בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטעות של בוב דילן

שורה ארוכה של מפיקים מוזיקליים ניסו להתמודד עם המשימה הקשה והסיזיפית להפיק את בוב דילן ­ועד לג'ק פרוסט, איש מהם לא שרד. מיהו איש המסתורין ומה מסביר את דבקותו של דילן בו למרות שכל האלבומים שיצאו תחת ידיו לא מספיק טובים?

25תגובות

לטום ווילסון האומלל לא היה סיכוי של ממש. בסוף 65’ סר חנו בעיני בוב דילן והחבר’ה מהפמליה. לא עמדו לזכותו המעבר המהפכני והמוצלח מהפולק האקוסטי לרוק המחושמל במסגרת האלבום “Bringing It All Back Home”, ואפילו לא הצליל המופלא של “כמו אבן מתגלגלת”, הסינגל החשוב בתולדות הרוקנרול, על מכת תוף הסנר הפותחת שלו שהצעידה את המאזין לעולם חדש, מופלא.

ווילסון, שעד יומו האחרון סירב בתוקף לגלות מה בדיוק הביא לסיום העסקתו, היה למעשה המפיק המוזיקלי הראשון שעבד בפועל מול דילן. קודמו, ג’ון האמונד הגדול, מאושיות חברת התקליטים קולומביה, הקליט את דילן המוקדם - זה שרק ליווה את עצמו בגיטרה אקוסטית ולא נזקק להפקה מוזיקלית של ממש. בעשורים הבאים יתברר שווילסון היה רק חוליה ראשונה בשרשרת מפוארת: נבחרת האמיצים שהתמודדו עם המשימה הבלתי־אפשרית להפיק את בוב דילן. את האתגר שניצב בפניהם ניתן לכנות “לאורך מגדל השמירה”, כשם אחד מלהיטיו הנודעים. עבודה סיזיפית מול גאון אקסצנטרי וקפריזי, לעתים קרובות עיקש ולא תמיד מובן אפילו לעצמו.

אחד הנציגים הטרגיים ביותר ברשימה, הגיטריסט והזמר המחונן מארק נופלר, בעבר מנהיג להקת דייר סטרייטס הבריטית ומי שהוזעק בשיא הצלחתו כמוזיקאי לעמדת המפיק של האלבום “Infidels”, סיכם כך את החוויה: “אם למישהו יהיה אי פעם המזל המפוקפק להתיישב בכיסא המפיק של דילן, הוא יגלה בעצמו שלפעמים הדרך הטובה ביותר להתקדם היא לכבד את רגשותיהם של אחרים גם כשהם מנוגדים לחלוטין לאלו שלך”.

איי־פי

נופלר, אגב, פוטר בשיחת טלפון לקונית עם אחד ממנהליו האישיים של דילן, בטרם השלמת המיקס הסופי. מאוחר יותר טען שהאלבום יכול היה להישמע טוב בהרבה אילו היו נותנים לו להשלים את המלאכה. דילן, מצדו, העיד שנבהל למשמע ההקלטות עם סיום העבודה באולפן. “הכל נשמע לי יותר מדי במקום”, סיפר, “כמו תקליט של האיגלז”. היו ימים שלא היה עלבון גדול מזה, כפי שיודעים לצטט בעל פה מעריצי הסרט “ביג לבובסקי”.

התגעגעתי לגימור של נופלר ולצליל המהוקצע של האיגלז כשהקשבתי לאלבומו החדש וה–35 במספר של דילן, “Tempest” ‏(סערה‏), שיצא בחודש שעבר. לא היה ספק ממשי שמר צימרמן מודע לאסוציאציה הספרותית המיידית שמעלה שם האלבום - מי שהחליף בעלומיו את שם משפחתו במחווה למשורר וולשי מפורסם, ודאי יודע שהמחזה האחרון שחיבר שייקספיר נקרא “The Tempest”. עם צאת האלבום דילן אמנם אישר את קיומו של ידע מוקדם, אבל התנער מההשוואה והדגיש ששם אלבומו אינו כולל את מילת היידוע; וממילא ברור שאין לו כל כוונה להפסיק להקליט. השאלה המטרידה היא אם ביכולתו לשוב ולהקליט אלבומים טובים באמת.

בצעירותו נתפס דילן כגילום מוצלח במיוחד של מיתולוגיית הבלוז הנודעת אודות “עסקה עם השטן”, כזו שנכרתת בצומת משמעותי והשלכותיה הרות גורל: ילד טוב מינסוטה שנעלם יום אחד במשעולי הווילג’ הניו־יורקי כשהוא מפזם מזמורי עם ישנים, והפציע שם מחדש אחרי תקופה קצרה כיוצר מקורי שישנה את ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. נדמה שבשנים האחרונות, העסקה עם השטן הצטמקה בממדיה. דילן מוציא אחת לכמה שנים אלבום חדש ולא מטלטל, ומתארח בכלי תקשורת בעל שם לראיון אקסקלוסיבי שלעתים מסעיר יותר מהאלבום. בסיבוב האחרון סיפר דילן למראיין מ”רולינג סטון”, ברצינות גמורה, על טרנספורמציה מטאפיזית שעבר באמצע שנות ה–60 בעקבות תאונת אופנוע מפורסמת. לא פלא שלא נותר לשניים מספיק זמן כדי לשוחח לעומק על הטיטאניק.

כן כן, הטיטאניק, אותה ספינת פאר הדוניסטית שסיפור השקתה וטביעתה הסמלי, שהתרחש בדיוק לפני מאה שנים, נטחן לעייפה בנבכי תרבות המערב עד שקשה להעלות על הדעת דימוי היסטורי שחוק יותר. אבל מתברר שאפילו אחרי שג’יימס קמרון צעד על גווייתה הטרופה כל הדרך אל האוסקר, לדילן היה דבר מה להוסיף. כמה דברים ליתר דיוק. כי כדי לצלוח את האלבום החדש עד תומו נדרש המאזין לבלות לא פחות מאשר 14 דקות‏(!‏) מייגעות על הסיפון, במסגרת שיר הנושא המוקדש לספינה.

זו יצירה מדכדכת בחולשתה. מילא הבחירה, המאוד לא דילנית באופיה, בנושא כה לא מקורי; מילא היעדרה של איזו פרשנות חדשנית או זווית ייחודית להתרחשות בדרך לקרחון, או אפילו ההתייחסות המוזרה בשלב מסוים בשיר ל”ליאו” ‏(ליאונרדו דיקפריו‏) כאל דמות ממשית. הכל מתגמד אל מול הבעיה המרכזית של “Tempest” השיר - הוא פשוט משעמם מוזיקלית בצורה יוצאת דופן. ארוך ומונוטוני להחריד, נטול כל התפתחות או תנופה שיצדיקו את המאמץ. חומת המגן בפני תקלות כאלו אמורה להיות המפיק המוזיקלי של האלבום. הכתובת, לפיכך, היא ג’ק פרוסט. אלא שכדי להבין עד הסוף את ג’ק פרוסט, צריך לחזור אחורה לנופלר.

אלוהים בחוץ

דילן קרא אותו לדגל ב–83’ כשהרגיש צורך בקאמבק. נופלר היה אמור לדעת לאן הוא נכנס. שנים ספורות קודם לכן הוא לוהק כגיטריסט מוביל לאלבום קאמבק של דילן, “רכבת אטית מגיעה”. זה היה התקליט שגילה לעולם את מר צימרמן כנוצרי שנולד מחדש. על כיסא המפיק ישב אז ג’רי וקסלר האגדי, שהקליט בעברו עם ריי צ’רלס ואריתה פרנקלין. וקסלר התמודד יפה עם שיגיונותיו המוזיקליים של דילן; רק ההטפות המיסיונריות בהפסקות שבין ההקלטות איימו לשבור אותו. “בוב, אני אפיקורס יהודי זקן”, פנה אליו ברגע קשה במיוחד, “בוא נעשה עסק ונשאיר את אלוהים מחוץ לחדר”.

וקסלר ואחריו נופלר הצעידו את דילן לממלכת ההפקה המודרנית, זו המבוססת על עבודה יסודית ושקדנית, מרובת ערוצים ושכבות. עד שעבד איתם נהג דילן להקליט את אלבומיו בתוך כמה ימים אינטנסיביים, כשהוא ולהקת הליווי מנגנים לייב וחלק גדול מהשירים נכתב תוך כדי עבודה. מפיק מוצלח של דילן היה בעצם אמרגן־על, שנבחן ביכולתו לזמן את האנשים הנכונים למקום הנכון כדי ללכוד את הרגע הנכון, ולהקפיד שסרט ההקלטה מסתובב. כל זה השתנה, כאמור, מהיסוד בשנות ה–80, והגיע לשיא בעבודה המשותפת של דילן עם מפיק העל הקנדי דניאל לנואה.

לנואה, שחולל פלאות עם יו–2 והוצע לדילן בידי מליץ יושר בשם בונו, התעקש לחלץ מהאיש את שני אלבומי המופת האחרונים שלו. לתהליך ההריון והלידה של הראשון, “הו רחמים!” מ–89’ בחר דילן להקדיש פרק מופלא במיוחד ב”כרוניקות, כרך 1” האוטוביוגרפי. “ללנואה יש ראש טכני והוא מוזיקאי, ובדרך כלל מנגן בכל התקליטים שהוא מפיק”, כתב שם דילן. “יש לו רעיונות ותיאוריות, ויש לו אמונות חזקות. אבל גם אני די עצמאי, ואני לא אוהב שאומרים לי לעשות משהו אם אני לא מבין אותו... דבר אחד שאהבתי בלנואה זה שהוא לא רצה לצוף. הוא אפילו לא רצה לשחות. הוא רצה לקפוץ פנימה ולצלול לעומק. הוא רצה להתחתן עם בתולת ים. כל זה היה בסדר גמור מבחינתי”.

עד כדי כך בסדר, שדילן איפשר ללנואה התובעני לחזר בשנית אחרי בתולת הים. שיתוף הפעולה החוזר הוליד את “Time Out of Mind” האדיר, האלבום הגדול האחרון של דילן. מיד אחריו הוא עבר לזרועותיו הנוחות של ג’ק פרוסט. הבעיה היחידה היא שג’ק פרוסט לא קיים. מדובר בפסבדונים. דילן הוא ג’ק פרוסט. דילן מפיק ועורך בעצמו את דילן. רעיון רע בבסיסו, במיוחד עבור מי שלא נודע במיומנות טכנית או בביקורת עצמית מפותחת.

אלבומיו, בהתאם, סובלים מאז מנכות כרונית: הצליל לרוב לא עמוק דיו, העיבודים לרוב לא מעניינים דיים, סדר השירים שגוי, ולצד פנינים מזדמנות יש יותר מדי קטעים בינוניים, וכדוגמת המנון הטיטאניק - אפילו מביכים. בוב דילן, בגילו ובמעמדו, יכול להרשות לעצמו הכל מלבד להביך. ייתכן שההתעקשות להסתתר מאחורי גבו של “ג’ק פרוסט” ולא לקחת אחריות מלאה עד הסוף, מרמזת משהו. אולי בתת־מודע גם הוא מבין כי מדובר בהכרעה שהרבה יותר מאשר אומץ, מסמלת ויתור והתפנקות - ואלה גובים מחיר יקר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו