בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אנשים עדיין מדברים על טיפולי המרה

כבר עשרות שנים שהומוסקסואליות אינה מסווגת כהפרעה נפשית, ובקרב פסיכולוגים יש התנגדות גורפת לטיפולי המרה שמטרתם לשנות נטייה מינית. בביקור בישראל מסביר הפסיכואנליטיקאי ג’ק דרשר, מהדוברים הבולטים נגד טיפולי המרה, איך מצליחים גורמים פוליטיים ודתיים להשאיר את הטכניקות האלה על סדר היום

34תגובות

בקליפורניה עבר באחרונה חוק האוסר על טיפולי המרה לקטינים ובניו ג'רזי שוקלים מהלך דומה. בישראל פרסמה השנה ועדה של הסתדרות הפסיכולוגים נייר עמדה חד משמעי נגדם. 40 שנה אחרי שבוטל הסיווג של הומוסקסואליות כהפרעה נפשית, במחקר הפסיכולוגי שוררת תמימות דעים שהטיפולים הללו, שמטרתם לשנות נטייה מינית של הומואים ולסביות, אינם יעילים ואף עלולים להזיק.

ובכל זאת, לפני כשבועיים התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה (שגם תורגמה ב"הארץ") על ה"אקס־גייז", הומואים שנלחמו במשיכה המינית שלהם באמצעות שילוב בין טיפול ותפילות, ונחושים להילחם במדענים ובמחוקקים שלדבריהם מונעים מהם לנסות ולחיות כסטרייטים. הקמפיין התקשורתי של האקס־גייז החל כבר לפני 20 שנה, כתגובת נגד לקבלה הגוברת והולכת של להט"בים בחברה, וכקריאת תיגר על הממסד הפסיכולוגי שראה בהומוסקסואליות גוון נורמלי של המיניות האנושית ולא מחלה או הפרעה הדורשות טיפול.

מדוע התעניין פתאום העיתון המוביל בעולם בנושא השחוק והסנסציוני, בשעה שהמיינסטרים הפסיכולוגי זנח כבר מזמן את הנושא, וכשנדמה שברור לכל שעצם העלאת האפשרות לשינוי נטייה מינית מונעת בעיקרה מאינטרסים  פוליטיים או דתיים?

ינאי יחיאל

הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי האמריקאי ד"ר ג'ק דרשר, מהדוברים הבולטים נגד טיפולי המרה, שביקר בישראל לפני כחודש וחצי כדי להרצות ביום עיון שארגן חוש"ן (ארגון הסברה וחינוך בנושאים להט"ביים), לא הופתע מפרסום הכתבה.

"עדיין מעניין לקרוא על זה בעיתונים", אומר דרשר, שחוקר את הנושא כבר שני עשורים, "וכיוון שהתנועה ההומוסקסואלית ממשיכה להתבסס ולצבור פופולריות, התנועה האנטי־גאה ממשיכה להשקיע בזה כסף". כיוון שבשיח האקדמי הדיון בטיפולי המרה נדחק לשוליים וזוכה כעת ליחס מבטל, חסידי הטיפולים העתיקו את המערכה לתקשורת, בניסיון להילחם על דעת הקהל. וכיוון שהומואים שנלחמים בעצמם בסבך של פוליטיקה ודת הם עדיין נושא מסקרן ואקזוטי, אפשר היה לסמוך על התקשורת שתמשיך לבלוע את הפיתיון, גם אם וידויים נרגשים של “הומואים לשעבר” מתפרסמים בעיתונות בתדירות משתנה.

שינויי החקיקה האחרונים בארצות הברית והעתירות נגדם (שהגישו ארגונים דתיים) היו כמובן זרז אקטואלי, אבל גם הסיקור שלהם יוצר לעתים תמונה מעוותת, אומר דרשר: שוב מוצגות שתי העמדות – שוללי טיפולי ההמרה מול תומכיהם, הקובלים על החקיקה – זו מול זו, כאילו היו שקולות מבחינת הלגיטימציה שלהן.

חמישה גוונים של אפור

ניסיונות “לרפא” הומואים אינם דבר חדש. החל משלהי המאה ה–19, כחלק ממגמה רחבה יותר של מדיקליזציה חברתית ‏(התייחסות לסוגיות חברתיות באופן רפואי‏), הבעייתיות שיוחסה לנטייה מינית הומוסקסואלית נוסחה כמחלה, בנוסף לקטלוג הדתי שלה כחטא. ומחלות, ניתן ורצוי לרפא. כך הוצעו הסברים כמו נוירוזות, חרדה מהמין השני או יחסים פתולוגיים במשפחה. החיפוש אחר הגורמים להומוסקסואליות חיזק כשלעצמו את הפתולוגיזציה שלה, בהשוואה להטרוסקואליות שנתפסה כבריאה וכמובנת מאליה.

החל מאמצע המאה ה–20 החלו להתבסס קולות שקראו לראות בהומוסקסואליות גוון נורמלי של המיניות האנושית. המפורסם שבהם הוא אלפרד קינסי, שריאיין אלפי אנשים על הפרקטיקות המיניות שלהם, דיווח על שיעור גבוה יחסית של יחסים חד־מיניים והגדיר סקאלה שנעה בין הטרוסקסואליות מוחלטת ‏(0‏) להומוסקסואליות מוחלטת ‏(6‏), מה שאיפשר חמישה גוני ביניים של ביסקסואליות ביניהם.

ב–73’ הוצאה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות ‏(DSM‏) של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. “ואם זו לא מחלה”, שואל דרשר רטורית, “ואתה לא מקבל ציוויים דתיים לגביה, ואתה חי בחברה דמוקרטית שהומואים מתפקדים בה, אז מה הבעיה?” התמריץ לחקור אם וכיצד ניתן לשנות נטייה מינית, פחת בהתאמה.

כיוון שסקרים מראים שהיכרות עם הומוסקסואלים בסביבה הקרובה ‏(משפחה, חברים, עבודה‏) מגבירה סובלנות להומוסקסואליות, ארגונים להט”ביים פעלו ליצירת האקלים החברתי שיאפשר לכמה שיותר הומואים ולסביות לצאת מהארון. השמרנים, מצדם, העדיפו להחזיר את השד לארון, או לפחות לבקבוק.

ב–92’ נוסד בארצות הברית NARTH, ארגון לאומי למחקר ותרפיה של הומוסקסואליות, שפעיליו מאמינים שהומוסקסואליות היא הפרעה נפשית הניתנת לתיקון. הם ביקשו להילחם במיינסטרים הפסיכולוגי באמצעות גישה כמו־מדעית, ששילבה בין תיאוריות דתיות ‏(חיזוק האמונה‏) וחילוניות ‏(השאובות מפסיכואנליזה‏). במצגת שמשמשת את דרשר בהרצאותיו על הנושא, הוא הדביק בשקופית המתייחסת לכך תמונה של דארת’ ויידר. “לא כי אלה כוחות האופל”, הוא אומר בראיון על גג המלון שבו התארח בתל אביב, “אלא כי זה מדע בדיוני”.

המניע של NARTH ושל קבוצות דומות היה פוליטי, הוא אומר, “הם רצו בין היתר להילחם בחקיקה פרו־גאה באמריקה”. הארגונים האלו רוצים לערער על הגישה שרואה בהומוסקסואליות נטייה מינית מולדת, ושבהתבסס עליה ניתן לטעון כי הומואים ולסביות הם קבוצת מיעוט מיני הזכאית להגנה מאפליה. לפי המודל החלופי שהציגו, גילוי ביטויים של הומוסקסואליות מעיד על מחלה פסיכיאטרית, כישלון מוסרי, או שניהם. בכל מקרה, זו התנהגות ולא זהות, ולכן, לשיטתם, היא אינה יכולה להיות בסיס להגדרת קבוצת מיעוט מיני ולתביעת זכויות חברתיות.

בניסיון להשפיע על דעת הקהל, החלו הארגונים בקמפיין ה”אקס־גייז”, ופירסמו בעיתונים סדרת מודעות בתשלום, שהציגו מה שדרשר מכנה “אקס־גייז מקצועיים”: הומואים לשעבר ולסביות לשעבר שטענו שהצליחו להשתנות הודות לטיפולי ההמרה. והרי אם יש אנשים שהצליחו לשנות את נטייתם המינית, לכאורה לא מדובר במצב מולד, ולא ניתן לדרוש לפיו זכויות חוקיות ‏(כמו במקרה של מיעוטים אתניים, למשל‏).

“האקס־גייז סיפקו פרצופים לתנועה הזאת, שניסתה לשלול את הקרדיט מהמחקר המדעי בנושא בטענה שמדובר בפוליטיקלי קורקט”, אומר דרשר. “קינסי הואשם בפדופיליה, וניסו לבלבל את הציבור בפסאודו־מדע ובממצאים מדעיים סלקטיביים, כי הציבור הרחב לא באמת קורא מדע, אלא בתיווך המדיה”.

כתבות שניסו לאזן בין טענות האקס־גייז לטענות הממסד הפסיכולוגי שהתנגד לטיפולים הללו, חטאו לדעת דרשר בעיוות המציאות: בארגון הפסיכיאטרים האמריקאי חברים 35 אלף איש, בארגון המקביל לפסיכולוגים - 150 אלף. “ב–NARTH, לעומת זאת, יש אלף חברים, מתוכם רק 250 הם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. בתקשורת שני הצדדים קיבלו משקל שווה, ולקהל היה נדמה שקיים ויכוח שקול בתחום. זו מניפולציה על התקשורת”.

הכתבה הראשונה בנושא הופיעה ב”ניוזוויק”, כחודש לאחר פרסום סדרת המודעות הראשונה. כתבת השער גוללה את סיפורם של לסבית לשעבר והומו לשעבר שכיכבו במודעות, ושנישאו זה לזה לאחר ההמרה. הכותרת שנבחרה עוטרה בסימן שאלה מתגרה: “?Gay for Life”

אבל כעבור שנתיים הציבה המציאות סימן קריאה מתגרה משלה: ההומו לשעבר מהכתבה צולם בוושינגטון, יוצא מבר להומואים בהווה.

אם רק תתאמץ

בשנים האחרונות החל גם הציבור הדתי בישראל להתמודד בגלוי עם קיומם של הומואים ולסביות בקרבו, ועם הדרכים הראויות להתמודד עם כך. שני גופים מככבים בדיון על טיפולי המרה בישראל: “הו”ד”, ראשי תיבות של הומואים דתיים, הוא ארגון שנוסד לפני חמש שנים על ידי הרב רון יוסף, בן 38 והומו בעצמו, במטרה להילחם ב”עצת נפש”, ארגון שהוקם ב–2001, שמציג את עצמו באינטרנט כ”מרכז סיוע והדרכה בנושא מיניות, זהות והתמכרות”. מקומן של הנשים נפקד לרוב מהדיון הישראלי בנושא, ולפי "בת קול", ארגון לסביות דתיות, מעטות בלבד התנסו הטיפולים מסוג זה. 

“עד לפני חמש שנים”, אומר יוסף, “להומו דתי היה ברור שהנטייה המינית שלו בעייתית, והפתרונות האפשריים הם טיפול המרה או לעזוב את הדת. רבנים וראשי ישיבות הפנו בחורים ל’עצת נפש’, והמסר היה שהשינוי אפשרי, אם רק תתאמץ. הם עשו סלט פסיכולוגי, אמוני וחברתי כדי לטעון שאפשר להשתנות. פניתי לרבנים, שסירבו לקחת אחריות”, אומר יוסף, וכשהתייאש מהאדישות פנה לתוכנית הטלוויזיה “עובדה”, ששידרה לפני כשלוש שנים תחקיר בנושא, בין היתר על מעטה החשאיות שעוטף את פעילות הארגון ‏(גם אנחנו ניסינו השבוע לפנות ל”עצת נפש”, אולם מספר הטלפון שמופיע באתר האינטרנט של הארגון היה תפוס במשך כל שעות הפעילות שלו‏).

יוסף מספר שבשנים האחרונות פנו אליו מאות הומואים דתיים לאחר שעברו טיפולי המרה. הוא אסף ועיבד את הנתונים, אולם ראוי לזכור שלא ניתן להסיק מהם על התופעה בכללותה, מעבר להקשר הספציפי. מבין 291 הפונים, מדווח יוסף, 94 “התחתנו כי חשבו שזה יעבור”. מהם, 58 התגרשו או נמצאים בהליכי גירושים. 30 הגדירו את הטיפול כהצלחה, 261 ככישלון. כשנשאלו איך היו מתארים את נטייתם המינית לאחר הטיפול, 248 הצהירו שלא חל שינוי, 24 אמרו שהם נמשכים כעת יותר לנשים, 19 דיווחו על איבוד כל חשק מיני.

רוב הפונים השקיעו 5,000–10,000 שקל בטיפול, שלאחריו דיווחו חלקם כי סבלו מדיכאונות ממושכים, שנאה עצמית, פגיעה בחשק או בתפקוד המיני ומשבר אמוני. רק 55 פנו לפסיכולוג מוסמך לאחר הטיפול.

82% מהפונים שייכו עצמם לציונות הדתית, הנותרים התפלגו בין פלגים והגדרות שונים של המגזר החרדי. 25% מהפונים מגדירים עצמם “עדיין דתיים”, 18% “דתיים לייט”, והרוב, 57%, חזרו בשאלה.

אבל לא רק דתיים מתקשים להתמודד עם נטייתם המינית. “גם אצל חילונים”, אומר יוסף, “רוח היהדות מבית אבא וסבא יושבת באחורי הראש”.

 

אקס־גייז מקצועיים

בשנת 2000 פירסם ארגון הפסיכולוגים האמריקאי הצהרה, שלפיה הגורמים שמעודדים טיפולי ההמרה מונחים על ידי “כוחות דתיים ופוליטיים שמתנגדים למתן זכויות אזרח מלאות להומואים וללסביות”, ולא על ידי “מחקר מדעי או פסיכיאטרי קפדני”. ב–2009 פירסם כוח משימה לבחינת “תגובות טיפוליות ראויות לנטייה מינית”, שהקים הארגון, מסמך מפורט, ובו סקירת המחקר הקיים בתחום וההמלצות האתיות הנובעות ממנו.

כוח המשימה, שדרשר נמנה עמו, קבע כי יעילות טיפולי ההמרה לא הוכחה במחקר, אך כן הוכח שהם עלולים לגרום נזק. במחקרים המעטים שטוענים כי הצליחו להוכיח את יעילות הטיפולים, אומר דרשר, “הטענות הנוגעות לתועלת האפשרית לרוב מוגזמות, ואילו החששות ביחס לנזק אפשרי - מבוטלות”. בכל מקרה, הוא מוסיף, מחקרים אלה סובלים מבעיות מתודולוגיות כה קשות, שלא ניתן להסיק מהם דבר.

מחקר מצוטט בהקשר זה הציג ב–2001 הפסיכיאטר המוערך רוברט שפיצר ‏(Spitzer‏), שהיה בין התומכים במחיקת הומוסקסואליות מה–DSM בשעתו, ולכן היה קשה לחשוד שהוא פועל ממניעים אידיאולוגיים אנטי־להט”ביים. שפיצר ריאיין טלפונית 200 נחקרים, 143 מהם גברים, שדיווחו כי שינו את נטייתם המינית ההומוסקסואלית־בעיקרה להטרוסקסואלית־בעיקרה. הוא טען שאצל רובם השינוי הוכתר בהצלחה. כעבור שנתיים פורסם המחקר בכתב עת מדעי, ועורר ביקורת, בעיקר בשל כשליו המתודולוגיים הכבירים: המרואיינים גויסו בעזרת ארגונים שהציעו טיפולי המרה, ולכן היה להם אינטרס להפנות מטופלים שיאששו את טענותיהם ‏(“כחמישית מהנחקרים היו אקס־גייז מקצועיים”, אומר דרשר‏), המדגם הורכב כולו מלשעברים, ולכן כלל לא ניתן היה לאמוד ממנו את שיעור ההצלחה של הטיפול, אלא רק להסיק איך הלשעברים מתארים את תחושותיהם בהווה, כשמידת האמינות של הדיווחים הטלפוניים, ממילא לא ידועה.

בראיון למגזין “דה אמריקן פרוספקט”, התנער השנה שפיצר מהמחקר, והודה שהביקורת עליו היתה מוצדקת ברובה. הוא תיאר את הקושי באיתור מרואיינים, ואישר כי מתוצאותיו אפשר להסיק “רק מה אומרים על הטיפולים מי שעברו אותם, שום דבר מעבר לזה”. כך התנפצה ההוכחה המדעית העיקרית, אולי היחידה, ליעילות טיפולי ההמרה.

המטפלים התומכים בהמרה לא תמיד מציבים את האינטרסים של המטופלים לפני האידיאולוגיות השמרניות שבשירותן הם פועלים, מוסיף דרשר. לא תמיד הם מוסרים למטופלים מידע מתאים ומלא, למשל, שלדעת הממסד המדעי הומוסוקסואליות כלל אינה הפרעה או מחלה, ושהטיפול עלול להזיק. הם מתארים את אורח החיים הלהט”בי באופן סטריאוטיפי וקודר: חיים עצובים שלעתים נלווה להם מוות בגיל צעיר מאיידס. במקום להביא בחשבון את השפעתן של סטיגמות חברתיות על תחושת האי־נוחות של המטופלים, הם מחזקים אותן. לעתים מפעילים לחץ לא לגיטימי על המטופלים, שממילא נמצאים במצב שברירי, ומשהחלו בטיפול גם עלולים לחשוש שסודם הנורא יתגלה.

נתונים מעורפלים למדי

בתחילת השנה פירסמה גם ועדה שהקימה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל נייר עמדה אודות טיפולי המרה, שאימץ גישה דומה לזו של המקבילה האמריקאית. “הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי”, נכתב שם. ובהמשך: “מהות הטיפול הפסיכולוגי בסיוע למטופל לחפש את זהותו, לעשות את בחירותיו תוך מודעות עצמית לצרכיו, משאלותיו וחרדותיו במקום מכיל ומקבל. טיפול המרה יוצר ‘סדר יום’ טיפולי מוכתב מראש, לכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי... אם ‏(המטפל‏) אינו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה לא שיפוטית... עליו לפסול את עצמו מלטפל באותו מטופל”.

בראש הוועדה הישראלית עמד הפסיכולוג הקליני ד”ר גבריאל וייל, בן 65 מכפר מימון שבעוטף עזה. העניין בנושא לא התעורר במקרה, הוא אומר, “היו גופים שדרשו לנקוט עמדה, ‘הו”ד’ ביניהם”, בין היתר בעקבות “פסיכולוג שדיבר בתקשורת על הומוסקסואליות בעולם הדתי בצורה שיפוטית וסטיגמטית”.

בשיחה עמו השבוע, סיפק וייל, מומחה לאתיקה ויהודי דתי, הצצה אל אחורי הקלעים של עבודת הוועדה, שהתכנסה בראשונה בפברואר שעבר, ונפגשה שש פעמים עד שפירסמה את המלצותיה. “הזמנו מטופלים לשעבר, תחת מעטה של סודיות כמובן, אבל אנחנו לא יודעים מהי מידת המהימנות של דבריהם. ‘הו”ד’ שלחו אנשים שטענו שהיו קורבנות, שהטיפולים גרמו להם לתקוות שווא, למחשבות אובדניות וגם לבזבוז כספים, זה שוק פרטי. גם ‘עצת נפש’ שלחו לנו מטופלים לשעבר, שטענו שהיו הומוסקסואלים בעלי זהות מגובשת ושבזכות טיפולי ההמרה שינו זאת, והציגו עצמם כסטרייטים נשואים באושר, עם נשים ומשפחה”.

השתכנעת?

“הקשבתי, אבל אין לי דרך לדעת. עוד לא ראיתי מישהו בעל זהות הומוסקסואלית מגובשת שיכול להשתנות, אבל העולם מלא הפתעות”.

הוועדה פגשה גם מטפלים, “פסיכולוגים ולא פסיכולוגים, חלקם טענו שביכולתם לשנות אוריינטציה מינית, והסבירו איך. אחרים טענו שאין דבר כזה, שזה פסול, ושצריך לאסור את זה”. גם לעדויות המטפלים האזין וייל בספקנות: “אני לא בוחן כליות, וקשה לדעת. זה לא עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו יודעים מהמחקר, ואני לא יכול לדעת מעבר לזה, אנחנו לא משטרה ולא בולשת. מטפלת אחת שזימנו נבהלה ולא רצתה להופיע בפני הוועדה. אחר כך גם הנוסח שהופיע באתר האינטרנט שלה השתנה. ביקשנו מ’עצת נפש’ נתונים ומחקרים שתומכים בעמדתם. קיבלנו דברים מאוד מעורפלים”.

למרות ההמלצות האתיות הברורות והמסקנות המחקריות החדות, בקליניקה התמונה עשויה להיות מורכבת יותר. מה עושים כשהמטופל מסרב להשלים עם אורח החיים שאמור להיגזר מנטייתו המינית? האם ניתן לקבוע שמימוש הזהות המינית חשוב יותר ממימוש הנטייה הדתית, או משמירה על זיקה לקהילה שבה גדל המטופל, ושברצונו להשתייך אליה? איך מיישבים בין מה שלכאורה לא ניתן ליישב?

“זה לא תפקיד הפסיכולוג להגיד למטופל אם הוא צריך לעבור איסור תורה או לא”, אומר וייל. “הוא צריך לעזור למטופל במקום שבו המטופל נמצא. אם המטופל בעל זהות הומוסקסואלית מגובשת, אני לא יודע איך לעזור לו, אני יכול רק ללוות אותו.

“באוכלוסייה הדתית יש רבדים שמבחינתם מימוש נטיות הומוסקסואליות הוא חטא קשה. פסיכולוג סביר לא צריך להסביר לאדם כזה שדתו ואמונתו פרימיטיביות, אלא לכבד את האמונות של המטופל. מותר ורצוי להגיד כשאי אפשר לעזור”.

בחירה בין רע לרע יותר

“בקהילות דתיות זה יותר בעייתי מבקהילות חילוניות”, מוסיפה ד”ר רונית אלוני ‏(60‏), מטפלת זוגית ומשקמת מינית. “אם האנשים האלה בוחרים לחיות חיים הטרוסקסואליים, אני מכבדת את זה. אני יכולה לראות את הקושי שלהם. אני לא יכולה להגיד להם לצאת מהארון, יש אנשים שעדיף להם כך ויש שעדיף להם אחרת. אני יכולה לשים מראה מול הפנים שלהם, להעלות את כל הקשיים שעלולים לצוץ, להכריח אותם להסתכל למקומות שלדעתי הם נמנעים מהם, אבל אני מקשיבה להם והולכת עם הראש שלהם. מה אני יודעת מה עדיף להם? להיות הומוסקסואל ולבחור בחיים הטרוסקסואליים זה קושי עצום, נקודה. אבל המטופל יכול להגיד שגם לחיות כהומוסקסואל בקהילה שלו זה קושי, ושהוא מעדיף את הקושי הזה”.

“אנשים יודעים מה הם”, היא אומרת, “אני לא ממירה אנשים, אני מתערבת במקום שבו בן אדם, למרות מה שהוא יודע על עצמו, רוצה לנסות עוד אופציה. אני קודם כל בודקת למה לא טוב למטופל עם הנטייה המינית שלו. הרבה פעמים זו בכלל בעיה באינטימיות. ברוב המקרים, אני אומרת שאתה הומו כי נולדת כזה, כמו צבע עיניים, אבל אפשר לנסות ללמד אותו לקיים יחסי מין עם נשים ולראות אם זה עונה על צורך שלו”.

דודו בכר

כלומר, אי אפשר לשנות נטייה מינית, אבל אפשר לשנות את ההתנהגות.

“יש אנשים שיכולים, לא כולם. יש כאלה שניסו, חשבו שיוכלו, שזה פתרון עבורם, אבל מבינים שלא. נטייה מינית לא משתנה”.

אלוני יודעת שהדעות שלה לא תמיד מתקבלות בהבנה בקהילה הלהט”בית. ביום העיון של חוש”ן, כשנשאלה אם הדבר הנכון לעשות בטיפול הוא לברר עם המטופלים למה הם לא מקבלים את עצמם כהומוסקסואלים, השיבה אלוני: “זה ברור ומובן מאליו, אבל אחרי שעברנו את זה, מה הלאה? אנחנו עוברים מקומות עבודה, למה לא נטיות מיניות? הכל מותר לעבור רק את זה לא? זה לא עושה את ההומוסקסואליות לבלתי לגיטימית. זה בא מחרדות - של האוכלוסייה ההטרוסקסואלית - שאם נאפשר אז כולם יהיו הומואים, ושל האוכלוסייה ההומוסקסואלית - שרואה בזה כתם על כל ההומוסקסואלים. זה שטויות. די לנסות לשלוט בזה”.

לא פלא שאפשר היה כמעט לשמוע את הגבות שהתרוממו בקהל. “אני מכירה את זה”, אומרת אלוני. “היחסים שלי עם הקהילה ההומו־לסבית בארץ מורכבים, כי מצד אחד אין לי בעיה עם זה, אבל אני לא מוכנה שהקהילה הזאת תהפוך לכפייתית. גם הקהילה ההומו־לסבית היא פוליטית, ויש לה את התביעות שלה. זה לא משנה אם יש או אין אמת מדעית. יש אנשים שבאים עם המצוקות שלהם”.

היא מספרת על “מטופל חרדי שחי שנה עם גבר, בארון, והיה ברור שהוא הומוסקסואל. אבל הוא רצה להשתייך לקהילה החרדית. אני לא יודעת מה קרה אחרי חמש שנים, אולי בא לו למות והוא ברח. אבל זה מה שהוא רצה באותו רגע ומי אני שאגיד לו להעדיף את הזה על ההוא? לפעמים הבחירות הן בין רע ליותר רע, אנשים נדרשים להחליט בנסיבות מסוימות”.

הטיפול שהיא מציעה הוא “בעיקר התנהגותי, שמטפל בסימפטומים, מתמודד עם הקושי קונקרטית ופרקטית, ובודק איזה רגשות מתלווים לכך, וקצת דינמי, נכנסים לעומק, להיסטוריה ולאמא ולאבא. אני גם עושה טיפולי סרוגייט, שמאפשרים התנסות מינית הדרגתית, שיש יותר סיכוי שיוכלו לעבוד איתה”.

הניסיון המאולץ בקשר מיני עם בת זוג שלא נמשכים אליה לא עלול להיות טראומטי?

“אם זה המצב, אז טוב שתתפתח מודעות לכך. האופציה הזאת גם עשויה לעזור להם לגבש את הקבלה של ההומוסקסואליות, כי הם יכירו את עצמם יותר לעומק”.

את בעצם עוזרת להם לחיות חיי שקר ביחס לאני האותנטי שלהם?

“ככה הם רוצים לחיות את החיים שלהם, זה הרצון האותנטי שלהם. אני לא יכולה להציע למישהו לעבור טיפול במשהו שהוא לא רוצה לטפל בו. אנשים כל הזמן מתמודדים וכל הזמן מוותרים על דברים. לפעמים צריכים לבחור על מה לוותר. זה סיפור החיים שלנו כבני אדם”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו