בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכשכשים בזנב

גינת הכלבים הכניסה לנו הרבה שמחה וחברים לחיים. מחקר חדש מסביר למה

34תגובות

בכל ערב, למשמע הצליל המוכר של האס.אם.אס, נזקפות אוזניים וזנבות מתחילים להתכשכש. מעילים נרכסים, דלתות נפתחות וזוגות יוצאים לרחוב. איש איש וכלבו, גדולים וקטנים, צעירים וקשישים, מטופחים ומרופטים, חברותיים וביישנים. כשמגיעים לגינה השכונתית מתפצלים: הכלבים נאספים לחבורה אחת, והאנשים לאחרת. וכשאלה מרחרחים ומתיידדים, גם אלה עושים אותו הדבר ממש. גם אני שם עם יואל, מעורב באר־שבעי, ערס עם לב זהב, שמצטרף בהתלהבות לחבורת הכלבים שמחכה לו, בזמן שאני מצטרפת לחבורה שלי.

חבורה? אני? תמיד הייתי סרבנית חבורות. קבוצות של יותר מחמישה אנשים עוררו בי אי נחת. כוח העדר הפחיד אותי, דין התנועה הרתיע אותי. גם כשילדַי היו קטנים וישבתי עם האמהות האחרות בגינה השכונתית, לא היתה לי סבלנות להתחברויות אקראיות. השיחות שיעממו אותי, השגרה הפחידה אותי. חיפשתי אז דרמות, זיקוקים, התנסויות, ובפרפראזה על יהודה עמיחי: רציתי לחיות “כברוש”, לא “כדשא, באלפי יציאות זהירות”.

והנה עכשיו, 20 שנה אחרי, אני חלק מחבורה. שוב בגינה השכונתית, הפעם עם הכלב, הפעם מתחברת ברצון. 12 אנשים שנאספים יחד, לכאורה למען הכלב, אך למעשה כדי לקחת חלק בהוויה אנושית מיוחדת במינה. לא כולם נפגשים כל ערב, כמובן, כך שהמספר משתנה, ומעגלי המפגשים מתכווצים ומתרחבים בפעימות לא קצובות של שלושה, שבעה או עשרה משתתפים.

ניר כפרי

האקראיות הזאת יוצרת אלמנט של הפתעה קומבינטורית: בכל פעם עולה בגורל מספר אחר, ומתקבל צירוף חדש של אנשים שגוזר את אופיו הייחודי של המפגש. יש כאן גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים, צעירים ומבוגרים. יש מי שמעיר שיש לומר “כלבות” על משקל “שמלות” ויש מי שמדבר על “שלוש כלבים עזובים”. ערב אחד נפגשים ארכיטקט, גננת, עורך דין, תזונאית ודוקטורנטית לקולנוע וטלוויזיה, ובערב אחר מתכנסים כל אלה ללא הארכיטקט והתזונאית אבל עם סטודנטית לרפואה, פקידה בבנק ושחקנית. כך שכל ערב מביא איתו מפגש ייחודי עם תכנים אחרים ואופי חדש.

מובן שלא כל ערב הוא כנס אינטרדיסציפלינרי מלומד. לפעמים הוא דומה יותר למושב לצים או לפרלמנט מהסוג של “ארץ נהדרת”, דבר שהעניק לו את השם “הפארקלמנט”. אבל כך או כך משהו קורה. משהו שחורג הרבה מעבר למפגש פונקציונלי של אנשים שנאלצו לצאת עם הכלב ובינתיים הורגים את הזמן. זה כעשר שנים - קיץ, חורף, חול ושבת - אנחנו יוצאים אל הפארק. הכלב שאימצנו כמעשה אלטרואיסטי התברר כקרדום לחפור בו, תירוץ לחוויה שלחלוטין לא קשורה אליו אלא אלינו, לא לטובתו אלא לטובתנו. וכבר קרה ששכחתי את הכלב בבית.

הון אנושי וכלבי

כמו אותו איש שלא ידע שהוא כותב פרוזה עד שאמרו לו את זה, מתברר שגם אנשי הפארק הם ישויות סוציולוגיות מובחנות, שהתנהגותם נחקרה והוגדרה במונחים אקדמיים. מי שעסק במחקר הוא פרופ’ יצחק שנל, ראש היחידה לחקר הסביבה העירונית בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. יחד עם מענית איכילוב, תלמידת מחקר לתואר שני, הם החליטו לבדוק מה קורה לבעלי הכלבים בעיר.

“בישראל יש למעלה מ–60 גינות כלבים”, אומר פרופ’ שנל. “אלה הם מקומות שהוגדרו ונתחמו על ידי הרשויות המקומיות, ומיועדים לכלבים ולבעליהם. על פי החוק, רק במקומות אלה רשאים הכלבים להסתובב בלי רצועה, אבל ברור שיש הרבה גינות כלבים נוספות, לא רשמיות. 43 מכל גינות הכלבים נמצאות בתל אביב, וזה אולי צפוי, כי בתל אביב חיים 24,000 כלבים. זה מספר עצום, שהופך את הכלבים לקבוצת מיעוט לכל דבר, שיש להתחשב בצרכיה ולדון בהשפעותיה על מרקם החיים בעיר. זה הופך גם את בעלי הכלבים לקבוצה שיש לה צרכים ייחודיים, ואותה יצאנו לבדוק”.

איכילוב בדקה כמה עשרות גינות כלבים ברחבי הארץ, ולבסוף בחרה להתמקד בשלוש: זו שבגן מאיר בתל אביב, גינה קטנה בהרצליה וגינת הכלבים שבגן סאקר בירושלים. בכל אחת מהן מבקרים עשרות בעלי כלבים מדי יום, ואיכילוב עשתה עליהם תצפיות, העבירה שאלונים וערכה איתם ראיונות. “התברר לנו, שאנשים מאוד קשורים לגינת הכלבים שלהם”, אומרת איכילוב, “ומייחסים לה חשיבות עצומה”. רק 14% מכל בעלי הכלבים חושבים שהביקור בגינה נועד לשרת את צורכי הכלב בלבד. כל השאר מודעים ומודים במידה זו או אחרת לחשיבות הביקור עבור עצמם. חלק מהם מדברים על הגינה כמקום שמאפשר להם התרגעות וניקוי ראש. חלקם שמחים על ההזדמנות לבלות בה עם הכלב, אך רובם הגדול מייחסים חשיבות לאינטראקציות החברתיות שנוצרות בפארק.

איזה סוג של אינטראקציות חברתיות מצאתם?

“ראשית, אנשים לא באים בשביל ליצור קשרים. אם נוצרים קשרים, זה קורה כבדרך אגב, כשהכלב הוא הזרז או המתווך. הכלב מגביר את הסיכוי שאנשים זרים יתחילו לדבר זה עם זה, בהתחלה על הנושא המשותף - הכלב - ואחר כך על נושאים אחרים. על הדרך הם מתקרבים. מצאנו מגוון גדול של אינטראקציות חברתיות: החל ממגעים פסיביים - אנשים שנעמדים בצד, צופים ומקשיבים - דרך הכרויות שטחיות ועד חברויות של ממש.

“העובדה שאין לאנשים האלה מראש דבר משותף מלבד הבעלות על הכלבים והקירבה הגיאוגרפית שמוליכה אותם לאותה גינה, הופכת אותם לקהילה יוצאת דופן בחברה שלנו. הרי רוב הקהילות שאנחנו משתייכים אליהן כיום הן ‘קהילות עניין’, כלומר קבוצות שנוצרות על בסיס עניין צר, שהוא מוקד ההתקשרות: קהילה של הורים לילדים מאומצים, קהילה של אוהבי מוזיקת סול, קהילה של קשישים וכו’. היום יש גם הרבה קהילות עניין וירטואליות. בגינת הכלבים נוצרת קהילה במובן הישן: קהילה שמבוססת על מיקום גיאוגרפי משותף, ולכן מורכבת מאנשים שונים, בגילים שונים, שיש להם תחומי עניין מגוונים. הכלבים מהווים אמנם מכנה משותף, אבל הם יותר זרז ומניע התחלתי. בכל מקרה, גם במובן המסורתי וגם במובן הצר המודרני, האינטראקציות החברתיות וההשתייכות לקהילה, מספקות לחבריה חיבור רגשי, חברתי ואפשרות להגדלת ההון החברתי”.

ניר כפרי

מה זה “הון חברתי”?

“הון חברתי הוא משאב שנוצר בעקבות קיומם של קשרים חברתיים, והוא מתייחס לתועלת שהפרט והקהילה מפיקים מהקשרים האלה. הון חברתי נוצר במסגרות פורמליות כמו חוגים או ועד הורים, ולא פורמליות - גינות הכלבים למשל. בעבר, התייחסו חוקרים להון החברתי כאל משאב כלכלי, שמאפשר הגדלת רווחים חומריים, אבל כיום מייחסים לו גם רווחים שאינם כלכליים”.

נהוג לדבר על כמה סוגים של הון חברתי, בהתאם לרווח שכל אחד מהם מאפשר. אחד הרווחים מתבסס על האמון והמחויבות שנוצרים בין האנשים ומובילים לעזרה הדדית. במקרה של גינות הכלבים, העזרה קשורה בדרך כלל לכלב, למשל כאשר אחד הבעלים נעדר מהבית, ואחרים מוציאים עבורו את הכלב או כשאחד הכלבים הולך לאיבוד וכולם יוצאים לחפש אותו.

כשהחברותא חזקה, ההון החברתי מתבטא גם בעזרה שאינה קשורה לכלבים. איכילוב פגשה אדם שנקלע למצוקה כלכלית, וכמה בעלי כלבים נרתמו לעזרתו כשכל אחד תורם מכספו, לפי יכולתו. הסוג השני של הון חברתי נובע מערוצי מידע חדשים, שנוצרים כתוצאה מהקשרים החברתיים. לאנשים יש נגישות למידע חדש ומגוון. במקרה של הפארק, זה יכול להיות המלצה על וטרינר או על ספר חדש, עדכון על הזדמנויות עבודה, וכדומה.

ובמקום השלישי

הסוציולוג ריי אולדנבורג טבע את המונח “מקום שלישי”, המתאר מקום שנבדל מהבית ‏(“המקום הראשון”‏) וממקום העבודה שלנו ‏(“המקום השני”‏). “המקום השלישי” הוא למשל הפאב האנגלי, דלפק הביסטרו הצרפתי שעוצרים בו בבוקר לפני העבודה או בית הבירה הגרמני. כולם מהווים מקום מפגש למכרים ולזרים מזדמנים, שבאים אליו כדי לשכוח את טרדות היום ולנהל שיחות קלילות ומשעשעות. שנל ואיכילוב בדקו עד כמה גינת הכלבים מתפקדת כ”מקום שלישי”, וגילו שלעתים היא מתפקדת כמקום שלישי קלאסי.

מה הופך מקום מסוים ל”מקום שלישי” על פי אולדנבורג?

“אולדנבורג מונה כמה מאפיינים של ‘מקום שלישי’”, אומר פרופ’ שנל. “ראשית, הוא נמצא על ‘קרקע ניטרלית’. זה מקום שלא שייך לאף אחד מהמשתתפים, ואנשים יכולים לבוא אליו ולעזוב אותו מתי שהם רוצים. אין אורחים ואין מארחים, אין הזמנה ואין פרוטוקול אירוח, ואנשים מרגישים בו בבית. המקום זמין למבקרים בכל שעה שירצו. הוא בדרך כלל שכונתי ופעיל בשעות שאינן שעות של עבודה”.

למקומות שלישיים יש פרופיל נמוך, כלומר הם פשוטים למראה. הם אינם אלגנטיים מדי ואינם מפורסמים. הפשטות שלהם מספקת את תחושת הביתיות ומאפיינת גם את הלבוש של המשתתפים, שפטורים מהצורך לטרוח על ההופעה. הפשטות תומכת גם בעקרון השוויון שהוא מאפיין נוסף על פי אולדנבורג. העיקרון הזה נגזר מכך שהמקום השלישי הוא מקום ש”מקבל”. הוא נגיש לכולם ואינו קובע קריטריונים למי שמעוניין להתקבל אליו כחבר. אדם מתקבל למקום השלישי על סמך אישיותו ועל פי רצונו להיות בו, ללא תלות במעמדו, במקצועו, במוצא שלו או במצבו המשפחתי.

“פגשתי באחת הגינות”, אומרת איכילוב, “בחורה עם תסמונת אספרגר שסיפרה כמה נוח היא מרגישה בחבורה שנוצרה. ‘כל מה שצריך כדי להרגיש חלק מהקבוצה הוא שיהיה לך כלב’, היא אמרה וסיפרה גם על בחור שלוקה בפיגור קל, וגם הוא מצא שם את מקומו. בירושלים פגשתי דתי שהגיע לגן סאקר במונית עם כלב חדש שהוא אימץ זמן קצר קודם לכן. התברר שהוא גר בשכונה חרדית ולא יודע דבר וחצי דבר על גידול כלבים. בעלי הכלבים התעניינו בו, ייעצו לו לגבי סוגי קולרים ובסוגיות שקשורות להתנהגות. התגייסו לעזרתו. נפתחו ערוצי תקשורת בין אנשים שבנסיבות אחרות לא היו נפגשים”.

סימן היכר בולט של “מקום שלישי” הוא “הקבועים” שמהווים את הגרעין החברתי המרכזי. הם יוצרים את אופיו של המקום ומספקים לחדשים תחושה שהם מוזמנים ורצויים. רוב האנשים שמגיעים לבד מצטרפים אליהם ומשתלבים באופיו הנינוח של המקום. ככל שתדירות הביקור גבוהה יותר, כך מתפתחת תחושת שייכות למקום ובין האנשים מתפתח יחס חם ואינטימי. לכאורה, המפגש במקום השלישי נערך לצורך פעילות מסוימת ‏(שתיית בירה, החלפת ספרים או טיול עם הכלב‏), אך למעשה הפעילות העיקרית בו היא השיחה והיא שמאפשרת את ההיכרות ואת בניית הקשר.

אולדנבורג טען שאנשים זקוקים למקום שלישי, אבל הבחין שהמקומות השלישיים הולכים ונכחדים מהפרברים של אמריקה, בין היתר בגלל תכנון עירוני לקוי שלא הקצה עבורם שטחים. “גם בישראל המצב לא מזהיר”, אומר פרופ’ שנל. “בין הגינות שכבר הוקצו לעניין יש כאלה שנראות כאילו הקימו אותן בחטף וללא תשומת לב. דווקא בישראל יש לגינות האלה פוטנציאל גדול להצליח, גם כי בניגוד לאמריקה, בארץ אנשים עוד הולכים ברגל, ולא נוסעים ממקום למקום במכונית. יש לעתים התנגדות בציבור לגינות הכלבים בטענה שעדיף להשקיע את הכספים והשטחים באנשים במקום בכלבים. אבל הגינות האלה הן בפירוש השקעה גם באנשים - בעלי הכלבים”.

מצאתם הבדלים בין הגינות שבדקתם כ”מקום שלישי”?

“הגינה שהכי עונה על המאפיינים של ‘מקום שלישי’ היא זו שבהרצליה, והכי פחות - בירושלים. רוב האנשים שבאים לגינה בהרצליה יוצרים קשרים בין־אישיים, ולמעשה נוצרה שם חבורה מגובשת למדי, שחוגגת ימי הולדת לכלבים, מקיימת קשרים של עזרה הדדית ואף הקימה בגינה לוח מודעות משלה שתלויות עליו תמונות של הכלבים והודעות לחברי הקבוצה. גם בגינה שבדקנו בתל אביב אנשים יצרו הרבה קשרים, וכבר ראיתי אנשים מזיזים ספסלים בגינה כדי לשבת זה ליד זה ולדבר. בירושלים כמעט לא יוצרים קשרים. לא יושבים יחד, ובקושי מדברים”.

ומה הסיבות?

“ייתכן כמובן שזה קשור באופי השונה של אנשי ההר ואנשי הים. אבל נראה לי שגם הסביבה והתכנון של הגינה תורמים למצב. ראשית, הגינה בירושלים היא היחידה שאיננה שכונתית. מעטים מגיעים אליה ברגל והביקורים אינם יומיומיים כמו בגינות האחרות. ברור שהיעדר רציפות של מפגשים פוגע ביכולת ליצור קשרים. שנית, הספסלים בגינה עשויים ממתכת ולא מעץ כמו בשאר הגינות, וממוקמים באזור שאין בו צל. תנאים כאלה לא מזמינים לשבת יחד, לא בקיץ החם ובטח לא בחורף הירושלמי. דבר פשוט כמו מקום ישיבה נוח יכול להשפיע מאוד על קיומן של אינטראקציות חברתיות”.

ניר כפרי

מעגל חברתי חדש

באופן כללי, נראה שהפארק הפרטי שלי מציית למאפייני “המקום השלישי”: המיקום הניטרלי, האווירה החופשית שמאפשרת פורקן, המגוון האנושי והסובלנות אליו. ככל שמתרבים בו החברים, הוא נעשה יותר דומה למודל של אולדנבורג. כשהוא היה עדיין צעיר ומצומצם הקשרים היו יותר אינטימיים. נוצרו בו גם קשרים עמוקים יותר שיש להם קיום גם מעבר לתחומי הפארק. בן זוגי ואני פגשנו בו חברי נפש ואף נסענו איתם לחו”ל, דבר שאנחנו לא נוהגים לעשות עם חברים. אבל זה כבר שייך לכתבה אחרת, שמפריכה את הטענה שחברויות לא נוצרות מעל גיל 30.

בסופו של דבר נראה לי, שהקסם של הפארק נמצא דווקא באינטראקציות הפשוטות, היומיומיות. החברים הטובים שלנו לא גרים לידנו בדרך כלל, כך שהמפגשים איתם, מופלאים ככל שיהיו, נדירים יחסית והשיחות המרתקות מתקיימות רק בטלפון. בשיחות שמתקיימות לעתים רחוקות, מדברים על “נושאים”: עבודה, יחסים, נפש. בפארק מדברים על הכל: עבודה, יחסים, נפש, וגם על הדרך הנכונה להכין שניצל. יש פנאי לדבר על אלוהים אבל גם על הפרטים הקטנים שהוא נמצא בהם.

הקבוצה הקטנה שלנו, והקשר היומיומי המתמשך יצרו מעורבות שמשיקה לנקודות רבות במעגלי החיים. ליווינו נערות שבגרו, התגייסו ועזבו לטיול שאחרי הצבא, תמכנו בהוריהן שעברו אותם שלבים ממש, אבל מהצד השני. היינו שותפים לסיפורי חיזור, לחתונה, להריון וללידה. נעשינו שמחים זה בחייו של זה.

כך שכאשר איילת, המייסדת המיתולוגית של הפארק ‏(ראו בהמשך‏), התחתנה עם דניס - שכמה שנים קודם לכן היה רק נושא שיחה בפארק, מושא להיסוסים ולפרשנויות, לשמחות ולעצבונות - הגענו לחתונה לא כממלאים חובה מעיקה, אלא מתוך שמחה כנה. זו היתה חתונה לא גדולה במקום משובח במיוחד. התחבקנו עם ההורים, השתתפנו בריקודים וכשהלכנו הביתה זכרנו לקחת בשקיות את שאריות המזון עבור הכלבים שהביאונו עד הלום. אחת האורחות, תושבת ניו יורק, התעניינה לדעת מי אנחנו, וכשאמרו לה שאנחנו מהפארק, היא התפעלה מאצילותם של החתן והכלה שהזמינו אותנו. “הם לבושים כל כך יפה, יחסית להומלסים של הסנטרל פארק”, היא מילמלה בהתרגשות, ודמעה קטנה התגלגלה על לחיה למראה שמחת העניים שלנו. לך תסביר לה, שלא על ההזדמנות לאכול ולשמוח אנחנו שמחים, אלא על הידידות ועל אחווה שנוצרת מהיומיום.

תודה לביזי, יואל, לושה, ג’ולי, נינה, ג’וי, לוק, גוש, לולה, מיכאלה, ג’ון, גולדה, ליזי, לייקה ותושייה.

----------------------------------------------------

הסיפור של איילת וג’וי

הכל התחיל כשאיילת לאונוב ‏(בת 32, גננת, אמא של ג’וי‏) הגיעה לשכונה. “הייתי בת 26, רווקה, ולא הכרתי פה אף אחד. בתור ילידת קיבוץ, קהילה היא חלק חשוב מאוד מההוויה שלי וכשעברתי לעיר הגדולה פתאום מצאתי את עצמי לבד. באחד הערבים, כשיצאתי לסיבוב עם הכלבה, גיליתי גרם מדרגות. כשעליתי בו ראיתי גינה מקסימה כמו של הטלטאביז. היה שם גבר בן 50 וקצת עם שתי הכלבות שלו והתחלנו לדבר. בהתחלה על הכלבים ואחר כך על דברים אחרים. אחרי כמה ימים שוב פגשתי אותו, הפעם עם אשתו, ואחרי כמה מפגשים אקראיים הצעתי שנחליף טלפונים ונתאם את שעת הוצאת הכלבים. כך התחלנו להתראות באופן קבוע.

“אחר כך הצטרפה גם בחורה שהשתחררה מהצבא ואימצה כלבה ולפעמים הגיעו גם ההורים שלה. נוצרה חבורה. היינו נפגשים מדי ערב בסביבות עשר. זה היה סוף היום, כך שיצא שכל אחד סיפר משהו מהיום שעבר עליו: דברים מצחיקים ועניינים מטרידים, אנקדוטות קלילות שהתפתחו לפעמים לשיחות נפש. זה היה כמו לכתוב יומן.

“התחלנו להיות מעורבים זה בחייו של זה. מישהו התחיל עבודה חדשה, ואנחנו התעניינו לדעת איך היה ביום הראשון. לא מתוך נימוס, אלא כי האנשים האלה שאת פוגשת יומיום הופכים להיות חלק מהחיים שלך. מתחילים להכיר מהסיפורים גם את המשפחות שלהם: האמא הדיכאונית, האבא השתלטן, הסבא השובב. זה נותן עוד עומק להיכרות.

“עבורי, אז רווקה בעולם הדייטים, ההתאהבויות ושיברונות הלב, המפגשים האלה היו הזדמנות לחלוק את מה שעובר עלי עם אנשים שהיו שונים ממני ומהחברים שלי, שמן הסתם דומים לי מאוד. הייתי מספרת את סיפורי הרווקות שלי והם היו קשובים ומפרגנים. התובנות שלהם היו נהדרות, וזה היה סוג של קבוצת תמיכה. ואז פגשתי את דניס.

סיגל בוחבוט

--------------------------------------------------------

הסיפור של דניאל

"בתור איש הייטק, אני עובד הרבה שעות ובאופן מאוד מרוכז. המאמץ האינטלקטואלי שנדרש ממני בעבודה הוא אדיר, והריכוז – אינסופי. המוח שלי עובד בפול קפסיטי, כך שפארק הכלבים בשבילי הוא ההזדמנות להתפרק ולנקות את הראש. כשאני חוזר הביתה מיום עבודה עמוס, הפגישה הזאת בפארק עם החברה' היא דבר נהדר. הודות לטכנולוגיה (קודם סמסים ועכשיו ווטס-אפ) אפשר לתאם את המפגש כך שאני מצליח להגיע, וזה חשוב לי. תמיד חלמתי על פאב שכונתי, כמו באנגליה, כזה שבאים אליו אחרי העבודה ופוגשים את מי שנמצא שם באותו יום. אלה הם אנשים שונים ממי שאני פוגש כל יום בעבודה ושונים גם מהחברים הקרובים שלי, ויש קסם במגוון הזה. נפגשים, מתעדכנים ומפטפטים. על הכול: פוליטיקה וספרות, טלוויזיה ומדע, יחסי גברים ונשים. גם על כלבים מדברים, קצת. וצוחקים הרבה. יש משהו ייחודי במסגרת של המפגשים האלה, שמצד אחד הם מתרחשים בין זרים שנקלעו לאותו שטח ציבורי, ומצד שני הם יומיומיים. ושיווי המשקל הזה בין זרות לקרבה יוצר דינמיקה שלא הייתה יכולה להתקיים בשום מקום אחר.

ערב אחד הגיעה לפארק מישהי חדשה עם הכלבה שלה. היא הכירה מקודם את אחת מנשות החבורה, ולכן הצטרפה בקלות וללא מבוכה. התחילו הדיבורים הרגילים: איך קוראים לכלבה? בת כמה? מעדיפה ספרים או נעליים? כאלה. אחרי עשר דקות, אורנה ואני כבר דיברנו על הכול חוץ מכלבים. בשלב מסוים, מישהו הזכיר את האלוף אלעזר שטרן שדיבר באותו יום נגד ההשתמטות מהצבא, והתחיל ויכוח. אני אמרתי שזה באמת מעצבן, שהילדים שלנו מפסידים 3 שנים מהחיים שלהם, בעוד שאחרים משתמטים בכל מיני תואנות, ואורנה אמרה שאי אפשר להכריח את כולם להתגייס. אני אמרתי: ברור, רק את הפריירים. היא אמרה שלא לכולם הצבא מתאים, ואני אמרתי שלבן שלי זה הכי מתאים: יש לו נטייה טבעית להצדעות, ועבודות רס"ר הולכות מצוין עם צבע העיניים שלו. אורנה אמרה, שהמסגרת הצבאית יכולה להיות הרסנית. אני אמרתי שהצבא יכול גם להיות בונה, מעצב, מחשל. גם הבאתי דוגמאות. פתאום היא אמרה: אני לא יודעת איך להגיד את זה. זה לא פשוט לי... הבן שלי התאבד בצבא.

הייתי המום.

רועי נהיר

לא קשה לנחש איך הרגשתי באותו רגע: גס, אטום, אידיוט. התנצלתי, אמרתי שלא ידעתי, והיא אמרה שזה בסדר, איך יכולתי לדעת. היא לא פרצה בבכי או משהו כזה, רק הניחה לפניי את עובדות החיים שלה בפשטות כואבת, וזה היה מטלטל. והמשכנו לדבר עוד קצת. נדמה לי שזה היה על המכבש הצבאי, על עדריות וחריגות, על נורמליות וישראליות. ואחר כך הלכנו.

למחרת שוב נפגשנו בפארק – צריך הרי להוציא את הכלב – והתפתחה שיחה רגילה, אבל האירוע של היום הקודם היה ברקע, ויצר אווירה רגישה אבל פתוחה מאוד. המשכנו להיפגש בפארק הכלבים גם בימים הבאים, והעובדה שהמשכנו להתראות על בסיס יומיומי אפשרה למפגש הדרמטי ההוא להתמזג בכלל המפגשים ונתנה הזדמנות לתיקון. המכרה של אורנה, שנכחה במפגש ההוא, הביעה הערכה על האופן שבו הגבתי. העובדה שהתנצלתי בפשטות, היא אמרה, ולא התחלתי להזיע כמו משוגע, לגמגם או ללהג, תרמה לכך שהאווירה תהיה נורמלית, וזה מה שהכי חשוב לאורנה, היא אמרה, הנורמליות. הרבה פעמים אנשים מתנהגים לידה באופן מלאכותי ולכן מעיק. המשוב הזה היה לי מאוד חשוב.

כל זה לא היה קורה לולא היינו זרים גמורים בהתחלה. בנסיבות אחרות, בפורום של עבודה או במסגרת חברתית רגילה, מישהו כבר היה מכין אותי מראש ודואג לספר לי על הבן. זה היה גורם לי לעמוד כל הזמן על המשמר ולברור את מילותיי, מה שהיה הופך אולי את היחסים לזהירים ומלאכותיים. כיוון שלא ידעתי דבר ונכשלתי בלשוני, יצא משהו מאוד אמיתי, שהיווה אחר כך בסיס לקרבה. מצד שני, הקרבה התאפשרה בגלל הרצף: לו היינו זרים גמורים, שנפגשים פעם אחת וזהו, נניח כמו ברכבת או במטוס, הווידוי היה נשמר כקפסולה מבודדת, ולא יכול היה להתפתח לשיח אמיתי, קרוב ונורמלי.

-------------------------------------------------------

הסיפור של ג' ואלכס

הקבלה ללא תנאי והחופש להיות “אני” מדברים גם ללבו של ג’, היום בן 26 ובן 16 כשהצטרף לחבורה. “הייתי נער חסר ביטחון עם חרדה חברתית איומה. מי שלא חווה את זה על בשרו, לא יכול להבין את הדבר הזה. כי לכאורה מה הבעיה? נפגשים, מקשקשים קצת, צוחקים... אבל בשביל מי שסובל מחרדה חברתית, להיות עם אנשים זה עינוי.

“נפגשתי עם פסיכולוג אבל כמה שדיברנו על הסיבות והקשיים, כלום לא השתנה. יום אחד שאל אותי הפסיכולוג מה דעתי לאמץ כלב, ואני נורא שמחתי. הוא דיבר גם עם הורי ויחד הלכנו ל’תנו לחיות לחיות’. היו שם שבעה כלבים חמודים, שקפצו עלי וניסו למשוך את תשומת לבי, אבל אני נמשכתי דווקא לכלבלב ששכב מאחור והסתכל עלי במבט שיודע שאין לו סיכוי. לקחתי אותו ואפשר להגיד שזה אחד הדברים החכמים שעשיתי בחיים.

“בכל פעם הלכתי לבית ספר או למקום אחר עם אנשים כאילו אני יוצא לשדה קרב. כשהייתי חוזר הביתה מותש ומובס, אלכס היה שמח לקראתי כאילו אני היצור הנפלא ביותר בעולם, והיה בא ומבקש שאלטף אותו. הייתי מתכרבל איתו שעות, מצמיד את ראשי לראשו, ולפעמים ‏(נו, טוב, הרבה פעמים‏) מדבר אליו. אי אפשר לתאר כמה חום ונחמה שאבתי מהקשר הזה.

“ערב אחד, כשיצאתי לפארק, פגשתי קבוצה של אנשים עם הכלבים שלהם. אלכס התחיל מיד לשחק עם הכלבים, ואני נעמדתי בצד והסתכלתי על קצות הנעליים שלי. מדי פעם מישהו מהחבורה היה פונה אלי ושואל אותי משהו כדי לשתף אותי בשיחה, ואני הייתי עונה בקצרה - ‘כן’, ‘לא’, ‘שחור’, ‘לבן’ - ושב ומתכנס בעצמי. אבל המשכתי לבוא כי היה משהו נעים בחבורה הזאת ולא שיפוטי, והייתי צריך להוציא את הכלב. אחרי כמה זמן תפסתי קצת אומץ, הייתי לוקח נשימה ומתחיל לדבר אל תוך שיחה שכבר היתה בעיצומה, כדי שאף אחד לא באמת ישמע. אבל הם היו סבלניים ונינוחים, האווירה היתה חופשית, כך שבמשך הזמן העזתי יותר.

“כשהתגייסתי לצבא עשו לי בפארק מסיבת גיוס קטנה. הרגשתי שלאנשים באמת אכפת ממני, ושמחתי שהצלחתי ליצור איתם קשר חם ואמיתי. לכאורה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, אבל בשביל שזה יקרה הייתי צריך את החבורה הזאת של הפארק”.

רועי נהיר

---------------------------------------------------

הסיפור של גילת, ג'ולי ונינה

“הדבר שאני הכי אוהבת בפארק הוא שכולם שווים”, אומרת גילת אנקורי ‏(בת 57, שחקנית, אמא של ג’ולי ונינה‏). “אין תפקידים ראשיים ומשניים, לא משנה אם אתה מנכ”ל גדול או מלצרית זוטרה. כולם באים בבגדים פשוטים ונוחים, אפילו יחפים. לא צריך להתאפר, והכל מאוד חופשי. לוקחים את הכלב, את הנייד והשקי־קקי ויוצאים. בתור שחקנית עם דימוי שאני אמורה לשמר, טוב לי לדעת שיש מקום שאני יכולה לבוא אליו כמו שאני, בלי פוזות. כולם באים כך, נטו, הכי נקי שיש, וזה יוצר דינמיקה מיוחדת.

"הפארק הוא תחום אקס טריטוריאלי, שלא קשור לשום תחום אחר של החיים: לא לעבודה, לא לתקשורת ולא לחברים. הידיעה שלא אפגוש את אנשי החבורה הזאת בשום מסגרת אחרת, מאפשרת פתיחות גדולה מאוד, כי אין חשש שדברים שקורים כאן יעברו הלאה. מה שנאמר בפארק נשאר בפארק. באקס טריטוריה הזאת אנשים לא מתביישים לחשוף מחשבות ורגשות שהיו מתקשים אולי לשתף מול חברים שלהם או עם קולגות, וכיוון שהאווירה כאן נקייה ונטולת פוזות, הדעה של אנשים כאן מאוד חשובה לי.

“נוסף על כך, כיוון שאנשים בפארק באים מתחומים כל כך שונים, לכל אחד יש נקודת מבט אחרת על הדברים, וכשעוזרים זה לזה מתקבל משהו מאוד ייחודי. זו קבוצה קטנה, מעין חבורה סודית, שהיא קבוצת תמיכה. במקצוע שלי זה נדיר. את יום ההולדת ה–50 שלי חגגו לי בהרבה מקומות ברוב פאר והדר, אבל החגיגה שהכי ריגשה אותי היתה בפארק. הצעירים נפגשו אחר הצהריים באחד הבתים והכינו פיצה, ובערב הביאו אותה לפארק עם שולחן ומפה. זה היה מקסים. לא נוצץ, לא רשמי ומאוד כן.

“חוויה משמעותית נוספת שאני זוכרת היא תערוכת צילומים שעשיתי לפני כמה שנים והייתי מאוד גאה בה. לפתיחה הגיעו הרבה אנשים מהמקצוע - שחקנים, אנשי תקשורת ועיתונאים - וזה היה נחמד, אבל כשראיתי בכניסה את אנשי הפארק עומדים שם נבוכים ויוצאי דופן ממש התרגשתי. העובדה שנחצו הגבולות, שאנשי הפארק, שמכירים אותי כל כך טוב מחיי היומיום, בלי מסכות, באו להשתתף בשמחתי, היתה מרגשת עבורי”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו