בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות

כשהעותק עולה על המקור

משערי גן העדן, דרך פסל דוד ועד למונה ליזה, היחס שלנו למקור ולחיקוי תלוי בעיקר במה שאנחנו יודעים ‏(או לא‏) על היצירה שמולנו. האם ניתן בכלל להתבונן באופן משוחרר מדעות קדומות על העתק של יצירה?

3תגובות

אני עדיין זוכר את התחושה המוזרה שהכתה בי כשהיא התבוננה בי. זה היה כמו מפגש עם מישהי שפגשת פעם, לפני שנים, ופתאום צצה מולך שוב ברחוב. זו היא? ואולי לא? לעצור? לומר משהו? עצרתי גם אם היה ברור לי שזו לא היא, אלא רק מישהי שמזכירה אותה. כדרכן של פגישות כאלו היתה בהן תחושה של החמצה, כמעט הדבר האמיתי. מאז חלפו אי אלו שנים ופתאום קראתי עליה שורה של כתבות בעיתונות הבינלאומית: כפילה של המונה ליזה התגלתה במדריד.

במפגש האינטימי שלנו לפני כמעט עשור, היא היתה תלויה בפינה לא מאוד בולטת במוזיאון המפואר של בירת ספרד, הפראדו. זה היה לפני שאוצרת סקרנית החליטה בשנת 2011 לנקות את התמונה ולחשוף את יופיה לעולם. בגרסה “המלוכלכת”, הלא משוחזרת, הציור כלל את דמותה הכה מוכרת של ליזה דל ג’יוקונדו, הלא היא גבִרתנו ‏(מונה‏) ליזה ומסביבה רקע שחור. אני זוכר שכאשר הבטתי בה אז ניכר היה שצוירה ביד אמן אם כי הרקע הכהה עיוות לחלוטין את הקומפוזיציה. הפתק הקטן שלצד הציור קבע: “העתק של ליאונרדו דה וינצ’י, הרבע הראשון של המאה ה–16”. עוד יותר מהפתק, המיקום שבו בחר המוזיאון להציב את היצירה הבהיר שלדעת המומחים זהו עותק נטול חשיבות של ממש. הקהל נשמע כדרכו להיררכיה שהכתיבו לו מביני דבר. ברבע השעה שביליתי מול המונה ליזה המקומית איש לא עצר כדי להעיף מבט בגרסה המושחרת של הציור הכי מפורסם בעולם.

השחזור המוצלח שינה כמובן את המיקום - ואת היחס. בפברואר האחרון הודיע המוזיאון הספרדי על התגלית הסנסציונית: הציור הזנוח הוא עותק שצייר קרוב לוודאי אחד מתלמידיו של ליאונרדו באותן השנים ממש שבהן צוירה המונה ליזה, הכי קרוב למקור שרק אפשר. הנוף המרהיב שהתגלה מאחורי הצבע השחור, תוספת מאוחרת, גלוי כעת. הציור אף זכה לטיול בפאריס כאשר הוצג בתערוכה שוברת קופות שהקדיש מוזיאון הלובר לליאונרדו. כעת הוא כבר שוכן לבטח בגלריה הגדולה בקומת הכניסה של הפראדו ואיש לא חושב לדלג עליו. לפחות מבחינת הצבעוניות, המונה ליזה הספרדית מציעה גרסה רעננה יותר מהציור המקורי, שהלך והצהיב בלובר, ושמסיבות מובנות ‏(חשש מכישלון‏) איש לא יעז להורות על ניקויו. מקור מזדקן מול העתק צעיר וצבעוני יותר.

אז מה השתנה בדיוק בין “המונה ליזה” השחורה שאותה ראיתי לפני כעשור לבין זו שמוצגת היום במדריד? מדוע כמעט אותו עותק עשוי להפנט אותנו במקרה אחד, ולהידמות כזניח לחלוטין במקרה אחר? השאלה חורגת בהרבה מתחומי האמנות גרידא. נקודת המוצא היא כמובן מחקרית: ההיסטוריונים של הרנסנס יחקרו, יתווכחו עד זוב מאמר, ויגיעו לבסוף למסקנה כזאת או אחרת על המקור הנחשב והעתקיו הנחשבים פחות. זה בדיוק מה שקרה בשבועות האחרונים סביב עמותה שווייצרית שבראשה עומד עורך דין, המנסה לשווק את המונה ליזה “שלה”. התמונה היתה שמורה שנים בכספת בנק וכעת מציגים אותה בעליה כעותק הכי מקורי שאפשר, כזה שצויר אפילו לפני המקור. במסיבת העיתונאים שבה הציגו עותק של התמונה שמוּכר בתור Isleworth Mona Lisa, העלו את הטענה הסנסציונית שמדובר בגרסה שצוירה כ–20 שנה לפני הציור השמור בצרפת. מקורי יותר מן המקור.

היסטוריונים של אמנות הרנסנס, ובראשם פרופ’ מרטין קמפ מאוקספורד, מגדולי מומחי ליאונרדו החיים כיום, ביטלו במחי יד את הטענות, אליהן נלווה ספר מהודר שמוצע למכירה תמורת 99 דולר באמזון. אבל כנראה שהקרב על התודעה של שוחרי האמנות שהכריזה העמותה השווייצרית עדיין לא הוכרע. הגמול גדול מכדי שהחבורה תוותר בלי להשיב מלחמה - והם ינסו להוכיח באותות ובמופתים לחוקרים שזהו הרבה יותר מעוד עותק חיוור.

אחרים ויתרו מראש על טענת המקוריות: קחו לדוגמה עותק זניח מראשית המאה שעברה ששמור באוסטרליה: צייר אותו אמן בראשית המאה ה–20, בתקופה שבה קפיצה מאוקיאניה לאירופה היתה מעט יותר סבוכה. ועדיין בראשית החודש הוא הוצג ברוב טקס בספרייה הלאומית בקנברה לקול תרועות התקשורת המקומית בתור “מונה ליזה האוסטרלית”. כאומרים - גם לנו יש איקונת רנסנס משלנו, צנועה, אבל לפחות כאן.

בה בעת יש דרך נהדרת להפוך חיקוי לנערץ ממש כמו המקור, גם בלא ריחוק גיאוגרפי בין השניים. השיטה פשוטה: לא לומר במפורש שמדובר בהעתק. דוגמה נהדרת לכך ניתנה לפני שבועות ספורים בבירת הרנסנס פירנצה. אחת מן התחנות שאין תייר בעיר שמחמיץ לצד פסל דוד וציור הולדת ונוס של בוטיצ’לי היא “שערי גן העדן”. באמצע הדרך בין האקדמיה שבה שמור פסל השיש של מיכלאנג’לו לבין גלריית האופיצי, בה שמורה התמונה האיקונית של אלת האהבה, ניצבים שערי הזהב המרהיבים האלה. שתי דלתות ענק יצוקות ברונזה ומצופות זהב הנטועות בחלקו הדרומי של בית הטבילה של פירנצה, ממש מול חזית הכניסה לכנסייה המרכזית של העיר. את השערים, בהם משובצים עשרה תבליטים של סיפורי התנ”ך, יצר במחצית הראשונה של המאה ה–15 לורנצו גיברטי, אחד מענקי הפיסול של הרנסנס האיטלקי.

צילום רויטרס

כה יפים היו השערים האלו שבנייתם נסתיימה ב–1452 עד שמיכלאנג’לו צוטט כאומר לגביהם כי הם “יתאימו לשמש כשערי גן העדן”. עבודת היציקה המונומטליות הזאת סבלה מפגעי הזמן ומזיהום האוויר. לבסוף, בשנת 1990 הוחלט להעתיק את הדלתות במבצע מורכב ולהעביר אותן לשחזור. במקומן הוצב העתק יפה שמפאר עד היום את החזית המזרחית של הבפטיסטריום. עבודת השחזור המורכבת ארכה כמעט רבע מאה, ובספטמבר האחרון הוכרז בקול תרועה רמה על סיומה. מעתה הדלתות המקוריות של גיברטי יוצגו במוזיאון הדואומו, מרחק צעדים ספורים מהמיקום המקורי.

עדרי התיירים שמציפים את פירנצה עם בוא האביב לא ממש מודעים לכך שדלתות הזהב המונומטליות מולן הם מצטלמים הן חיקוי. מוצלח, ועדיין חיקוי. בשבועות מסוימים בשנה הצפיפות לצד “שערי גן העדן” כה רבה עד שצריך לא מעט נחישות וכוח במרפקים כדי להצליח ולצפות באדם וחוה, במשה רבנו או בשלמה ומלכת שבא, שכמו יוצאים מן התבליטים הסוחפים האלו. האם כל אותם תיירים יודעים שמדובר בחיקוי מולו הם מצטלמים? סביר להניח שלא. זהו כנראה כוח המשיכה של ההעתק המוצלח הזה, בעוד המקור, היפה לאין שיעור, ניצב שומם למדי במוזיאון היפה ממש מאחורי הכנסייה. שאלת המיקום כאן גם היא מכרעת: כאשר ההעתק ניצב במקום שבו עמד פעם המקור, הרי שסיכויי ההצלחה שלו טובים יותר.

שוב תיירי פירנצה מאפשרים לבחון את יחס הצופה ליצירה לא מקורית במיקום מקורי. מקרה המבחן הבא הוא אחד מהפסלים המפורסמים ביותר שנוצרו אי פעם, דוד של מיכלאנג’לו. כאשר סיים רב האמן הפלורנטיני את העבודה על ענק השיש שלו, ב–1504, הכריעה אסיפת מומחים ציבורית בשאלה היכן יש להציב את הפסל. מיכלאנג’לו רצה שיצירת המופת שלו תעמוד בכניסה לארמון השלטון, פלאצו דלה סיניוריה. חברים בוועדה, ביניהם ליאונרדו דה וינצ’י, דווקא רצו להרחיק את הפסל כמה עשרות מטרים משם ולשים אותו בנקודה מרכזית פחות, מתחת לארקדה סמוכה. דעתם של התומכים במיקום המרכזי התקבלה והפסל ניצב כמעט 400 שנה בכניסה לארמון שהפך כיום לבית העירייה. רק ב–1873 גבר החשש מפגיעה בפסל והוא הועבר לגלריה של האקדמיה לאמנויות בו הוא שמור עד היום. במיקום המקורי הוצב בראשית המאה ה–20 העתק לא מוצלח במיוחד של דוד, שלמרות הכל משמר את החוויה החזותית שהיתה מנת חלקם של המבקרים בכיכר העיר מימי הרנסנס ועד להעתקת הפסל ממקומו. המבקרים כיום, רובם לפחות, יודעים שדוד מולו הם ניצבים להצטלם אינו דוד, אבל למרות הכל מוחלים על כבודם ומנציחים את עצמם בחברתו.

מן הצד השני של דלת הכניסה לארמון ניצב פסל הרקולס הגובר על קאקוס המפלצתי. את היצירה הזאת פיסל ממשיך מוכשר פחות של מיכלאנג’לו, באצ’יו באנדינלי, והיא נחנכה ב–1534. מספיק מבט חטוף בין הרקולס המקורי שעדיין ניצב בכניסה לארמון לבין העותק של דוד, כדי להבין מדוע התקבלה היצירה בקיתונות של לעג על ידי הפלורנטינים כבר במאה ה–16. עיצוב השרירים המוגזם, התנוחה הנוקשה, הקומפוזיציה המגושמת, כל אלו רק מודגשים אל מול ההוד וההדר של דוד. נוסף לכך התיעוב הפוליטי שרחשו בפירנצה של השנים ההן לבני משפחת מדיצ’י שהזמינו את היצירה כאות לשלטון המחודש שלהם בעיר.

דוד הרי הוזמן ממיכלאנג’לו בשנים שבהן בני מדיצ’י גלו מן העיר ונתפס כסמל לרפובליקה הפלורנטינית ולניצחון התושבים החלשים על אצולת מדיצ’י החזקים מהם. הניסיון לאזן אותו בפסל “תקין פוליטית” נועד לכישלון, במיוחד כאשר היצירה החדשה החווירה מול המקור הנערץ. היום, כמעט 500 שנה אחרי הסערה הפוליטית־אמנותית ההיא, הרקולס וקאקוס המקוריים עדיין עומדים בשיממונם היחסי, וכפילו של דוד ממשיך לזכות לחסדי המבקרים. לעתים עדיף העתק דהוי על מקור צולע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו