בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשיא לינקולן הוא בומבה של נשיא

לסטיבן ספילברג אין מספיק מורכבות כדי להיות היסטוריון. זה לא מפריע לו לנסות

תגובות

אחת הבעיות הגדולות של סטיבן ספילברג היא השאיפה שלו להיות היסטוריון. בעוד סרטי הפנטזיה בבימויו הם במקרים רבים מופת של בידור הוליוודי סוחף ואינטליגנטי, סרטיו ההיסטוריים משלבים באופן מרתיע למדי את הקיטש והמניפולציות הרגשיות לצד יומרה לספק לצופים את ה”עובדות” ההיסטוריות.

גם “לינקולן”, שובר הקופות החדש של ספילברג, לוקה באותן בעיות. הפעם הוא נטש את הקיטש לטובת תיאטרליות, נטייה שניתן להסביר בכך שאת התסריט כתב המחזאי טוני קושנר. השניים מבקשים לתאר את החודש הדרמטי ב–1865 שבו הנשיא האמריקאי נאלץ להחליט אם להאריך את מלחמת האזרחים העקובה מדם כדי לנסות להביא לאישורו של התיקון ה–13 לחוקה, המכריז על ביטול העבדות.

אי–פי

“לינקולן” הוא מסמך נוסטלגי, המונע מכמיהה ל”סדר הישן” שבו הרעים היו רעים ‏(ותומכים בעבדות‏) והטובים היו טובים ‏(ומאמינים שכל בני האדם שווים‏). התוצאה היא ביוגרפיה שהופכת את לינקולן לסוג של אל, או לכל הפחות נביא. מכיוון שספילברג הוא אחד מתורמיו הנדיבים ביותר של הנשיא אובמה, קשה להימנע מהתחושה שהסרט מבקש מאיתנו להסתכל על ההיסטוריה ולהסיק מסקנות. אבל בהיעדר רפלקסיביות או עומק, “לינקולן” הוא מסוג הסרטים שהופכים את ההיסטוריה לקלישאה מסוג “עבדות זה רע”. למרבה הצער, במאה ה–21, היכולת להבחין בין העבדים לבעליהם היא משימה מורכבת בהרבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו