בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם גם רגשות יכולים להיות רציונליים?

אנו נוטים לחשוב על הרציונליות והרגש כמערכות נפרדות ואפילו מנוגדות, אבל לפי פרופ’ אייל וינטר, אהבה, כעס או עצב עשויים להיות מכוונים ולסייע לנו להשיג את מטרותינו, במודע או שלא במודע

25תגובות

לפני כמה שנים התראיין אייל וינטר לערוץ אל־ג’זירה, לכתבה שעסקה באקדמיה הישראלית. תחילה נשאל הפרופסור לכלכלה וראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, “על השכלה גבוהה באופן כללי ועל תורת המשחקים, אבל מהר מאוד הם עברו לשאלות אישיות עלי ועל משפחתי, על הרקע ההיסטורי לישיבה שלנו בישראל. כיוון שאמא שלי דור שישי בארץ, היה להם פחות מה לשאול על זה, אבל כשסיפרתי שאבי נולד בגרמניה, הם התעניינו”.

וינטר כבר גולל פעמים רבות בעבר באוזני מכרים וחברים את התלאות שעבר אביו, שעזב את גרמניה בגיל 13 לאחר עליית הנאצים לשלטון, והיגר עם אחיו לפלשתינה, ללא הוריהם העשירים שנשארו מאחור מחשש שיאבדו את הרכוש המשפחתי. “זה אף פעם לא עורר בי התרגשות־יתר”, הוא אומר, “אבל מול המצלמות של אל־ג’זירה לא הייתי מסוגל לעצור את הדמעות. זו היתה תגובה אותנטית. גם אחרי שהם עזבו את המשרד שלי, לקח לי שעה לחזור לעצמי”.

הוא ניסה להבין מדוע דווקא הפעם נסחף לסערת רגשות דרמטית. כחוקר כלכלה התנהגותית, שפירסם מאמרים רבים על תופעות בקו התפר שבין כלכלה לפסיכולוגיה, לא התקשה לגבש תובנה. “זה היה רציונלי מבחינתי”, הוא אומר. כשבחר להתראיין לאל־ג’זירה, הוא שם לעצמו למטרה “לעורר אמפתיה כלפינו, כישראלים, והתגובה הרגשית שלי נוצרה כנראה כתוצאה מכך, בלי ששמתי לב. הבנתי שהתגובה שלי היתה תוצאה של רגשות רציונליים”.

המושג “רגשות רציונליים” (והספר הרואה אור כעת תחת כותרת זו), לכאורה אוקסימורון, עומד בשנים האחרונות במרכז עבודתו של וינטר, שלאחר סיום הדוקטורט באוניברסיטה העברית עבר בכמה אוניברסיטאות ברחבי העולם, בהן בון ‏(עם חתן פרס נובל ריינהרד זלטן‏) ופיטסבורג ‏(עם הנובליסט הטרי אלווין רות’‏), ושזכה בשנה שעברה בפרס הומבולדט מממשלת גרמניה. הוא מציע בכך דרך חדשה לחשוב על הפער בין הנחת המוצא בתיאוריה הכלכלית, שלפיה אנשים פועלים באופן רציונלי במטרה למקסם תועלות ורווחים, ובין ממצאים אמפיריים ביחס להתנהגות ולתהליכי קבלת החלטות בפועל, שהוכיחו קיומן של שלל הטיות קוגניטיביות ורגשיות, שלכאורה מגבילות יכולת זו.

אמיל סלמן

וינטר מתנגד לראייה הבינארית הרווחת של התנהגות רציונלית והתנהגות רגשית “כשתי קופסאות שיושבות במוח שלנו ולא מתקשרות ביניהן, או אפילו נלחמות זו בזו. למעשה, קשה להפריד בין שתי המערכות הללו. הן מקיימות ביניהן דיאלוג כל הזמן, ובהרבה מקרים, לא בכולם, ההתנהגות הרגשית שלנו מסייעת לקבלת ההחלטות ועשויה לעזור אפילו ברמה החומרית. להתנהגות רגשית עשוי להיות יתרון גם אם היינו מסוגלים לחשב, כי היא יוצרת אפשרות להשפיע על התנהגות הזולת”.

כאן נכנסים לתמונה הרגשות הרציונליים, כלומר רגשות שניתן לתעל, במודע או שלא, לשיפור התגמולים שהפרט עשוי להפיק בסיטואציה שבה אימוץ מצב מנטלי מסוים יועיל לו, לדעתו. את טיעוניו העיקריים, מלווים בדוגמאות למכביר, ריכז וינטר בספרו “רגשות רציונליים”, שראה אור החודש בהוצאת זמורה ביתן.

כעס, כסף ורומנטיקה

אחת הדוגמאות המרכזיות שמביא וינטר ליכולת האנושית לייצר מצבים נפשיים בתגובה לתמריצים כלכליים, התקבלה במחקר שערך עם אחד מתלמידיו. החוקרים חילקו את נבדקיהם לשלוש קבוצות, ונתנו להם לשחק במשחק הדיקטטור, שבו אחד מכל שני שחקנים ‏(“הדיקטטור”‏) מקבל סכום כסף מסוים, ויכול לבחור איזה חלק ממנו, אם בכלל, להפריש לשחקן השני ‏(“המקבל”‏). הבחירה היא וולונטרית ואנונימית.

כל הנבדקים חוברו למכשיר המודד הולכה עורית באמצעות אלקטרודות ‏(בדומה לפוליגרף‏), כמדד לרמת הדריכות הרגשית שלהם. לנבדקי הקבוצה הראשונה נאמר שהמכשיר מודד את רמת הכעס שלהם, ושהם יתוגמלו כספית ככל שהמדדים הפיזיולוגיים יצביעו על כעס רב יותר כתוצאה מהצעות כספיות נמוכות של הדיקטטור. והם הגיבו לתמריץ בצורה ברורה: המדדים הפיזיולוגיים רשמו שינוי ניכר. כשלשחקנים נדמה שמצבם הנפשי עשוי להשפיע על התגמולים שיקבלו, הסיק וינטר, “הנסיבות החומריות משפיעות על המצב הנפשי. זו תופעה מדהימה, שהיא חלק מהפן הרציונלי של רגשות. כשאומרים לאנשים שהם יפוצו על הפגנת כעס, הם מגלים כעס אותנטי, שהרי אם היו מזייפים את הכעס, מד ההולכה העורית לא היה מבחין בשינוי”.

לנבדקים בשתי הקבוצות האחרות הציעו פיצוי על הפגנת שמחה ורגיעה, בהתאמה. בקבוצות אלה לא נרשמו שינויים פיזיולוגיים משמעותיים בתגובות הנבדקים. “כנראה שמחה קשה יותר לייצר בצורה סינתטית מאשר כעס”, אומר וינטר. “כעס הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה הזאת, כי הוא יוצר מחויבות, הן שלי כלפי עצמי, והן ברושם שמקבל הצד האחר, אם הכעס נתפס אצלו כאותנטי. זה לא חשוב אם הכעס נוצר באופן מודע או לא. בניסוי בדקנו אינדיקציה אובייקטיבית, כך שגם אם אתה מסוגל לשכנע את עצמך לכעוס, עצם ההימצאות במצב הנפשי הזה היא כבר בלתי הפיכה. יש גם מחקרים שטוענים שבמצב של כעס מתחדדת היכולת להבחין בין טיעונים רלוונטיים ללא־רלוונטיים. המערכת הרגשית נותנת למוח פקודה להתמקד רק במה שרלוונטי לסיטואציה, והקוגניציה שלנו פועלת בצורה יותר רציונלית”.

וינטר לא מסתפק בניסויי הכעס, וצולל בספר לשלל דוגמאות ממחקרים בתחומים שונים ומחייו הפרטיים. את המנגנון הרגשי שמאחורי תסמונת סטוקהולם ‏(אהדה כלפי גורם נצלני ופוגע‏), למשל, הוא מדגים באמצעות הסימפתיה שגילה אביו, הנס, כלפי המורה הנאצי שלו להיסטוריה, שמירר את חייו. לאחר שספג ממנו שורת השפלות, נמלט הנס מבית הספר בעת מסדר לרגל עליית היטלר לשלטון. המורה דלק אחריו ברחבי העיר, אך כשהנס החליק בשלג ומעד, במקום להענישו, לקח אותו המורה לשתות תה בבית קפה סמוך. וינטר מספר שאביו המרוגש בכה והשתנק בכל פעם שהגיע לחלק הזה בסיפור. גם זו תוצאה של רגש רציונלי, הוא אומר, “שהגן על אבא ושאיפשר לו לשרוד את חודשיו האחרונים בגרמניה”, לפני המעבר לישראל. “בגילוי סימפתיה לצד עוין”, הוא ממשיך, “אני מקטין את הדיסוננס, מגדיל את יכולתי להשלים עם המצב, ואולי גם מקטין את עוינות הצד האחר. זה אופייני למצב של חטיפה, ומגדיל את סיכויי השרידות של הנחטף”.

תחום אחר שבו עוסק וינטר בספר הוא זוגיות ויחסים בין המינים. הוא מתייחס לשורת מחקרים ופיתוחים תיאורטיים, כדי לטעון שגם רגשות אהבה רומנטית אינם בהכרח “משהו ערטילאי ומקרי, שנמצא בספירות של המוזה והרוח. בהרבה מובנים, בחירת בני זוג נעשית בצורה רציונלית, אנחנו מחליטים אם אנחנו מעוניינים להתאהב”.

גם כאן הוא מספק דוגמה אישית, הפעם מהחברים ההודים שהכיר בתקופת עבודתו בארצות הברית, “צעירים מודרניים, ליברליים ואינטליגנטיים”, שחלקם נישאו בשידוך שהכתיבו הוריהם, בתמורה לנדוניה ממשפחות הכלות המיועדות. ובכל זאת, בשיחות עמם דיווחו החברים על התאהבות בבנות זוגם. “הם למדו לאהוב אותן אחרי שההחלטה התקבלה עבורם”, מסביר וינטר. “אין פה מקריות ויד גורל, אלא סיטואציה פרוזאית, חומרית, שמכתיבה ומייצרת מצב נפשי. גם בחברה המערבית ההתקשרות הזוגית היא סוג של סחר חליפין, ונוטה להיות בתוך אותו מעמד סוציו־אקונומי”.

אולי כי אנשים נוטים להכיר את בני או בנות זוגם במילייה החברתי שלהם, שנוטה להיות דומה לשלהם? מה גם שלאנשים קל יותר לתקשר עם מי שגדלו ברקע דומה, ופיתחו בהתאמה דפוסי התנהגות, טעם וחשיבה, שנדמים כמעין טבע שני אבל בעצם נרכשו בתהליך החיברות?

“זה אולי חלק מההסבר, אבל לא כולו. באינטראקציה הדחוסה בחברה הישראלית, בייחוד בצבא, נוצר מכנה משותף תרבותי, ועדיין, הדמיון ברקע הכלכלי של בני הזוג נשאר משמעותי”.

בספר מזכיר וינטר את המודל המתמטי לשוק הנישואים שהציעו דיוויד גייל וזוכה פרס נובל לויד שפלי, ואת תורת הנישואים של הכלכלן גרי בקר, “שחושב על התקשרות רומנטית כמעט כמו על התקשרות עסקית, וטוען שאופן פעולת המערכת הרגשית נקבע על ידי אינטרסים חומריים. המודל מתאר סחר חליפין בין צד הגברים לצד הנשים בשוק, כשכל צד מגיע עם סל תכונות שקובע את ערכו בשוק, והזיווגים שייווצרו מוכתבים על ידי ההיצע והביקוש”. אין בכוונתו של וינטר לשלול כל יסוד רומנטי מעולם מערכות היחסים, הוא אומר, אבל גם אי אפשר להתעלם מההיבטים התועלתניים שקיימים בו.

אי–פי

אבולוציה, נמלים והומואים

בניסיון להסביר את ההיגיון שמאחורי התזה הכללית שלו, נדרש וינטר בספר בין היתר למודלים אבולוציוניים, לפיהם רגשות מסוימים שרדו עם המין האנושי עד היום כיוון שהתגלו כמועילים להישרדותו. “בדיון הרווח בכלכלה התנהגותית מנסים לשקלל בפונקציית התועלת גם גורמים פסיכולוגיים כחלק ממאווייהם של אנשים”, הוא אומר, “אבל כיוון שאפשר להגדיר את פונקציית התועלת בכל אופן שנרצה, זו גישה שבאמצעותה אפשר להסביר הכל ולא כלום. במקום לדבר על ‘מניעים פסיכולוגיים’ אבסטרקטיים, אני מדבר למשל על קנאה או על נקמנות, שעשויות להיות רלוונטיות בסיטואציה מסוימת, אם הן משרתות את הפרט מבחינה הישרדותית.

“גם האינטראקציה המיוחדת שהמין האנושי מקיים בין רגשות לרציונליות התפתחה באופן אבולוציוני. רוב האינטראקציה הזאת, בעיקר זו שקשורה בהחלטות חברתיות, מתקיימת בחלק הקדמי של המוח, בפרה־פרונטל קורטקס, שהתפתח בשלב מאוחר יחסית באבולוציה והיא ייחודית למין האנושי. רואים ב–fMRI ובשיטות אחרות שיכולות לזהות אזורי פעילות במוח, שבהחלטות שדורשות את האינטראקציה הזאת - למשל בזיהוי כוונות או רגשות של אחרים - האזור הזה במוח פעיל באופן אינטנסיבי יחסית”.

וינטר חושב על תהליך האבולוציה במונחים של תורת המשחקים, “אני מנסה לחשוב על גן בתור אסטרטגיה במשחק, ולמדל משחק בין תכונות או גנים, כפי שמתקיים בטבע, כשהגן המתאים ביותר מנצח ושורד”, הוא אומר.

המודל התיאורטי שפיתח הוא שכלול של דילמת האסיר המפורסמת, שבה שני שחקנים צריכים לבחור אם לשתף פעולה זה עם זה. בגרסתה המקורית, הפעלת חשיבה רציונלית טהורה ביחס לדילמה זו אמורה להוביל את השחקנים לבחור שלא לשתף פעולה זה עם זה, ובכך להרחיק אותם מהתוצאה האופטימלית עבורם. ובכל זאת, בניסויים אמפיריים התגלה שאנשים דווקא נוטים לבחור באסטרטגיה של שיתוף פעולה, בניגוד לניבוי התיאורטי הקר.

“אולי יש לנו נטייה גנטית לשתף פעולה”, מציע וינטר, שהוסיף לתגמולים החומריים ‏(במונחי שנות מאסר, או כסף‏) של המודל המקורי גם את התגמולים שהשחקנים עשויים להפיק מהמצבים המנטליים שמכתיבות הבחירות שלהם ושל עמיתיהם למשחק, ושמשרתים את התועלת החומרית שלהם ‏(ובמונחים אבולוציוניים - את יכולת ההישרדות שלהם‏). וינטר הראה כיצד תוספת זו עשויה להסביר גם שיווי משקל במצב של שיתוף פעולה בין השחקנים, שחשים מתוגמלים מנטלית במצב של הדדיות, כלומר אם שניהם בחרו באותה אסטרטגיה, בין אם של שיתוף פעולה או שלא.

“הסלקציה הגנטית של מי שהתפתחו בסביבה דומה היא פונקציה גם של התנהגות הזולת באותה סביבה”, מסביר וינטר. “בניגוד לדילמת האסיר הקלאסית, שמתוארת כמשחק חד־פעמי, בחיים האינטראקציות החברתיות מתרחשות שוב ושוב. בניסוי שנערך בשנות ה–80 הגדירו חוקרים אסטרטגיות אפשריות במשחק חוזר ונשנה של דילמת האסיר. למשל, עין תחת עין: אם בפעם שעברה דפקו אותי, אני אדפוק בפעם הבאה. או נוקשות: לשתף פעולה, עד שהצד השני מפסיק לשתף פעולה. או פראייר, שתמיד משתף פעולה, לא משנה איך נוהג הצד השני. הם הצליבו בין האסטרטגיות השונות במחשב, כך שכל אחת שיחקה עם כל האחרות, והניחו שככל שהתשלום, שתלוי באסטרטגיית הפעולה של השחקן עצמו ושל השחקן שמולו, גבוה יותר, השחקן יתרבה טוב יותר, וייווצרו עוד צאצאים מהטיפוס שלו. השאלה היתה לאן האוכלוסייה הזאת תתכנס, איזה סוגי טיפוסים/אסטרטגיות ישרדו. מצאו ששיווי משקל נוצר בסביבה שבה יש מצד אחד רצון לשתף פעולה, אבל גם מידה מסוימת של נקמנות, כלומר שמי שלא משתף פעולה מסתכן בהדרה, כי לא ירצו לשתף איתו פעולה בעתיד”.

התוצאה הזאת והמודל שפיתח מובילים את וינטר לדיון כללי יותר בשאלת האלטרואיזם: למה אנחנו משתפים פעולה עם הזולת במצבים שבהם לכאורה לא כדאי לשתף פעולה? למה אנשים מגלים אלטרואיזם בנתינה, כשלא קיימת תמורה מיידית?

הוא לא מסתפק בתשובה השגורה, שהאלטרואיסט נהנה מהסיפוק שבנתינה, או מהיכולת לחשוב על עצמו כעל אדם טוב. “הקיק הרגשי הוא הסימפטום”, הוא אומר, “אבל מה יוצר את התחושה הזאת בהקשר של אלטרואיזם? הצורך שלנו לקבל הכרה מהסביבה החברתית שלנו.

“הביולוג אמוץ זהבי טבע את המושג ‘עקרון ההכבדה’ כדי להסביר תופעות כמו הזנב של הטווס, שעושה רושם שרק מכביד על התנהלותו. אבל הטווס מקבל תמורה על כך, בין היתר בהזדווגות, מתוך הסימן שהוא מייצר על יכולותיו - שהוא מצליח להתנהל למרות הזנב הכבד. או הזנבנים ששורקים כשמתקרב אויב ומקריבים בכך את עצמם, כי השריקות גוזלות מהם אנרגיה והופכות אותם לבולטים יותר לאויב ולכן מגדילות את הסיכוי שלהם להיטרף. אבל הם מקבלים תגמול חברתי על האלטרואיזם שלהם”.

ובהכרח אפשר להסיק מזנב הטווס או משריקות הזנבנים על התנהגות רגשית של בני אדם?

“האדם הוא בעל חיים. אם אנחנו מגלים אצל בני אדם תופעות שאיננו מצליחים להסביר, ומוצאים אותן למשל גם אצל דבורים, זה מחזק מבחינתנו את ההבנה שאפשר להשליך מכך. בכל מקרה, השימוש שלי באבולוציה הוא בעיקרו פדגוגי: היא מאפשרת לנו חשיבה מותנית, לשאול שאלות מסוג ‘מה היה קורה אילו’.

“יש גם הסברים שמבוססים על הגנטיקה עצמה. אצל נמלים ודבורים אפשר למצוא אולי את הדוגמה האולטימטיבית לנתינה בהקשר האבולוציוני: הימנעות מהתרבות. אבל בעצם הפועלות בקן הנמלים מסייעות לנמלה־המלכה לקיים את הצאצאים שלה, ובכך הן מגדילות את סיכויי ההישרדות של צאצאים בעלי הרכב גנטי דומה לשלהן. זו התמורה שהן מקבלות”.

וינטר מזכיר גם מחקר שפורסם ב–2006 בכתב העת של האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית, לפיו “מי שיש להם אחים גדולים מגלים נטיות הומוסקסואליות בשיעור גבוה יותר ממי שאין להם. זה קיים רק כשאלה אחים ביולוגיים, לא כשאלה אחים מאימוץ או ממשפחות משולבות בעקבות נישואים שניים. הסברה היא שהומוסקסואליות היא מעין נתינה, במובן של התנזרות מהתרבות. לפעמים, בייחוד בתנאים של קשיי מחיה, שימור הגנים יהיה יעיל יותר במצב שבו תסייע לאחיך לקיים את צאצאיו, מאשר שכל אח יביא צאצאים משלו לעולם”.

לפי ההסבר הזה לא היית מצפה למצוא התפוצצות הומוסקסואלית בחברות עניות, ודעיכה במדינות עשירות? כי נדמה שהמצב הפוך, לפחות בגילוי הפומבי שלו, ושהכוחות התרבותיים חזקים יותר בהקשר הזה.

“לא בטוח אם הומוסקסואליות שכיחה יותר במערב מאשר באפריקה, או שאלה רק גילוייה הפומביים, שאכן תלויי תרבות. מה שחשוב הוא הוויתור על התרבות, ולא חשוב איך הפרט מציג את זה לסביבה. יכול להיות גם שהזרעים של הסיפור הזה הם פרה־היסטוריים, ושהכלכלה המודרנית וההבדלים שנוצרו בין אפריקה למערב עדיין לא השפיעו על השריד האבולוציוני הזה”.

אז למה הוא לא נעלם?

“אולי עדיין יש לו יתרון, ובכל מקרה התהליך האבולוציוני עדיין בעיצומו, עדיין לא הגענו לפורמט האולטימטיבי. הברירה הטבעית אינה מדויקת: יש תכונות מסוימות שנשארו, שהברירה הטבעית לא הצליחה לסנן את האספקטים הרעים שלהן ולהשאיר רק את הטובים. אבל כיוון שהשכיחות הסטטיסטית הגבוהה לנטייה להומוסקסואליות מתגלה רק כשמדובר באחים ביולוגיים, האספקט הביולוגי פה ברור”.

ההסבר האבולוציוני מניח שרגשות או תכונות שמתקיימים עד היום שרדו מסיבה מסוימת, או לשם תכלית מסוימת. אם התועלת שבקיומם לא ברורה, מתייחסים אליהם כאל “שארית” היסטורית, או שמהנדסים הסבר חלופי. זה הסבר טאוטולוגי, חובק כל, שלא ניתן להפרכה. אז איך הוא עוזר לנו להבין טוב יותר את העולם שסביבנו?

“אכן אין דרך לחזור עשרת אלפים שנה לאחור ולראות אם זה באמת המקור ומה מידת התקפות של ההסבר האבולוציוני. אני מודע לחסרונותיו של ההסבר האבולוציוני ויש לי גם הרהורי כפירה ביחס אליו, אבל כרגע אני לא מוצא הסבר טוב יותר לנתונים האמפיריים. יותר מהצבעה על קיומו של מקור אבולוציוני לרגש, מעניין אותי איך זה עובד, ואם בנסיבות מסוימות היתרון האבולוציוני עדיין קיים. בחלק מהמקרים מוצאים שכן, לא בכולם”.

באחד מפרקי הספר תוהה וינטר מדוע יצרה האבולוציה את האמנות. לשיטתו, האמנות היא “דוגמה אולטימטיבית לשילוב בין חשיבה לרגשות. עשייה אמנותית שיש בה רק רגש היא חלולה, קיטשית. ואם יש בה רק שכל, היא לא מצליחה לגעת. יכול להיות שהתפקיד האבולוציוני של האמנות הוא בשכלול היכולת שלנו לייצר את האינטראקציה בין השכל לרגש, הזדמנות להתאמן”.

איך גישה כזו תתמודד עם הבדלי טעם בין אנשים שונים?

“אמנות היא תמיד חלק ממסגרת חברתית, ומה שנחשב מוכר או מפתיע עשוי להשתנות בין חברות שונות, אבל מה שחשוב הוא שיהיה בה שילוב אופטימלי בין שני הרכיבים הללו. תפקיד הטעם הוא לייצר את ה’מוכר’, כי עודף זרות פוגע ביכולת ליהנות מיצירה אמנותית. כך למשל, בעולם המערבי מצליחה מוזיקת עולם שיש בה קצת גוונים אירופיים, שמשלבת בין המוכר לזר. השאלה היא למה אנחנו מחפשים את אלמנט ההפתעה, וההסבר האבולוציוני הוא שהמשיכה להפתעה חשובה לשרידותנו. חי היומיום מרובים בהפתעות - גורמי טבע, האנשים סביבנו שמתחרים בנו על אותם משאבים - ואם לא נדע לזהות אותן בזמן, ניפול. הלמידה הרגשית, דרך ההפתעה, היא אינסטינקטיבית ומהירה יותר מהלמידה הקוגניטיבית, שבה צריכים להפנים עובדות, לשקול ולנתח אותן, ולכן התגובה הרגשית לאמנות מאמנת אותנו לזהות הפתעות”.

נאצים והוכחות מתמטיות

ספרו של וינטר מצטרף למדף הולך ומתמלא של ספרי עיון בנושאי כלכלה התנהגותית, בעיקר כאלה עם זיקה לתורת המשחקים, הפונים לקהל הרחב שמחוץ לאקדמיה. “ספרות פופולרית על כלכלה היא ספרות על החיים”, אומר וינטר, “מאמצע המאה ה–20 הכלכלה הפסיקה להיות דיסציפלינה שעוסקת רק בכסף ובקנייה ומכירה של מוצרים, והפכה לדיסציפלינה שעוסקת בהתנהגויות של בני אדם ובמגוון סוגיות חברתיות שקשורות בפסיכולוגיה, במשפטים, בסוציולוגיה ובמדע המדינה. זה נבע מכך שלכלכלה יש מכשירים שעדיין לא כל כך מפותחים בתחומים אחרים: המכשיר המתמטי־תיאורטי, והיכולת לנתח נתונים סטטיסטיים באופן מורכב ומתוחכם”.

במקרה הפרטי שלו, הבחירה לכתוב ספר מדע־פופולרי נבעה גם מרצון להתנסות בפורמט נוקשה פחות מכתיבה אקדמית. וינטר העדיף לנטוש את הנוסחאות כדי לפנות מקום גם להשערות ולהגיגים, להתבוננות “פילוסופית, מלמעלה, בתחום המחקר”, ולאנקדוטות אישיות, “כעוד דרך לפתח תובנות. זה לא מדעי, אבל זה בדיוק היתרון בכתיבת ספר לציבור הרחב, שאני יכול לספר סיפורים גם בלי הוכחה מתמטית או אמפירית־סטטיסטית, שמגבילה את היכולת לטעון דברים מתוך אינטואיציה”.

הסיפורים מבית אבא מככבים לאורך הספר. במקור בחר אמנם וינטר באנקדוטות הללו כדי להדגים את טיעוניו הכלליים, אבל הוא מוסיף שעצם הכתיבה השיטתית של התובנות המחקריות והתיאורטיות שהצטברו בתחום עזרה לו להתמודד מחדש עם הרקע המשפחתי. הנראטיב המדעי בשירות הנראטיב הפרטי.

“אבא שלי, שנפטר ב–2007, היה ניצול שואה, קורבן של הנאציזם, שאיבד כמעט את כל משפחתו באושוויץ”, הוא אומר, “ולמרות זאת, הוא לא הפסיק לחשוב על גרמניה עם הרבה רומנטיקה, בערגה של ילד שרוצה לחזור הביתה. זה הפתיע אותי. הוא לא הצליח להתחבר לחיים הישראליים, והזרות הזאת הפריעה לי בתור ילד. את המפלגה הנאצית הוא כמובן תיעב, אבל הוא לא היה מסוגל לכעוס על הגרמנים, כעם. העבודה על הספר, אגב העיסוק ברציונליות וברגשות, עזרה לי להבין את התגובות שלו ולעבד טוב יותר את הדיסוננס הזה בהתנהגות שלו מנקודת מבט חיצונית, לא כבן לאבא שמאוד השפיע עליו.

“העובדה שחזרתי והזכרתי לעצמי את הדברים בעת הכתיבה”, מוסיף וינטר, “איפשרה לי להסתכל מחדש גם על עצמי ועל ההתנהגות הרגשית שלי, להיות סלחני כלפיה ולשלוט בה כשהיא עלולה להזיק ואני מבין את מקורה, ולתת לה דרור במקרים אחרים”.

Doron.halutz@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו