הנשיא לינקולן הוא בומבה של נשיא

לסטיבן ספילברג אין מספיק מורכבות כדי להיות היסטוריון. זה לא מפריע לו לנסות

נטע אלכסנדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נטע אלכסנדר

אחת הבעיות הגדולות של סטיבן ספילברג היא השאיפה שלו להיות היסטוריון. בעוד סרטי הפנטזיה בבימויו הם במקרים רבים מופת של בידור הוליוודי סוחף ואינטליגנטי, סרטיו ההיסטוריים משלבים באופן מרתיע למדי את הקיטש והמניפולציות הרגשיות לצד יומרה לספק לצופים את ה”עובדות” ההיסטוריות.

גם “לינקולן”, שובר הקופות החדש של ספילברג, לוקה באותן בעיות. הפעם הוא נטש את הקיטש לטובת תיאטרליות, נטייה שניתן להסביר בכך שאת התסריט כתב המחזאי טוני קושנר. השניים מבקשים לתאר את החודש הדרמטי ב–1865 שבו הנשיא האמריקאי נאלץ להחליט אם להאריך את מלחמת האזרחים העקובה מדם כדי לנסות להביא לאישורו של התיקון ה–13 לחוקה, המכריז על ביטול העבדות.

לינקולן של ספילברגצילום: אי–פי

“לינקולן” הוא מסמך נוסטלגי, המונע מכמיהה ל”סדר הישן” שבו הרעים היו רעים ‏(ותומכים בעבדות‏) והטובים היו טובים ‏(ומאמינים שכל בני האדם שווים‏). התוצאה היא ביוגרפיה שהופכת את לינקולן לסוג של אל, או לכל הפחות נביא. מכיוון שספילברג הוא אחד מתורמיו הנדיבים ביותר של הנשיא אובמה, קשה להימנע מהתחושה שהסרט מבקש מאיתנו להסתכל על ההיסטוריה ולהסיק מסקנות. אבל בהיעדר רפלקסיביות או עומק, “לינקולן” הוא מסוג הסרטים שהופכים את ההיסטוריה לקלישאה מסוג “עבדות זה רע”. למרבה הצער, במאה ה–21, היכולת להבחין בין העבדים לבעליהם היא משימה מורכבת בהרבה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ