שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המינימליזם והחדשנות של נומה בר

שאול אדר
מוסף הארץ
לונדון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שאול אדר
מוסף הארץ
לונדון

ביער הייגייט, שרידי יער קדמון בצפון לונדון, ניתן לראות אדם לבוש היטב, מצויד במחברת, עט ומחשב, שרואה דברים אחרת. האיש הזה, נומה ‏(אבינועם‏) בר, מבחין בגזע עץ שנראה כמו ראש של פיל, עץ אחר שנראה כמו אדם שטומן את ראשו בבוץ וקצה של מדרכה שנראית כמו איבר מין גרפי במיוחד. הוא כנראה האיש היחיד שיכול להבחין בצד הפיוטי של שיכור מזיל ריר על רקע אור ניאון ברכבת האחרונה מברייטון ללונדון או באופן שבו מתמזגים ראש כלב ואחורי כלב אחר כשהם נפגשים להרחת היכרות בפארק. בר יושב כמעט מדי יום בבית הקפה שבמרכז הפארק שמצוי עכשיו במלוא תפארתו הסתווית, מביט אל העולם בדרכו המיוחדת ומתרגם את המראות והרעיונות לביטויים גרפיים מבריקים.

כשהוא יוצא מהיער אל העיר בדרך לסטודיו שלו, יש סיכוי סביר שהוא ייתקל בעבודה שלו. הוא עובד באופן קבוע עם “גרדיאן”, “ניו יורק טיימס”, “טיים אאוט” ומגזינים יוקרתיים מרחבי העולם. ברכבת התחתית מוצגות לעתים כרזות פרסום שעיצב לחברות ענק כמו נייק, אדידס, גוגל, איי.בי.אם ו–HSBC. בחנויות הספרים נמכרים ספרים של הרוקי מורקמי ודון דלילו שבר עיצב, וגם שני ספרי עבודות שלו. בירידי אמנות נמכרים ההדפסים שלו ותערוכות של יצירותיו מוצגות במוזיאוני עיצוב חשובים.

נומה בר צילום: שאול אדר

אי אפשר לטעות בעבודותיו, למרות הגיוון העצום שלהן. הן אלגנטיות, ממעטות בפרטים אבל מספקות גירוי חזותי ואינטלקטואלי עוצמתי. הן מצחיקות, חכמות, חדות ושנונות ולעתים קרובות נגועות בגאונות של ממש. הוא יכול לתאר אדם ואישיות בכמה קווים והברקה אחת. מועמר קדאפי הופך לליצן סהרורי עם טנק במקום פרצוף ואילו הנוירוטיות המעמדית של בזיל פולטי והאופן הפיזי שבו גילם ג’ון קליז את התפקיד מוגשים במינימליזם של הטיית ראש וכתפיים ופעמון קבלה אחד במקום שפם. ג’ורג’ בוש זוכה למקום מרכזי בין גדולי הדיקטטורים עם עציר עיראקי מעונה מכלא אבו גרייב במקום תווי פנים, אם מישהו צריך תזכורת למורשת שהוא הותיר מאחוריו.

בר, יליד 73’, נולד בעפולה לאבא יערן בקק”ל ואם עובדת לשכת המס, ועובדה זו כשלעצמה היתה תמריץ לפתח קריירה יצירתית. “זהו מקום שידעתי שאני לא רוצה להישאר בו”, הוא מספר בראיון. “אבל אני עדיין אוהב את המתח הזה בין עפולה ללונדון. הנטיות האמנותיות שלי היו מדוכאות ואולי זה היה היופי. עפולה היתה מקום חם, לא קוטבי וללא מתח מעמדי. אבל לא היה מישהו שיפתח את הכישרון”. בכל זאת, גם בעפולה היה ממי ללמוד: “כשהבעל של ציפורה, המורה למולדת, יצא לגמלאות הוא הפך לפסל, וכל עפולה התמלאה בפסלים שהוא יצר מחלקי טרקטורים. גם מזה למדתי. כך למדתי על ‘רדי מייד’ וזה היה מדהים בעיני - שאפשר לקחת משהו ממקום מסוים ולתת לו חיים חדשים במקום אחר. פתאום אתה רואה מגדל של גלגלי טרקטורים ושרשראות שמרותכות אחת לשנייה והופכות לשיבולים עם מלא ברזלים מסביב והכל מרוסס בשחור ודגל ישראל בקצה השיבולת. אני שואל את עצמי אם הרעב שלי נובע מהילדות בעפולה ואם העובדה שהבנות שלי מרגישות בבית בטייט מודרן טובה להן, ועדיין אין לי תשובה”.

“בבית הספר הייתי הצייר שלא משחק כדורגל”, הוא מתאר את הכישרון והמחיר. כבר בגיל צעיר היה ברור לו ולסביבתו מה ייעודו. “יש דברים שעשיתי בגיל שמונה שמזכירים דברים שאני עושה כיום”, הוא אומר. “ההורים רצו שאהיה מהנדס חשמל או משהו כזה כי יש לנו אמנים במשפחה שהגיעו ממזרח אירופה, לא התפרנסו מזה ועבדו בנמל חיפה”.

את שירותו הצבאי הוא העביר על דבור בנמל אשדוד ובבה”ד חיל הים בחיפה, כשהוא עובד במקביל על תיק העבודות שלו לבצלאל. “היה לי בום עצום בבצלאל”, הוא מספר על האקדמיה והחיים בירושלים באמצע שנות ה–90. “זה היה הלם תרבותי והיה פשוט נפלא, חוויה שעיצבה אותי. באתי ממדינת כור היתוך למקום שהוא פחות כור היתוך ויותר אנשים כמוך. אחרי כל המקומות שעברתי, לא חשבתי שהם קיימים, אלה שהם רציניים לגבי מה שאהבת כל החיים ולא נחשב רציני, והם חיים את זה ומדברים על זה. היו שם מורים נפלאים כמו אבי אייזנשטיין ומילכה צ’יזיק, עליה השלום, אלו אנשים שלימדו אותנו דברים בסיסיים שכל יום אני משתמש בהם. דברים טכניים אפילו. למשל יחסים בקומפוזיציה יפנית, המתחים בין גדלים. זה היה דור ישן של מורים, מאוד אבסולוטי, אולד סקול במובן הטוב של המילה. היה משהו מאוד חריף ורק אחרי שלוש או ארבע שנים הם שיחררו את הסטודנטים לעולם. היו שם אנשים שלא מצאתי בשום מערכת אחרת, פרסונות של ממש. אייזנשטיין, יורם רוזוב, עופר ללוש, אמן פעיל שהכיר לי את ג’קומטי ומשם לקופפרמן ולראות שהוא עושה את אותם דברים כל יום אבל באופן שונה. זה היה מרתק ואחרי כל זה הגעתי ללונדון”.

בר הגיע לביקור בעיר במהלך לימודיו והבין שעתידו נמצא בבריטניה. “התאהבתי בעיר”, הוא אומר. “אהבתי את האנרגיות והבאזז. הרגשתי שקורה משהו בסצנה של עיצוב גרפי שלא ראיתי במקום אחר כמו חנות שכולה מוקדשת לעיצוב גרפי, שם ישבתי יום שלם. הרגשתי שיש סצנה ותעשייה ופוטנציאל. גרתי בקמדן וראיתי את כל הגותים והתחלתי לעבוד על שחור־לבן. אלו הדברים שאתה סופג אם אתה יודע או לא יודע. מבחינת עבודה יש כאן יותר הזדמנויות - מגזינים, עיתונים חברות שעל הצומת בין אירופה וארצות הברית”.

בר מונה גם את מ.ק. אשר, עמיתו הישראלי חנוך פיבן, ארקימו בולדו, מילטון גלייזר, שנינות אנגלית והומור יהודי מזרח־אירופי ברשימת נותני ההשראה שלו. המפתיע מכולם הוא המדור השבועי לילד של ג’קי ב”ידיעות אחרונות”. “אהבתי מאוד את המדור הזה, וכל שבוע חיפשתי את הילדה והכלב. במובן מסוים אני עדיין מחפש”, הוא אומר.

אחרי שהתמקד בעיצוב טיפוגרפי ועיצוב אות עברית במהלך לימודיו, גילה בר שבלונדון הוא ייאלץ למצוא שפה גרפית משלו. כך נולד סימן ההיכר שלו, החלל השלילי: האופן שבו משתלבים האלמנטים ביצירתו, הרגע שבו הירח מביט על השיכור פעור הפה ומתמזג בו, הנקודה שבה שתי הארנבות, זו שברקע וזו שבקדמת הציור, משיקות, והזוג האנושי מתמזג. “השפה שלי יכולה להיווצר במקום של זרות כי הדיבור שלי אינו דיבור לוקאלי”, אומר בר. “הוא הפך לדיבור אישי כי האנגלית שלי לא היתה רהוטה ולא היו לי מספיק כלים להתבטא בצורה טיפוגרפית באנגלית. אני מרגיש את האות העברית יותר מהלועזית ומהחוסר הזה הגעתי לשפת סימנים ללא מילים”.

הוא הגיע ללונדון ב–2001 והעיר, מתברר, חיכתה למישהו כמוהו. הוא שלח את העבודה הראשונה שלו, איור של שייקספיר עם סימן שאלה, למגזין “טיים אאוט”, ולא ידע יום אחד של בטלה כפויה מאז. “יש עניין גדול ביצירות שלו”, אומרת קמילה פרסונס, מנהלת גלריה אאוטליין אדישנס, המנהלת את הפן האמנותי של יצירותיו. יש לנומה מגע זהב והמחירים של ההדפסים קפצו פי שניים השנה. בירידים הוא תמיד מעורר עניין גדול ויש לו קהל מעריצים של ממש היום”.

החתול והכלב

“אני עובד מתשע בבוקר עד שלוש לפנות בוקר, עם הפסקה למשפחה בין שש לתשע בערב”, אומר בר. “אני מקלח את הבנות ומשכיב אותן ואז אני חוזר לסטודיו. אני חי כמו סטודנט, השעות הן שעות של סטודנט, ההתלהבות של סטודנט ורק השכר אחר. אני מנסה לשמור על הטריות הזאת. עדיין יוצא לי לנסוע ברכבת התחתית ואני מאוד נהנה לשבת ולרשום. אנחנו באים ממקום שאין בו גיוון גדול ואנחנו מאמינים שזה כל העולם, ופתאום אנחנו אנשים בחליפות שחורות, נכנסים במדרגות נעות למטחנת בשר ומופיעים אנשים עם כל כך הרבה פרצופים וצבעים”.

השכר מאפשר לבר הרפתקאות אמנותיות כמו מכונת ה”קאט איט אאוט” שתיכנן. במקום להדפיס את עבודותיו בדרך המקובלת הוא ניצל את מהות החלל השלילי. המכונה, שלושת רבעי טונה של כלב שחור עם מלתעות פעורות בצורת חתול עם עכבר בפיו, חותכת את הנייר המוגש לה בהתאם לחלקי היצירה. “המצאתי דרך חדשה להגיע לגלריה ולקנות עבודה”, אומר בר. “יש לנו מבחר של ניירות וצבעים, אתה מאכיל את המכונה בנייר ללא דיו או יכול להכניס אלמנטים קיטשיים לגמרי, שברגע שהכנסתי אותם לעבודה שלי הם הפכו למשהו אחר. חשבתי למה אני צריך להדפיס על נייר, אם אני יכול לחתוך אותו. ואז תיכננתי את המכונה. זה היה אתגר, ובשנה האחרונה נדדתי הרבה עם הכלב הזה”.

מכונת "קאט איט אאוט"צילום: Francis Ware

לונדון היא הבית. יער הייגייט מספק תזכורות ליערות צפון ישראל שבהם בילה עם אביו בילדותו והעיר מספקת גירויים ועבודה שספק אם היתה נוצרת במקום אחר. “ראיתי חיקוי של הכלב בעיתון ישראלי”, הוא אומר, “אבל הכלב שם היה כל כך רע ועצבני והגרף בפה שלו כל כך היה לא מוקפד ובלי אהבה, הוא היה דוברמן, כל כך אגרסיבי. בעבודות שלי יש איפוק שקיים בי ויש את הדנ”א שלי. בהפשטה, בדיבור מתומצת, במפגש בין שתי צורות, לפני זה היו מספרים סיפורים מאוד ארוכים. כל הדברים האלו התחברו. נוצר משהו שלא הייתי מודע לו ויכול להיות שזה דיבר אל הבריטים”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ