליו כי הוא “passion epris de justice” ‏(לבו משתוקק אל הצדק‏). לאחר שהשתכנע שורר־קסטנר בחפותו של דרייפוס, הוא ביקש לפתוח מחדש את תיק החקירה. הדבר גרר את ההד שלו ציפה: הוא עורר את השנאה של מחנה האנטישמים והלאומנים, שעלתה לו בהפסד בבחירות מחדש לסגן נשיא הסנאט. אך למרות המחיר וסיכון הקריירה ומעמדו הציבורי, הוא לא הפסיק להיפגש ולדבר עם הנשיא, עם ראש הממשלה ועם אישים פוליטיים בולטים נוספים. כשהגיעה לידיו ההוכחה הסופית לאשמתו של אסטרהזי, הוא לא התנהג כמו פוליטיקאי טוב ‏(במובן הרע של המילה‏) אלא דווקא כאזרח זועם, והביע את דעותיו בפומבי בעיתון “Le Temps”, דבר שהכה גלים במערכת הפוליטית כולה.

ב–1898, בעקבות החשיפה הציבורית והלחצים הפוליטיים, נאלץ הצבא להעמיד לדין את אסטרהזי כדי לנקות את שמו. אסטרהזי אכן זוכה. כעבור יומיים חלה תפנית מכריעה בפרשה, עם מה שנחשב היום למאמר העיתונות המפורסם ביותר בכל הזמנים, שנכתב בידי הסופר הצרפתי אמיל זולא: “אני מאשים”.

Jean Baptiste Guth

המאמר חישמל את צרפת כולה. לתחושה זו תהיה השפעה מתמשכת, בצרפת ומחוץ לה, הרבה מעבר לגבולות “הפרשה”. המאמר נכתב כמכתב גלוי לנשיא צרפת, פליקס פור ‏(Faure‏), והטיח האשמה ישירה בדרגים הבכירים בצבא הצרפתי בעיוות הדין ובאנטישמיות. זולא קרא לנשיא לעצור את מה שכינה “פשע נגד האנושות” ו”פשע נגד הצדק”. בטון משולהב, הוא לא פיקפק בכך שינצח במאבק הזה, משום ש”האמת יוצאת לאור ודבר לא יעצור אותה”. גם זולא לקח על עצמו סיכון רציני: מטרתו היתה להתגרות בצבא כדי שזה יתבע אותו על הוצאת דיבה, וכך לפתוח מחדש את תיק החקירה ולהציג ראיות חדשות בבית המשפט. הצבא נהג בדיוק כך והעמידו לדין. הוא הורשע ועקב כך נאלץ לברוח לאנגליה. אך השפעת מאמרו היתה אדירה, ואט־אט הביאה לשינוי בדעת הקהל. החודשים שחלפו מינואר עד אוגוסט 1898 היו עמוסי דרמות פוליטיות בעוצמה נדירה, שכללו את התפטרותה של ממשלת מלין ‏(Meline‏), שלילת אות לגיון הכבוד מזולא, כניסתו לתפקיד של שר מלחמה חדש, ומהומות והפגנות שטילטלו את החברה הצרפתית.

הצבא נקט קו תוקפני ואף האשים את דרייפוס בהאשמות נוספות בעזרת מסמכים שזייף קצין בשם רב סרן אובר־ז’וזף אנרי ‏(Henry‏). שר המלחמה החדש, גודפרואה קווניאק ‏(Cavaignac‏), היה אדם ידוע ביושרו, שכמו רבים אחרים היה משוכנע באשמתו של דרייפוס, והשתמש במסמכים כדי להוכיח זאת. אך כאשר הקצין שאותו מינה כדי לחקור את הפרשה, סרן לואי קווינה ‏(- ‏(Cuignet גם הוא ממתנגדי דרייפוס ‏(וכנראה גם אנטישמי‏) - הבין שהמסמכים זויפו על ידי אנרי, הוא הודיע לקווניאק שהבין את טעותו. אנרי נשלח לכלא, השאיר הודאה בכתב והתאבד, ועורר בכך סערה נוספת בקרב האנטישמים הלאומנים. קווניאק עצמו התפטר, ולקח אחריות על התנהגותו הפסולה של הצבא ועל כך שלא ראה את האמת קודם. גנרלים ושרי מלחמה התפטרו בזה אחר זה, כשהם אינם מסוגלים להיענות לדרישה לערוך משפט חוזר. המשבר בממשלה גרר סערה ציבורית ומהומות אנטישמיות. על רקע חוסר היציבות הפוליטית, התייצב הצבא נגד מחנה התומכים בדרייפוס. בסופו של דבר זכה דרייפוס לחנינה מידי ראש הממשלה הרדיקל רנה ולדק־רוסו ‏(Waldeck-Rousseau‏) ב–1899.

זווית אחרת

הייתי רוצה לנתק את הסיפור הזה מהפולקלור הלאומי שלנו ולבחון אותו מזווית אחרת. אין הכוונה לומר שאני מכחישה או דוחה את ההשקפה המקובלת, שלפיה הצבא הצרפתי היה נגוע באנטישמיות ממאירה שמצאה לה הדים בציבור הצרפתי. אבל האירועים ההיסטוריים הם כמו חפצים שאנו מחזיקים בידנו: אנחנו יכולים לבחון אותם מלמעלה או מלמטה, מלפנים או מהצד, וכל זווית תניב ידע שונה על החפץ; אנחנו אמנם לא יכולים להביט בחפץ בו בזמן מלמעלה ומלמטה, אך זווית ראייה אחת אינה שוללת את קיומה של האחרת.

ראשית, יוצאת הדופן בסיפור הזה היא עוצמתה של הדרמה הפוליטית, עוצמה שאנו, בישראל, איננו מסוגלים לתפוס, ובוודאי שלא לשחזר. במשך 12 שנים היתה מדינה קתולית מפולגת קשות בשאלת אשמתו או חפותו של סרן יהודי אלמוני. כדי להבין את עוצמתה המוסרית של הדרמה, אבקש מקוראַי לבצע תרגיל מחשבתי ולדמיין את התמונה הבאה: ערבי המשרת כקצין בצבא הישראלי מואשם בריגול למען מדינה ערבית. הצבא מציג עדויות, שופט אותו, מרשיעו ודן אותו לכליאה בצינוק. ואז, קצין שהוא למעשה מתנחל ימני הנוטה לראות בערבים אזרחים שאינם נאמנים למדינה, מבחין בפיסת נייר שעשויה לערער על פסק הדין שפסקו קציניו שנתיים קודם לכן. לאחר מכן ממשיך הקצין המתנחל ובוחן את פסק הדין הקודם, מתחיל לפקפק ביושרם של עמיתיו ומפקדיו, וכל זה בשם האמת והצדק ולמען אדם שבמקרה הוא ערבי. הוא שם בצד את הדעות הקדומות, משניא עצמו על עמיתיו ומפקדיו, הופך יעד להתעמרות ולגינוי מצדם, וכל זה למען ערבי. הקצין הימני המתנחל שלנו סופג את כל החבטות הללו, וממשיך לחקור את גרסתו של צה”ל, עד שלרשויות הצבא נמאס ממנו והוא מסולק. ואפילו אז הוא לא נשבר, וממשיך להילחם למען הערבי, למרות הגלייתו ולמרות הבוז הגלוי שרוחשים לו הממונים והמפקדים, למרות כליאתו והאשמתו בבגידה. המתנחל הזה אינו היחיד שפועל כך; למעשה, מתנחלים אחרים נלחמים אף הם בנחישות רבה למען אותו ערבי שהצבא הישראלי גרם לו עוול.

ועכשיו נסו לדמיין כי יושב ראש הכנסת, שהיה משוכנע לכל אורך הדרך באשמתו של הערבי, שומע כי התעוררו ספקות לגביה. היו”ר הזה משנה את דעתו ומנצל את כל כוחו הפוליטי למען הערבי. הוא סופג איומים וגידופים מפי קבוצות בית”ריסטיות ‏(ימניות ואלימות‏) וכותבים לאומנים; הוא מפסיד בבחירות מחדש לראשות הכנסת ומאבד את תומכיו ובעלי בריתו במערכת הפוליטית, אך הוא ממשיך, מנסה ללא הפסקה לזכות בתמיכתו של הנשיא, של ראש הממשלה, של כל האנשים החשובים במערכת הפוליטית.

דמיינו שבינתיים, התפלגה ישראל לשני מחנות יריבים בשאלת אשמתו של אותו ערבי מיודענו. דמיינו שאנשים לא יכולים לשבת לאותו שולחן בארוחת הערב אם הם חלוקים בנושא. דמיינו ששר הביטחון מתפטר כי הוא מבין שהאמין בתום לב באשמתו של הערבי. דמיינו שהאיש שזייף מכתב בצבא אינו יכול לשאת את חרפת מעשיו ומתאבד.

ולבסוף, אנחנו אמנם יכולים לדמיין עיתונאי או סופר ישראלי נלהב ואמיץ כמו זולא, אך איננו יכולים לדמיין שמאמר כזה היה מחשמל את האזרחים עד כדי כך שהיה מוציא אותם לרחובות, מאלץ סופרים ואנשי רוח לקום ולהתאגד בדרכים חדשות וחסרות תקדים, מוביל למשבר פוליטי. איננו יכולים לדמיין את החברה הישראלית מתפלגת בגלל ערבי שהורשע שלא כדין ‏(עמנואל לוינס, הפילוסוף הצרפתי היהודי, מספר כי אביו הסביר לו מדוע החליט לעזוב את ליטא מולדתו ולהגר לצרפת: “מדינה שנקרעת כדי להגן על כבודו של סרן יהודי זוטר היא מקום שכדאי לבוא אליו”‏).

Tucker Collection

אתם ואני ודאי לא יכולים לדמיין שום דבר מכל אלה מתרחש בישראל. מדוע? ראשית, הנחת היסוד של הסיפור לא היתה יכולה להתקיים כאן. יהודי צרפת היו מוגנים על ידי אזרחות אוניברסליסטית. לערביי ישראל יש אזרחות, אך האזרחות הזאת ממומשת בצורה חלקית ביותר. הערבים הישראלים נראים יותר כמי שמשתייכים למובלעת אתנית באימפריה העותמאנית מאשר כבעלי אזרחות אוניברסליסטית כוללת בגלל הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. רק מודל אוניברסלי של אזרחות, בו אזרחים שווים ללא קשר לדתם ומוצאם, יכול לייצר את ההתקוממות המוסרית העמוקה והנרחבת על העוול שבהרשעתו וענישתו של דרייפוס. אך זאת אינה הסיבה היחידה שאיננו יכולים לדמיין “פרשת דרייפוס” בישראל. לאמיתו של דבר, גם לא היינו יכולים לדמיין את הסיפור הזה קורה ליהודי שהואשם שלא בצדק. בחברה הישראלית, יהודי המואשם שלא בצדק לא יכול לגרום ל”פרשת דרייפוס”, משום שמרבית הפוליטיקאים חסרים את המצפן המוסרי שעשוי להניע אותם לפעול נגד הרווח הפוליטי והאינטרס האישי. עבור רובם, המלחמה על אמת וצדק נשמעת כרעיון נאיבי וחסר תוחלת ולא כציווי מובן מאליו. זאת גם משום שנדיר שאזרחי ישראל, כקבוצה, יפעלו על פי צו מצפונם וזעמם. אזרחי ישראל למדו את האמנות המורכבת של השלמה עם מה שלא ניתן להשלים עמו.

רדיפת הצדק ויושרם של פיקאר וקווינה מרשימה דווקא מפני שהיו אנטישמים, מפני שאיבדו את הקריירה ואת חירותם למען דרייפוס היהודי. הם לא רק סיכנו את הקריירות שלהם, את האינטרסים האישיים שלהם ואת שלומם, הם גם פעלו נגד דעותיהם הקדומות ‏(האנטישמיות‏) שלהם עצמם, כדי להגן על עיקרון מוסרי. שורר־קסטנר הוא לא פחות מגיבור שסיכן את מעמדו, את בחירתו מחדש, את מעמדו הציבורי הנוח, את בריאותו, את קשריו הפוליטיים, למען סרן יהודי אלמוני. האם יש פוליטיקאי ישראלי אחד שמוכן לסכן את הקריירה הפוליטית שלו בגלל יהודי פשוט, שלא לומר “ערבוש”? בניית קואליציה, הישרדות וזגזוג - בזה מצטיינים הפוליטיקאים שלנו.

לעשות את הדבר הנכון

כשנבחן את האנטישמיות שנפוצה בחלקים נרחבים של החברה הצרפתית בתקופת פרשת דרייפוס, אולי נלמד דבר אחר. מי היו מתנגדי דרייפוס, אלה שההיסטוריה רואה בהם היום כוחות אפלים שדירדרו את צרפת לתהום?

ב–1870–1871 איבדה צרפת את חבל אלזס־לורן לטובת פרוסיה. תוצאת המלחמה היתה מורל נמוך מאוד ובחירתה של ממשלה צרפתית שמרנית. ב–1871 דיכאה הממשלה עימות אלים ועקוב מדם בקומונה הפאריסאית - התקוממות של פאריסאים נגד האי־שוויון הגובר והמסים הגבוהים בשילוב תחושת תבוסה לאומית והשפלה, והרצון לראות את צרפת מחדשת את מלחמתה עם פרוסיה. בהמשך, סביב פרשת דרייפוס, כאשר הפטריוטיות הלאומית חדלה להיות מאפיין של השמאל והפכה למזוהה עם הימין, נותרה צרפת מפולגת: פלג אחד שחשש למעמדה הצבאי, שחש השפלה עקב התבוסה וביקש להשיב למדינה את כוחה, ופלג שני שחש כי האידיאלים המהפכניים של שוויון וזכויות אדם נמחצו. המחנה של מתנגדי דרייפוס נמלא מיד פחד ורגשות נקם; הוא נחלש אך ביהירותו ביקש להוכיח את כוחו. הוא הפך ל”ביטחוניסטי”, חושש מאויבים מבית ומחוץ, חשדני כלפי האזרחים הלא־נאמנים, מפני זרים ומפני יהודים. מכיוון שאנשי הרוח תמכו ביהודים ובזרים, שנאו מתנגדי דרייפוס גם את אלה שהגנו על “עקרונות נעלים” של צדק, כלומר, את אותם אינטלקטואלים.

מוריס בארס ‏(Barres‏), האנטישמי הנודע לשמצה, הזהיר את הצרפתים מפני אנשי הרוח, לדבריו, משום ש”יתרון צבאי בלבד בונה את כוחה של אומה”. מתנגדי דרייפוס הפכו אם כן לתערובת אקלקטית: חלקם חשבו שצרפת שייכת לקתולים בלבד, חלקם חששו מזרים ומ”juiverie” ‏(יהודונים‏), חלקם רצו צבא חזק ונקמה בפרוסים. נושאים אלה באו לידי ביטוי בטריאומווירט של כנסייה־מדינה־צבא. היתה זו אותה ברית לא קדושה של דת, לאומנות וביטחוניסטיות צבאית שסללה את הדרך לשעותיה האפלות ביותר של צרפת. אתן לקוראים להחליט אם הם מכירים מדינה אחרת המאופיינת באותה תערובת של דת, ביטחוניזם, לאומנות ופחד מאויבים מבית.

מה שהציל את צרפת מחרפה לא היה מחנה תומכי דרייפוס כשלעצמו, אלא דווקא קיומן של נורמות מוסריות שבכוחן היה לגרום אפילו לאנטישמים לשנות את דעתם, לסכן את פרנסתם ואת חירותם כדי לאכוף נורמות אלה. הנורמות הללו מתעלות על השתייכותם הדתית והפוליטית. כיום בישראל המשוסעת והמפולגת העיסוק האינטנסיבי בהצדקה ובביצור של זהויות קבוצתיות ‏(דתיות, לאומיות, אתניות וכו’‏) דוחק לשוליים עיסוק בעקרונות אוניברסליים של צדק. עבור פיקאר, כבודו של הצבא הצרפתי נובע מיכולתו להגן על ערכים של צדק ואמת. לאמיתו של דבר, דרייפוס ניצל לא על ידי השמאל הצרפתי או אנשי הרוח, אלא בזכות העובדה שעבור גברים צרפתים רבים ‏(הנשים ברובן לא היו רלוונטיות לפרשה זו בחברה הפטריארכלית הצרפתית‏), כבוד היה “לעשות את הדבר הנכון”.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, התנדב אלפרד דרייפוס ללחום בחזית ‏(באותה עת כבר פרש משירות‏). אחרי כל הסבל שעבר, אחרי שעתידו המבטיח התנפץ בשל האנטישמיות של קצינים צרפתים, הוא חש צורך לשרת את הצבא שבגד בו ללא רחם. זה צריך לעורר תהייה. מה יכול היה להיות המניע שלו? איני חושבת שהתעלומה גדולה כל כך. דרייפוס עדיין אהב את מדינתו. מדוע עדיין אהב את מדינתו? מפני שבאמצעותו, הגנה צרפת על רעיון הצדק לכל והשיבה לעצמה את סמכותה המוסרית. להרצל אפשר לומר כך: הציונות תשלים את משימתה כאשר לישראל תהיה פרשת דרייפוס משלה.

תרגום: מרב שמבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו