ראיה חותכת

אגרוף הברזל של הילדה הפלסטינית

בת משפחת תמימי וחייל בהפגנה השבועית נגד ההשתלטות של התנחלות חלמיש על א־נבי סלאח, 2 בנובמבר 2012

טל ניב
טל ניב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל ניב
טל ניב

הכל הפוך בצילום העצוב והקשה הזה של מג’די מוחמד מסוכנות איי־פי. הכל הפוך בו כי כבר אי אפשר לדעת אם האגרוף הקטן, החוצפן, הנועז והמיואש, חסר הפחד והגובל בסכנת נפשות של הילדה הפלסטינית, בת האקטיביסטית נארימן תמימי מהכפר א־נבי סאלח, מסמן את האופן שבו נוצרת, מתגבשת ומתעלית לוחמת חירות, או שזהו רגע שבו הילדה הזאת נהרסת. האם זהו רגע שבונה את חייה ואת הדימוי העצמי שלה כאדם שעמד על שלו - גם מול צבא - או שזהו רגע שינציח הסתכנות עצמית שאין לה שיעור, שאינה צריכה להיות מוטלת על כתפי ילדים ושמסלקת את המבוגרים מתפקידם כמגינים?

האם טוב בשבילה להיאבק כמו כולם, ואולי יותר מכולם, כי היא אמיצה, וכך גם לחקות ולעמוד בסטנדרטים של אמהּ, או מסוכן ומחליש, ומעוות מציאות, לגשת עד החייל עצמו, ולהניף את אגרופה מול בטנו? לעמוד קרוב קרוב אל החייל הזה, שאינו תוקף, ושכתמי אודם ונמשים מנקדים את פניו הממושקפים־הצעירים, ומתחת ידו הפרושה התלויה באוויר?

צילום: איי־פי

שערה הצהוב של הילדה סמיך ויפה, המשאית צהובה ורחוקה על הכביש כצעצוע, ושדה הבור יבש בנובמבר. הצהובים כמעט צהובים מדי, מצלמה התלויה על צווארו של הפלסטיני ליד המשאית המביט בנעשה, והילדה לובשת אותה גופייה שלבשה ב–24 באוגוסט, כשעצרו את אמא שלה מול עיניה והחיילים נחלקו לשתי קבוצות - אחת החזיקה אותה ואת בת הדודה שלה והשנייה עצרה את אמה - והיו שם הרבה צלמים סביב, ובעוד חייל אחד אחז בה כשידיה משוכות אחורה, היא זרקה את ראשה אחורה וקדימה בייאוש ובבכי נורא, וביבבה תינוקית צעקה והתחננה לאמא שלה עד שחייל אחר, שהבכי הכניס אותו ללחץ וכנראה הפעיל אצלו תקתוק שעון פנימי, צעק “נו, תעמיסו את האמא כבר”, אבל לא כמי שבחר במיוחד את הפועל שאינו ראוי לבני אדם. ואחרי שנסגרה הדלת של הג’יפ על אמהּ - הילדה התקפלה לרגע והתיישרה והשתחררה מידיהם ורצה אל הכביש ולא הפסיקה לרוץ ולא עצרה.

יותר משלוש שנים תושבי הכפר א־נבי סלאח מוחים בצעדות ובהפגנות על ההשתלטות של המתנחלים מחלמיש על המעיין שלהם ועל אדמותיהם, ושלוש שנים שהצבא והפרקליטות הצבאית עסוקים בדיכוי מחאתם. אבל באוגוסט, כשאמה נעצרה, הילדה תמימי בהירת השיער משכה תשומת לב בעיתונות כשצילום שלה מאת אורן זיו ‏(אקטיבסטילס‏) פורסם בדף הפייסבוק “כולנו נגד השמאל הקיצוני”. שונאי ערבים ואדם חשבו תחילה שהיא לא ערבייה, משום שהיא בלונדינית, וגם כשחשבו שהיא שמאלנית הראויה לשנאה תהומית ראו שהיא ילדה ובכל זאת המשיכו לתאר עינויים מפלצתיים וככל הידוע איש מהם, והיו גם נשים ביניהם, לא נעצר בשל איומיו.

חלפו חודשיים וההפגנות נמשכות, כי הן לא יכולות להיגמר כל עוד אין הסכם ופירוק התנחלויות. ועכשיו מג’די מוחמד מראה אותה לא מקדימה אלא מגבה הנחוש ומראה את זרועה המונפת, והוא מתמקד כך בממד הסמלי של פעולתה, שקיים בין אגרופה הקמוץ לכף ידו הפרושה של החייל. ומכיוון שהיא אינה בוכה כאן, ואינה סבילה, יש בו מורכבות - בעיקר בהשוואה לדימוי הנער הרעול המיידה אבנים המופיע שוב ושוב בצילומים של ישראלים בשטחים. זהו צילום מטריד, כי היא ילדה, רק ילדה, וזהו צילום מעניין, וזהו צילום מורכב מוסרית, והוא גם יפה, כי ראשה יפה והחייל מעניין, ויש בו שאלה מציקה, מתמשכת: איך יכול להיות שילדה קטנה כל כך עומדת קרוב כל כך לחייל? ואם ברור שהוא לא מרביץ לה, האם אפשר באמת להירגע? האם יהיה אפשר אי פעם להירגע?

ואז עולות בראש השורות, שהיה נדמה שמסרן טוב תמיד, שנכתבו לזכר מפקדו המת של יהודה עמיחי בקרב בחוליקת, אבל מיד מתחוור שבמקרה שלה הן בטלות, ובאכזריות כפולה לא יהיה אפשר אפילו להקריאן באוזניה. “ואל תשכחו”, כתב עמיחי, “שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות”.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ