בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחייתם של האל־מתים

הם נולדו במיתולוגיה הפגאנית ועברו מטמורפוזה בעידן הנצרות, אך מעולם לא איבדו את הסקס אפיל והכישרון לשוב מהקבר. צאתו לאור של "מאהב מהאופל" מוכיחה שכמו תמיד, השמועות על מותם של הערפדים היו מוקדמות

תגובות

מה לא ניסו? תיבלו אותם בשום, השרו אותם במים קדושים, שיפדו אותם וצלו באנרגיה סולארית - אבל הערפדים מסרבים למות. למרות טענות על כך שהזומבים תפסו את מקומם, עוד מוקדם להספיד אותם, במיוחד לאור הסקס־אפיל המובנה שלהם והכישרון העתיק שלהם לשוב מהקבר. והם אכן עתיקים מאוד.

מוצצי דם אדם ושאר קניבלים מיסטיים הופיעו במגוון מיתולוגיות פגאניות, מלאמיה היוונית דרך לילית העברייה וכלה בנוספרטו הסלאבי. לכל אחד מהם היו תכונות משלו ומתאבנים ייחודיים לו, מתינוקות בני יומם ועד גברים בשיא אונם. היו גם סיבות רבות לחזור מן המתים כערפד: בשל קבורה לא הולמת, מוות מנשיכה של עטלף או זאב, עוול שבוצע כלפי בן משפחה ולא נסלח ועוד.

בין התופעות הטבעיות שהעניקו כפי הנראה את ההשראה לדמותו של הערפד ניתן למנות את הפורפיריה, מחלה מטאבולית שקורבנותיה רגישים באופן קיצוני לאור השמש, ותסמיניה כוללים עיניים, ציפורניים ושיניים אדומות, ואת הכלבת, שעוררה כפריים תמימים להסתובב ולנשוך את שכניהם.

בלה לוגוסי
קורביס

אבל אז הגיעה הכנסייה, על דחפי ההשתלטות, ההמרה והקטלוג שלה, ועשתה סדר בעניינים. הערפד, כמו המכשפה, הדרקון ושאר ישויות על טבעיות שאיכלסו את העולם הרוחני הפרה־נוצרי, הוטבל כדת וכדין וזכה למקום משלו בפנתיאון המונותיאיסטי המורכב שהלך והתגבש באירופה של ימי הביניים. ב–1645 פירסם התיאולוג לאו אלטיוס ספר שבו הוא מצביע על הערפד לא כעל שד פגאני, אלא כעל יצור שטני. הספר הפך לתנ”ך של ציידי הערפדים באותו אופן שבו המלאוס מאליפיקורום, מקבת המכשפות, הפך ליצירה מכוננת בקרב מי שרדפו נשים זקנות ובודדות.

תחת גלימתה של אמא רומא התפתחה הערפדות כאנטיתזה מוחלטת לנצרות: בצד ימין של הזירה ניצב המושיע, בן האל, הגואל בתולות וקם לתחייה, שמאמיניו שותים את דמו ואוכלים את בשרו ‏(מטאפורית, כמובן‏) כחלק מפולחניהם. בצד שמאל, הסיטרא אחרא, יציר השטן, מפתה הבתולות, שאף הוא קם לתחייה ושותה דם. זו הסיבה שבגללה מים קדושים, הצלב, יתדות - במיוחד כאלו העשויות משיח העוזרר, שממנו היה עשוי כתר הקוצים של ישו - פועלים כנגדו. וכמו כל מי שקשור לשטן בנצרות, גם לערפדים יש חיי מין שוקקים ומספקים ‏(מבחינתם‏). אם מכשפות משתובבות בחברת לוציפר וחבר מרעיו, הרי שהערפד, בעיקר בגילוייו הספרותיים, הוא מכונת מין מחודדת שיניים.

בנובלה “הוומפיר” מאת ג’ון פולידורי מ–1819 לורד רות’בן המסתורי והכריזמטי הוא רודף נשים סדרתי, ורני, הערפד שיצר ג’יימס מלקולם ריימר באמצע המאה ה–19 - ניזון מדיאטה נקבית כמעט לחלוטין. הרומן “קרמילה”, מאת ג’וזף שרידן לה פאנו, שבמרכזו ערפדה החובבת את בנות מינה, כולל משפטים כגון: “היא מצמידה אותי בכוח רב יותר בחיבוקה הרועד, ושפתיה בנשיקות רכות זוהרות על לחיי... חשתי התרגשות משונה וסוערת שהיתה מענגת, אך תמיד ומיד, היתה מעורבת בה תחושה עמומה של פחד וגועל... הייתי מודעת לאהבה ההופכת להערצה, וגם לתיעוב”.

גם ברומן הערפדים האולטימטיבי, “דרקולה” של בראם סטוקר, העיסוק ב”גבריות שופעת” חוזר שוב ושוב, כמו גם ב”חושניות טמאה” ובשאר רמיזות על פריצות פנטסטית. אפלת המאוזולאום של הקולנוע סייעה לסקס אפיל הערפדי לשגשג, מהרוזן אורלוק בעל הצדודית היהודית של מורנאו ‏(גניבה ספרותית בוטה מ”דרקולה”‏), שארב לבלונדיניות אריות טהורות כדי להשחיתן, ועד עיבודי פורנו לסביים רוויי קטשופ ל”קרמילה”.

המין והמוות

השיניים החודרות, הדם הנמצץ, התמהיל המגרה של מין ומוות, ארוס ותאנטוס, בתוספת זיהויו של הערפד עם האחר האולטימטי, הזר מלא האון שבא לטמא את הבתולה הקדושה, זה שרק הפאלוס ה”נכון”, הצלב, יכול להכניע - אלה היו מרכיביו של הערפד המסורתי. לערפדים אלה לא היה מוסר, הם לא חשו חרטה או רחמים, הם התענגו על סבל קורבנותיהם באותה מידה שהתענגו על תמצית חייהם האדומה. הם היו דמויי אנוש, אך נעדרי אנושיות - ה”מאיים” המושלם, אליבא דפרויד. אלא שאז הגיעה אן רייס, והעלתה מקברותיהם ערפדים מזן חדש, ערפדים טובים, המתחבטים בשאלות על חטא ועונש, הסובלים ‏(ללא הרף ועד זרא‏) מייסורי מצפון, על־אנושיים ואנושיים, אנושיים מדי בעת ובעונה אחת. יפים וצעירים לנצח, מקוללים ואומללים עד אין דור.

לז’אנר הערפד העגמומי והמצוברח היו גיבורים משלו, כמו לואי של “ראיון עם הערפד” או אנג’ל של “באפי ציידת הערפדים”, אבל אף אחד מהם לא התקרב לקרסוליו המעונים של ישו המפוסל לתלפיות, הצמחוני והחסוד של סטפני מאייר, מחברת הספר “דמדומים”, הלוא הוא אדוארד קאלן, המוצץ הנוצץ.

כראוי ליוצרת ששייכת לכנסייה המורמונית, המאמינה שהיא הנצרות האמיתית, הערפדים של סדרת “דמדומים”, המבוססת על הספר, צדיקים יותר מהאפיפיור. אביה של משפחת קאלן, הרופא הטוב שמקדיש את עצמו להצלת חיי אדם, הוא בנו של כומר, ואילו אדוארד עצמו מנהל עם בלה מערכת יחסים שבה התשוקה המינית היא נחלתה העיקרית של האשה. למי שהחמיץ את הנקודה, טרחה מאייר ובחרה בתפוח לעטיפת ספרה, כדי להזכיר לנו את חטאה הקדמון של חוה, וקראה לגיבורה איזבלה - איזבל - שם שהפך, בעיקר באנגלית, לכינוי לאשה מופקרת וחסרת מוסר.

“דמדומים” לקחה עד הקצה ומעבר לו את משוואת המין = מוות השזורה בפוריטניות הנוצרית. אדוארד התרצה לערפד את בלה ובכך להרוג אותה, הלכה למעשה, רק לאחר שיתחתנו ‏(בטקס דתי, כמובן‏). בלה, מצדה, לאחר שנואשה מניסיונותיה לפתותו, מתעקשת על כך שיממשו את אהבתם עוד לפני הפיכתה לערפדה ‏(כלומר מותה‏) ובכך הופכת את הסקס ביניהם לאקט נקרופילי דה פאקטו, שבו דופק המת את החיה. כתוצאה מאיחוד מקודש זה, בתמונת מראה מעוותת של עיבורה של מריה אם ישו, נכנסת בלה להריון נסי, בהול ומבהיל, שעליו היא מתעקשת להגן, אף במחיר חייה.

ואם ב”תינוקה של רוזמרי” חרדות האמהות הממשמשת נמהלות בחשדותיה של הגיבורה שהיא נושאת את זרע השטן בקרבה, הרי שב”שחר מפציע”, החלק האחרון בהחלט בסאגה, התינוקת, הכלאה של ערפד ובת אדם, מייצגת גאולה ושחרור, תוך שהיא הופכת למושא של אובססיה פדופילית עבור איש הזאב ג’ייקוב. המיניות של “דמדומים” מזכירה יותר מכל את הבדיחה הישנה על המזוכיסט והסדיסט, כשהראשון מבקש מהשני, “תכאיב לי” והסדיסט עונה לו, “לא רוצה!” גם כאשר המשגל המיוחל מתרחש סוף־סוף, יוצאת ממנו בלה בשן ועין בשל כוחו העילאי ‏(וכנראה גם זרעו הפלאי‏) של אדוארד. כשהוא מתייסר על החבורות והחבלות שהעניק לה, היא זורחת מאושר.

ספריה של מאייר חושפים בלי משים את התשתית הסאדו־מזוכיסטית שנחה בלבו של מיתוס הערפד הנוצרי, ההמרה הקסומה של הדם למים, הבשר ללחם ושל הכאב לעונג. יש, כמובן, מי שלקחו את העניין צעד אחד קדימה, כמו סדרת “אניטה בלייק” של לורל ק. המילטון, עטוית העור ושופעת הערפדים, ספרי “דם אמיתי” נוטפי הסקס הדרומי של שרלין האריס או “מאהב מהאופל” של ג’יי. אר. וורד, שזה עתה יצא לאור בהוצאת ענתות ‏(שחרתה את הרומנטיקה העל־טבעית על דגלה‏), או א”ל ג’יימס, ש”50 גוונים של אפור” שלה התחיל כתגובה ספרותית של תסכול מיני מסדרת “דמדומים” הצדקנית, כי נשיקות לוהטות אולי מספיקות לבנות 15, אבל לא לאמהות שלהן מהפרברים.

כמו תמיד, השמועות על מותם של ערפדים היו מוקדמות. הם אולי עומדים לחזור לארון לכמה שנים טובות אחרי שידעך פרץ ההורמונים שמעורר החלק האחרון בסדרת הסרטים על פי מאייר, אבל אין סיבה לסתום את הגולל על הקשר הפרוורטי והסימביוטי שמנהלת איתם הנצרות. הם הרי התגלגלו בצורות שונות ומשונות וגילמו עד היום את חרדותיה הלימינאליות של האנושות במעל 300 סרטים, עשרות סדרות ואלפי ספרים, שכולם לימדו אותנו דבר אחד חשוב - האל־מתים תמיד חוזרים לחיים.

צפו בטריילר של "דמדומים: שחר מפציע" חלק ב'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו