בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דילמת הרשת

האם אתרים צריכים לחשוף משתמשים שהעלו תכנים בעייתיים לרשת, או שמא עליהם לשמור על פרטיותם ולהגן על חופש הביטוי שלהם? שני מקרים מכוננים שהתרחשו לאחרונה מציעים פתרון לבעיה

9תגובות

“אנונימיות היא אחת הדרכים החשובות שבהן האינטרנט מחזק את חופש הביטוי כיום”. “אנונימיות היא אחת הדרכים המשמעותיות שבהן האינטרנט תורם לדרדור השיח הציבורי כיום”. שתי הטענות האלה נכונות, ושתיהן מהוות את הצומת שבו מתרחש הדיון באשר ללגיטימיות בחשיפת משתמשים אנונימיים ברשת. הדיון הזה נמצא איתנו משחר ימי הרשת, והתחזק שוב לאחרונה בעקבות שני מקרים.

המקרה הראשון הוא חשיפת האתר Gawker את זהותו של המשתמש ViolentAcrez באתר Reddit. המשתמש, ששמו האמיתי הוא מייקל בראטש, הפך לאחד העורכים הבולטים באתר ואחראי לכמה מביבי השופכין הדוחים ביותר ברשת. בין המדורים שערך היו כאלה שהציגו תמונות בעירום חלקי של נערות ‏(שנלקחו ברובן מפרופילי פייסבוק‏), אחרים הציגו תמונות של נשים שצולמו בהסתר, מדורים לשנאת נשים ולנאציזם. המדורים הללו לא חצו את גבול הביטוי המותר בארצות הברית, ולמעשה, זו הסיבה שבגללה זכה לתמיכה של מפעילי האתר: הוא דאג שביבי השופכין שאותם ניהל יישארו בגבולות המותר בחוק, וחסך להם עבודה רבה.

המקרה השני הוא חשיפת משתמש הטוויטר @comfortablysmug, שבזמן הוריקן סנדי צייץ דיסאינפורמציה שהטעתה רבים, עקב היותו משתמש מקושר ברשת החברתית. הציוצים של המשתמש, ששאנק טריפאתי, כללו טענה שהחשמל של מנהטן כולה עומד להיות מנותק, שהמושל לכוד בעיר ונלקח למחסה מאובטח ושקווי הרכבת ייסגרו לרכבת כולה. בעוד אדריאן צ’ן, העיתונאי מגוקר שחשף את בראטש, הגיע אליו בעבודה עיתונאית דקדקנית לאורך זמן, אתר Buzzfeed לא התקשה למצוא את טריפאתי. כל מה שנדרש היה להשוות תמונות שפירסם עם פניו מכוסות לאותן התמונות שפורסמו חשופות באתרים אחרים.

רויטרס

אש בקולנוע

מייקל בראטש היה מתכנת בן 49 מטקסס שאיבד את עבודתו בעקבות החשיפה. ששאנק טריפאתי היה יועץ בחירות רפובליקאי שהתפטר בעקבות החשיפה. שני האנשים התנצלו על מעשיהם, אם כי שתי ההתנצלויות היו מסוג “סליחה שנתפסתי”, ולא שיקפו הבנה אמיתית של בעייתיות מעשיהם.

אבל האם עצם חשיפתם היא בעיה? אדריאן צ’ן מגוקר כתב שהוא מודע לכך שבחשיפה הוא מפר את כללי האינטרנט, שלפיהם תכתובת פרטית אמורה להישאר פרטית, וזהות של משתמש אנונימי אמורה להיות סוד. אבל הוא כתב שהוא “חי עם זה בשלום”, לאור העובדה שבראטש חשף ללא רשות את גופן של אינספור נשים ונערות באתרים שניהל.

פרטיות ואנונימיות הן, כאמור, מאבני הראשה שעליהן נבנתה הרשת. אתרים כמו גוקר הביעו בעבר עמדה ברורה נגד חשיפת משתמשים אנונימיים כאשר זו נדרשת על ידי הרשויות. כך יכולים אקטיביסטים במדינות לא דמוקרטיות או מדינות שהדמוקרטיה שלהן מתנדנדת - להביע עמדות, להתנגד למשטר ולנסות לשפר את המצב. אבל כאשר מגינים על חופש הביטוי, יש להגן עליו באופן גורף. מי מחליט מי “מנסה לשפר” ומי “מנסה להרוס”? גם כאשר קל לכאורה להחליט שמשתמש מסוים מבצע פעילויות בעייתיות ברשת, היכן נמתח הקו - וחשוב מכך - מי רשאי למתוח אותו?

אבל אדריאן צ’ן מגוקר וג’ק שטויף מבאזפיד לא פנו לשלטונות. הם ביצעו עבודה עיתונאית. במקרה של שטויף, החשיפה התבצעה באמצעות מידע זמין ציבורית. במקרה של צ’ן, כפי שצוין כבר, העניין הוא עבודת עיתונות חוקרת לאורך זמן. צ’ן סימן לעצמו כמטרה את ViolentAcrez כמרכז הפעילות הפוגענית ביותר באתר שבו ניתן למצוא לא מעט פעילות רשת פוגענית ‏(לצד שפע עצום של מידע מועיל, פעילות קהילתית חיובית ודיונים מרתקים. חשוב שלא לצייר את רדיט בצבעי השוליים הקיצוניים שנוצרו עקב חופש הביטוי שהאתר מספק‏), ואיתר אותו.

אנשים כמו בראטש וטריפאתי מבצעים במעשיהם הבחנה בין הנעשה ברשת לנעשה בחיים האמיתיים. וההבחנה הזאת היתה נכונה לימים שבהם הרשת היתה מעוז של מיעוט טכנופילי, ונראית פחות ופחות רלוונטית. פעילות באינטרנט היא פעילות בעולם האמיתי. דברים שנעשים בפרטיות ברשת, כמו בחיים, אמורים להישאר פרטיים. אבל בראטש וטריפאתי עשו את מעשיהם בגלוי, תחת מסכה. זו לא פעילות פרטית. וזו בהחלט פעילות בעולם האמיתי. לא ידוע על מישהו שנפגע ישירות מהציוצים של טריפאתי, אבל ההשוואה שנעשתה במחוזות רבים לצעקת “אש!” באולם קולנוע היא בהחלט במקומה. מישהו יכול היה בנקל להיפגע, ובהחלט ייתכן שמישהו נפגע ואיננו יודעים על כך עדיין.

היו מי שטענו בעקבות הכתבה של צ’ן שהרשויות צריכות היו לעשות זאת. אמנדה הס כתבה בסלייט מאמר שכותרתו “גוקר חשפו את הטרול הידוע לשמצה ביותר של רדיט. מדוע רשויות החוק לא עושות זאת?” עמדתה היתה שמעשיו של בראטש היו פוגעניים הרבה לפני שצ’ן חשף אותו, ושמישהו היה צריך לעשות משהו. אבל בראטש לא ביצע פשע. הס משתמשת בדוגמה שבה שוטר איתר מורה שהעלה לרדיט תמונות של התלמידות שלו. השוטר, ג’ייסון פטנר, התקשה לקבל צו לחקור את המורה, מכיוון שכל הפעילות שלו היתה אנונימית, וכמותה מקורות המידע של פטנר. אבל הוא קיבל לבסוף צו, השיג לידיו את הטלפון של פטנר ומצא בו מסרונים ותמונות עירום ששלח לנערות בנות 16.

הס רואה בקושי שבו נתקל פטנר ראיה לכך שהמערכת לא עובדת. אבל זה דווקא נשמע כמו סיפור המדגים שהמערכת עבדה. משתמש אנונימי עשה דברים בעייתיים ועל גבול הלא־חוקיים ברשת. משתמשים אחרים ברשת התריעו על כך לרשויות החוק, שהשיגו צו וגילו ראיות לכך שהמשתמש ביצע גם פעילות לא חוקית בעליל.

איום ברצח

הרשת מלאה בטרולים - אנשים שעושים ברשת דברים שלעולם לא היו עושים בחיים האמיתיים. הדברים האלה עשויים להיות מרגיזים, דוחים ומקוממים, אבל הם בדרך כלל לא בלתי חוקיים. טרולים עושים את מה שהם עושים כדי לקבל תגובה, תשואות או קריאות בוז. ואם אפשר, את כולם יחד. אין שום תשתית מחקרית הטוענת שהם מבצעים פשעים בתדירות גבוהה יותר בהשוואה לאחרים.

השבוע קרא העיתון הבריטי “סאן” להפוך את עצם התנהגותם של הטרולים לבלתי חוקית. מתברר שטרולים העליבו את הזמרת אדל ואת התינוק שלה, כך שלבריטים נראה סביר שצריך לשנות את החוקים. אבל ההתבטאויות הקיצוניות מבין אלה שהוצגו ב”סאן” אינן חוקיות כבר כעת. כאשר מישהו כותב בטוויטר שאם אדל תגנוב את פרס הגראמי של ברונו מארס, הוא נשבע שיילך לראות הופעה שלה באנגליה וירצח אותה, ואחר מוסיף “ואת התינוק שלה”, זו עילה לחקירה והגשת כתב אישום. זה איום ברצח. כשמבינים שהאינטרנט והחיים האמיתיים הם אותו הדבר, מבינים גם את זה.

כאשר מספקים לרשויות החוק כלים נרחבים מדי להגנה מפני איומים שמכוסים כבר על ידי החוקים הנוכחיים, מדובר בפתח למדרון חלקלק. באריזונה שוקלים כעת להוציא חוק שיקצוב להתנהגות הטרולית ברשת עונש מרבי של 25 שנה. חוקים כאלה הם תגובה קיצונית, בלתי מידתית ומסוכנת, והפוטנציאל של ניצולם לרעה הוא עצום.

אבל כאשר אנשים מבצעים מעשים רעים כשהם עוטים על עצמם מסכה, חובתה של העיתונות לחשוף אותם. הרשת היא חלק מחיינו, ולדברים שאנשים עושים ברשת יש השלכות בחיים האמיתיים. זה מה שצ’ן ושטויף עשו. גם אם זה נראה בעייתי באתרים שבהם חופש הביטוי הוא לא רק ערך חשוב, אלא הערך היחיד, זו העבודה שלהם. וזה המקום שבו אנונימיות צריכה להתבטל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו