בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקשר המדעי בין כאב לעונג

קדושים נוצרים הקפידו תמיד לסבול, שהרי רק הכאב יכול לספק להם ישועה - בעולם הבא, כמובן. כיום, תגליות מדעיות חושפות את הקשר בין כאב להנאה ואת התפקיד שהוא משחק באהבה ובעונג - בעולם הזה, כמובן

109תגובות

במאות שלאחר מותו של ישו ניהלה הנצרות מלחמת חורמה נגד הפגאניוּת. לא שהיה צריך לעקור מן השורש את המחשבה הפגאנית כולה; שהרי אפלטון העניק לנצרות את מודל הנפש, אריסטו תרם לה את מושג המניע הבלתי־מונע, והסטואיקנים נתנו לה את סם ההרגעה המועיל שנקרא השגחה עליונה. אבל בקרב מי שהנוצרים הראשונים קראו להם “פגאנים” - כינוי שגזרו מן המילה הלטינית ל“כפרי”, ופירושו גשמי ונבער - נותרה אסכולה אחת שהיה צריך לבער בכל מחיר: הפילוסופיה האפיקוראית. לא זו בלבד שהאפיקוראים, אתונאים בני המאה הרביעית לפני הספירה, האמינו שהעולם עשוי מאטומים ומריק, שבני האדם מורכבים מחומר ולא מ”רוח”, ואל לנו להתפתות להבטחה המגוחכת של חיים אחרי המוות; הם גם האמינו שמכיוון שהחיים הם בני חלוף והנפש החומרית מתכלה עם הגוף, כל משמעות הקיום טמונה בכאן ובעכשיו, ואין בִּלתם. מקום מרכזי במשנתם הוקדש לרעיון שהאדם חייב לרדוף אחר האושר בחיים האלה, ולא לוותר על הנאות החושים. בבליל האמוני שנולד במאות הראשונות לספירה, רבים ראו ברעיון הזה איום, איום גדול. לא פלא שבאותה תקופה ממש החלו היהודים לקרוא לכל מי שסטה מעיקרי ההלכה “אפיקורוס”, ואפילו הפגאנים, במאמץ להדוף את המתקפה ההולכת וגדלה, ניתקו את החבל שקשר אותם למשנתו של הפילוסוף היווני הקדום.

בראש המערכה נגד הפילוסופיה האפיקוראית עמדו הנוצרים, שהאמינו, אחרי הכל, שהאנושות ירשה את חטאם של אדם וחוה. בני האדם מושחתים מטבעם, ורק העונש יכול לספק ישועה. הכאב, כך דרשו, הוא העונש המזוקק, וכל המרבה בייסורים הרי זה משובח. נניח לכך שאפיקורוס בעצם קרא לרדוף אחר הנאות הגוף והנפש בתבונה ובזהירות, דרך ידידות, אהבה וטיפוח התרבות והחינוך; לא יצאו ימים רבים ושמו נעשה מילה נרדפת להדוניזם משולח רסן, לתאווה מינית ולגרגרנות. בשנת 600 לספירה, במנזרים באיטליה ובגאליה, נעשו תפילות mea culpa ‏(“אשמתי” בלטינית‏) מלווות בהלקאה עצמית, לפולחן יומיומי.

סיפורים על סבלותיהם של קדושים נפוצו ביבשת ולמרחקים: על דומיניקוס הקדוש אמרו שקרע את בשרו בכל לילה בפרגול מחובר לשלוש שרשרות ברזל, בנדיקטוס הקדוש קפץ לתוך סבך סרפדים כדי לצרוב את בשרו בכל פעם שצצה בו מחשבה טמאה על אשה והנזירה אלסבת מאואה, כך סיפרו, הצליפה על עצמה בשוט בהתלהבות שכזאת עד שדמה ניתז על עולים לרגל מתמוגגים שנהרו לצפות בה בכנסייתה בציריך. “אפיקורוס מחריב את הדת לחלוטין”, הודיע אבי הכנסייה לקטנטיוס, פוקד אשם על מיליוני מאמינים לדורות הבאים.

בספרו האחרון, “The Swerve”, מסביר התיאורטיקן וחוקר הספרות סטיבן גרינבלט כיצד, בזחילה אטית ונחושה, כשהיא משרטטת מהפך חסר תקדים בתולדות ההיסטוריה, ניצחה רדיפת הכאב את רדיפת העונג. וזה לא היה סיפור נחמד.

והנה, כמו פיתול בעלילה של אגתה קריסטי, עולה המדע המודרני על הבמה ומציג תגלית מפתיעה: האמפתיה שהטיף לה ישו נולדה, אחרי הכל, מתוך כאב. למעשה, האהבה עצמה בנויה על תשתית נוירוביולוגית שיכולה לפעול רק על גבי מצע של אי־נוחות. איך, תשאלו, יכול נוירון “לדאוג” למשהו? ואיך זה קשור לסבל וכאב? התשובות, מתברר, חוזרות עמוק לתוך העבר האבולוציוני.

חשבו על הכאב כמכשיר לשמירת השלווה הפנימית: אנחנו נבהלים כשמנתקים את החמצן שלנו, ומצטמררים כשהטמפרטורה יורדת לאפס מעלות. הרעב כואב לנו והתקף של זלילה עושה לנו בחילה. הגוף מרגיש את חוסר האיזון הפנימי ופועל לתקנו על ידי ריצה לחלון פתוח, חיפוש מחסה, מזון או אסלה.

איך זה פועל? האותות מהסביבה הפנימית הרלוונטית, או מהעור המקיף אותנו, עוברים אינטגרציה במערכת העצבים, ומחוללים תגובה התנהגותית מתאימה. אריה צועד מולנו בשביל הררי: מערכת העצבים הסימפתטית מכוננת את הגוף ל”נוס או הילחם”. כאשר האריה משוטט באדישות לתוך שדה פרחים במורד הערוץ, המערכת הסימפתטית מחזירה אט אט את לחץ הדם הנורמלי ואת קצב הלב הרגיל. זה נכון עבורנו בדיוק כפי שזה נכון ללטאה - שילוב אותות באמצעות המוח הפרימיטיבי הוא הבסיס של השימור העצמי. ומכאן שהדאגה, במובן הבסיסי ביותר, היא פונקציית יסוד של מערכות העצבים. החיווט לשמירה עצמית ולהימנעות מכאב הוא המקור של הערכים הראשונים שלנו - ערך החיים על פני המוות וערך הבריאות על פני המחלה.

אלה הן אולי ההתחלות של תחושת עצמי מינימלית. אבל איך ה”דאגה” הזאת מתרחבת לדאגה לזולת? הפילוסופית הקנדית־אמריקאית פטריסיה צ’רצ’לנד מנסה להשיב על השאלה הזאת בספרה האחרון, “Brainstrust: What Neuroscience Tells Us About Morality”. קחו למשל שני מכרסמים אמריקאים, היא מציעה - נברן הערבות ונברן ההרים, יצורים דומים למראה אבל שונים בתכלית לפחות כמו ארצ’י באנקר וקזנובה. נברני הערבות, זכר ונקבה, מתקשרים לכל החיים ומהווים מופת למונוגמיה. הזכרים, יחד עם המשפחה המורחבת, נושאים בעול גידול הגורים ושומרים במסירות על הקן. אצל נברני ההרים, לעומת זאת, הפקרות מינית היא הכלל: הזכרים אינם מתקרבים אל הקן, אין קשרי משפחה והנקבות מספקות לגורים רק טיפול מינימלי. למה? הנוירואנדוקרינולוגית סו קרטר העלתה בשנות ה–70 את ההשערה שיש קשר בין יצירת זוגיות לכל החיים ובין יחסי הורים־ילדים, יחסים שחוקרים אחרים כבר הראו שמושפעים ממולקולה קטנטנה בשם אוקסיטוצין, מהמילה היוונית שמשמעותה “לידה מהירה”.

מאז ועד עתה עומדים האוקסיטוצין ומולקולה אחות שלו, ואזופרסין, במוקד תשומת לב גדלה והולכת. שני ההורמונים מופרשים באופן טבעי על ידי אזור במוח שנקרא ההיפותלמוס וכמה אזורי מוח אחרים, ומתחברים לקולטנים ספציפיים על שטח הפנים של עצבים. ההשפעה שלהם על ההתנהגות תלויה בכמות שלהם כמו גם במידת הצפיפות של הקולטנים על פני הנוירונים. וראו איזה פלא, מתברר שההבדל הקריטי בין נברני ערבות ונברני הרים נובע מכך שאצל הראשונים יש צפיפויות גבוהות בהרבה של קולטני אוקסיטוצין וואזופרסין בשני אזורים מסוימים במוח. כשחוסמים באופן מלאכותי את הקולטנים האלה, נברני ערבות חדלים להתקשר בצמדים, ובכלל. מזוגות מונוגמיים יציבים ואכפתיים הם הופכים בן רגע ליצורים אנטי־חברתיים במובהק. המחקר נמצא בעיצומו, אבל מתקבל הרושם שאוקסיטוצין מופרש במהלך אינטראקציות חברתיות חיוביות ומונע התנהגות מתגוננת כמו לחימה, בריחה וקפיאה במקום. רוגע, למרות מה שבנדיקטוס הקדוש ואלסבת מאואה חשבו, הוא תנאי מוקדם לאהבת הבריות.

מה מיוחד כל כך באוקסיטוצין? גם אוקסיטוצין וגם ואזופרסין הם חומרים קדמונים ‏(בני 700 מיליון שנה‏), שמופיעים בכל החולייתנים ומעורבים בוויסות המים והמינרלים בגופן של חיות היבשה. הם נמצאים אצל לטאות, אבל אמהות־לטאות אינן מטפלות בצאצאיהן כמו אמהות־חתולות. מה ההבדל, בוודאי תשאלו. השליה, שק השפיר וההנקה באו לעולם ביחד עם היונקים, ובמקביל גדלה גם חשיבותם של אוקסיטוצין וואזופרסין ‏(זכרו: הם מווסתים את משק הנוזלים הפנימי‏). במרוצת הדורות התחילה השליה להפריש הורמונים חדשים שמסייעים לעורר התנהגות אמהית, כמו אכילה מוגברת ובניית קן. אבל לצד אלו האבולוציה, כמו האבולוציה, שיחקה עם הקיים, וגייסה את האוקסיטוצין לכיווץ הרחם בזמן הלידה ‏(מכאן מקור השם היווני‏), להפרשת החלב במהלך ההנקה, וגם להשפעה על הטיפול המסור בוולדות. משעה שהתבססו המערכות האחרונות האלו, והתפתחו אזורי מוח התומכים בהן, הדאגה לצאצאים יכלה להתפשט למשפחה המורחבת, ולבסוף גם לזרים: מהלטאה האדישה נולדת הסוריקטה החברתית. הצעדים המכריעים המוליכים מניהול פנימי של הגוף לטיפול בוולדות להתחברות לבני זוג ולבסוף לחברתיות מלאה, טוענת צ’רצ’לנד, מהותם ב”מטרנליזציה” של המוח של נקבות יונקים. מה שמתחיל כראיית חשבון טכנית ואנוכית, מסתיים ברגישות כנה לזולת.

ראיון עם פטריסיה צ’רצ’לנד על ספרה

 

פוטנציאל, לא גורל

יש ראיות שמלמדות שהסיפור הזה רלוונטי גם אלינו. לאמהות שמשתמשות בקוקאין, למשל, יש רמות אוקסיטוצין נמוכות והן מגלות התנהגות פחות אמהית, ואילו אבות בריאים ששואפים אוקסיטוצין באמצעות תרסיס לאף מגלים הרבה יותר חיבה לאמהות ולילדים. חוקרים שערכו ניסוי במשחק כלכלי שמבטיח הצלחה לאנשים שסומכים על זרים בענייני כספים, מצאו שגברים שטופלו בתרסיסים כאלה לפני שהשתתפו במשחק סמכו יותר על אחרים ולכן הצליחו יותר. יש כבר חברות שמפרסמות באינטרנט תרסיסי אוקסיטוצין לאף כדרך לשפר עסקים ‏(www.buyoxytocinnow.com למשל‏). במחקר מעט רציני יותר, הזריק מדען המוח אריק הולנדר אוקסיטוצין לתוך הווריד לקבוצת מבוגרים אוטיסטים ולוקים בתסמונת אספרגר, ומצא שיפור ניכר ביכולתם לייחס הלך רוח - שמחה, עצב, כעס, אדישות - לקולות שהושמעו להם. יש הקוראים היום לשימוש בשתי מולקולות הקסם במקרים עמידים בפני טיפול קוגניטיבי של הפרעת עקה פוסט־טראומטית. ישנם אפילו ממצאים שמלמדים שפצועים בעלי רמות אוקסיטוצין וואזופרסין טבעיות גבוהות מחלימים מהר וטוב יותר מפצועים בעלי רמות נמוכות. ישו היה משפשף את עיניו כלא מאמין.

אבל האם אפשר באמת להסביר את החברתיות האנושית באמצעות מולקולה קטנטנה בת תשע חומצות אמינו? ברור שלא. קודם כל, לגנים יחידים יש רק לעתים נדירות השפעות גדולות. לעתים קרובות הרבה יותר, הם משתתפים בעת ובעונה אחת בהרבה תפקודים שונים בגוף. תכונה גופנית פשוטה יחסית כמו גובה, למשל, תלויה ב–54 גנים שונים, המסבירים ביחד רק 5% מן השונות - והשאר בגדר תעלומה.

כשמדובר בתכונות מנטליות מורכבות כמו דיכאון, מפתחי תרופות סובלים מכאבי ראש לא קטנים. המולקולה סרוטונין, למשל, משתתפת בין השאר בוויסות פעילות הלב, הנשימה, מחזורי שינה־ערות, התיאבון, התוקפנות, ההתנהגות המינית, הרגישות לכאב והלמידה; על המשחקים בה מוטלת אחריות גדולה. גנים נמצאים באינטראקציה ברשתות שנמצאות באינטראקציה עם מוחות, שנמצאים באינטראקציה עם הסביבה הפנימית שלהם במעגלי משוב מורכבים כל כך, עד כי המצאותיו הפראיות ביותר של רוּב גולדברג המנוח נדמות כבדיחה. זה לא מפתיע לגלות, אם כך, שכשנותנים לזכרים של נברני ערבות אוקסיטוצין מעל לרמה מסוימת, הדבר דווקא מחליש את הקשרים שלהם עם הנקבות במקום להפוך אותם למתלטפים יותר. חלק מהממצאים לגבי אוקסיטוצין וואזופרסין מרשימים, יש להודות. אבל התנהגות מורכבת כמו דאגה לזולת לעולם לא ניתנת לרדוקציה למולקולה אחת.

אם המולקולה הבודדת לא יכולה לספק הסבר ממצה לתכונה כמו דאגה לזולת או אהבה, כך גם ההישענות על הביולוגיה בכלל סופה לאכזב את המאמינים בכוח ההסברי המוחלט של המדע. ילדי שבט מאצ’יגואנגה מנהר האמזונס לא מתחנכים כמו ילדים במנהטן, ואסקימואים או ישראלים לא סומכים על הזולת, או מתרגשים, או מקנאים, בצורה שווה או אפילו דומה. “זו התרבות, מטומטם”, אומרת ליסה סימפסון להומר, והיא צודקת. מה שמחזיר אותנו, לסיום, לאפיקורוס.

הנצרות לימדה שהכאב הוא סוד הישועה בעולם הבא, ואפיקורוס קבע שהעונג הוא תכלית החיים. אבל סיפור האוקסיטוצין שהמדע חושף אט אט מלמד אמת מורכבת יותר. היכולת שלנו למצוא משמעות בקשרים עם הזולת, להבדיל מהתוכן של המשמעות הזאת, היא תכונה אבולוציונית שמקורה בחיווט העצבי של השימור העצמי. הכאב, במובן ממשי מאוד, הוא שאיפשר, לאורך עידנים של התפתחות צורות חיים ושושלות, את העונג של ההתקשרות והאהבה. במובן מסוים, הנוצרים עלו על משהו.

ועדיין, למעט במקרים פתולוגיים, הביולוגיה היא יותר עניין של פוטנציאל מאשר של גורל. ללא ספק, היא רכיב מכריע שבלעדיו אין בכלל אפשרות של תרבות: בשר ודם אנחנו, ולא תיתכן תכונה שלא קשורה לחומרים שמהם אנו עשויים. אבל באותה מידה התרבות לעולם אינה יכולה להיות מצומצמת לביולוגיה, כי מה שהחומר מאפשר אינו טבוע בחומר, אלא בסך הכל נעזר בו.

זו הכרה מעודדת, בשורה אקומנית ממש. היא מאפשרת לנו, בין השאר, להעריך היום את אפיקורוס בדרכים שהנוצרים הראשונים לא היו מסוגלים לראות. אחרי הכל, טיפוח החינוך והאמנויות, הערבות ההדדית וחוש המוסר החברתי - אותם תענוגות שעליהם המליץ הפילוסוף האתונאי הפגאני לצד הנאות הגוף - אינם רק התענגויות חולפות שמהן אנחנו נהנים במהלך חיינו, אלא גם מתנות שכל דור מעניק לבאים אחריו, מסורות שילדינו יכולים להוקיר, ובתקווה גם לשכלל ולשנות. לתרבות יש חיים אחרי המוות. זו אולי לא תחיית המתים של הנצרות, אבל זה הדבר הקרוב ביותר להמשכיות שאנחנו יכולים לחלום עליו.

תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם קוראים למישהו אפיקורוס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו