בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמן סדרתי

דווקא “הצלם היקר בהיסטוריה” נשאר על המדף במכירות הסתיו של אמנות עכשווית בניו יורק. אז האם יצירה שנוצרת כחלק מסדרה של עותקים זהים שווה פחות? מאמני הרנסנס ועד אנדראס גורסקי, התשובה משתנה לפי דרישת השוק ויכולת האמן למלא אותה

2תגובות

הכותרות שהגיעו מניו יורק היו מלהיבות ולא הותירו מקום לספק: עונת הסתיו של המכירות הפומביות הסתכמה בהכנסות שיא. אחרי ההוריקן ולפני המצוק הפיסקלי, התהדר בית המכירות כריסטיס בתוצאות הטובות בכל הזמנים למכירה של אמנות מודרנית ועכשווית. מכירת הערב היוקרתית של כריסטיס - האירוע שכל מולטי מיליונר המכבד את עצמו מבזבז בו - נערכה בניו יורק ב–14 בנובמבר והסתיימה בהכנסות של לא פחות מ–412 מיליון דולר. אחד הכוכבים בין מכת פטיש אחת לשנייה היה אנדי וורהול, שתערוכה מדוברת עליו ועל השפעתו על עולם האמנות מוצגת עד סוף החודש במוזיאון מטרופוליטן. ציורו “פסל החירות בתלת ממד” ‏(1962‏) גרף מחיר מכובד של 43 מיליון דולר.

המתחרים הנצחיים, בית המכירות סותביס, השתרכו מעט מאחור אבל שברו גם הם את השיא למכירות אמנות שנהוג לכנות “פוסט מלחמת העולם השנייה”. כולל עמלת בית המכירות, הם רשמו במכירת הערב שלהם לסתיו הנוכחי הכנסות של מעט יותר מ–375 מיליון דולר. כוכב הערב של סותביס היה מארק רותקו, שהכניס מעט יותר מ–75 מיליון דולר עבור היצירה “מס’ 1 ‏(אדום מלכותי וכחול‏)”. לא שיא לאמן, שיצירה אחרת שלו כבר נמכרה תמורת 88 מיליון דולר, אבל בהחלט מחיר מרשים ביותר.

כדרכן של מכירות פומביות, ראוי להציץ גם במי שלא נמכר דווקא בימי גאות. כריסטיס מכרו 93% מהפריטים, סותביס מכרו 84% מהפריטים. אבל מי לא השתתפו בחגיגה? שם בולט במיוחד ברשימה הזאת הוא הצלם הגרמני אנדראס גורסקי. רק לפני שנה, בנובמבר 2011, הסעיר גורסקי, בן 57, את עולם האמנות כאשר היצירה שלו “Rhine II” נמכרה תמורת 4.3 מיליון דולר ‏(בכריסטיס בניו יורק‏) והפכה לצילום היקר בהיסטוריה. הצילום הוא הדפס צבע מודבק על פלקסיגלס וחתום מאחור, שבו מופיע נהר הריין בקומפוזיציה אופקית, כמעט גיאומטרית, ירוקה־אפרפרה.

הידיעה על המכירה לפני שנה לא הפתיעה מאוד את המומחים, גורסקי הוא אמן נחשב שנמכר עוד קודם לכן במחירים גבוהים. אפילו העובדה שמדובר ביצירה שהיא חלק מסדרה של שישה הדפסים זהים וחתומים לא היה בה כדי לצנן את התלהבות הרוכש. מתוך אותה סדרה, ארבע יצירות הן בבעלות מוזיאונים ברחבי העולם, ביניהם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ומוזיאון טייט מודרן בלונדון. העובדה שיש מעט יצירות “חופשיות” בשוק היא במקרה הזה גורם שעשוי להביא לעליית מחיר, כי האספנים רואים שמספר העותקים מהסדרה שניתן להניח עליהם יד מצומצם.

והנה בחלוף שנה - צילום אחר של גורסקי, גם הוא מסדרה בת שישה עותקים, לא מצליח לשחזר את ההישג. לא רק שהיצירה שעמדה למכירה, “Engadin II”, המתארת ממעוף הציפור עמק בהרי האלפים, לא נמכרה, אלא שזה קרה בשבוע מכירות שובר שיאים. ההערכה לתמונה היתה אפילו שמרנית מעט בהתחשב בתוצאות שהשיגו היצירות של גורסקי בשנים האחרונות: רק מיליון עד מיליון וחצי דולר עבור הקומפוזיציה הגיאומטרית הזאת בשחור, לבן וכחול שכה מאפיינת את יצירתו של הצלם הגרמני.

כל זה קורה דווקא כאשר גורסקי זוכה לתערוכה מדוברת בעיר הולדתו דיסלדורף, שבה מוצגות עבודותיו האחרונות. אז מה השתבש הפעם במכירה של מי ש”לה מונד” כינה באחרונה “אמן הריטוש” בשל עבודת הפוטושופ שהמאומצת שהוא משקיע בצילומים?

תהיה זו שגיאה לנסות למדוד את מצבו של אמן בשוק המסחרי על פי תוצאות של מכירה אחת, מוצלחת או כושלת. הדבר דומה פחות או יותר לניסיון לחזות את מזג האוויר על פי יום אחד של גשם או שמש. אבל העובדה שגורסקי, היוצר סדרות של דימויים זהים, מצליח להפוך בתוך שנה לצלם היקר בהיסטוריה ואז להישאר על המדף במכירה פומבית מהמוצלחות בהיסטוריה, מעוררת מחשבה על צילום ועל סדרות של דימויים.

חשיבות ההישג של גורסקי בשנה שעברה היתה קשורה, בין השאר, לשאלה שליוותה את אמנות הצילום מתחילתה: האם היא ראויה להיחשב אמנות כמו אחיותיה הבכורות ציור ופיסול. על השאלה הזאת כבר הפסיקו למרבית המזל להתווכח, ועדיין, בעידן שבו כל בעל מכשיר טלפון נייד מחשיב את עצמו צלם, יש משמעות סמלית למחירי שיא בצילום - ולהתנפצות שלהם ‏(לפני גורסקי החזיקה בשיא הצלמת האמריקאית סינדי שרמן, שעבודתה “ללא כותרת 96#”, נמכרה תמורת כמעט 3.9 מיליון דולר לפני שנה וחצי‏).

גם שאלת השעתוק, כלומר העובדה שטכניקת הצילום מאפשרת יצירת אין־סוף העתקים זהים, ממשיכה לשחק תפקיד מסוים ביחס אליה. העובדה שצלם יכול ליצור סדרת העתקים, כולם זהים וכולם מקוריים, היא כמובן יתרון משמעותי של אמנות הצילום, אבל יכולה להיתפס גם כנקודת חולשה, במיוחד עבור מי שמחזיקים בתפיסות מיושנות של אמנות, שבהן על חפץ להיות אחד ויחיד כדי להיחשב מיוחד וראוי לתואר יצירת אמנות.

אי–פי

הממוחזרת והמשוחזרת

קפיצה קלה 500 שנים אחורה, מגדות הריין של גורסקי לתעלות של ונציה, מגלה שהצלם היקר ביותר בעולם לא המציא דבר. גם בימי הרנסנס האיטלקי היו אספנים עשירים מאוד שרצו יצירה מסוימת של אמן נחשב. הם הסכימו להעלים עין מן העובדה שהאמן כבר יצר ומכר דימוי ‏(כמעט‏) זהה, כל זמן שהם יקבלו את המקור ‏(הנוסף‏). המדובר כמובן בטיציאן, אולי האמן הבינלאומי הראשון של הרנסנס, חביבם של נסיכי איטליה ובעיקר של הקיסר קארל החמישי, גדול שליטי אירופה באותן השנים.

לא היה נושא שהעסיק את טיציאן יותר מדמות האשה. בקרב הנשים שצייר מי שהעסיקה אותו יותר מכל היתה היפה שבהן, אלת האהבה ונוס. האמן הוונציאני והשוליות שעבדו תחתיו סיפקו ונוס לכל דורש - בשורה של גרסאות של אלת האהבה השוכבת על מיטה בתוך בית מגורים ‏(“ונוס מבויתת”, כינתה חוקרת הרנסנס והמגדר המבריקה רונה גופן, מחברת הספר “הנשים של טיציאן”‏). מי שיבקר במטרופוליטן, באופיצי או בפראדו יוכל לגלות עוד ועוד וריאציות על הנושא החביב על האמן ובעיקר על פטרוניו: ונוס עירומה או לבושה חלקית. בחלקן היא שוכבת על המיטה בחברת נגן אורגן ובאחרות בחברת נגן כלי המיתר לאוטה, בחלקן מלווה אותה קופידון ובאחרות כלבלב. המחקר כבר הדגים שעבור חלק מהיצירות האלו השתמשו האמן ועוזריו בתבנית קרטון כדי להעתיק שוב ושוב את דמותה של הגיבורה. הלקוחות קיבלו אם כן ונוס מקורית של טיציאן, שהיא בו בזמן חלק מסדרה שבה נעשה שימוש בהליך העתקה מכני.

דוגמה יפה נוספת היא התמונות המתארות את ונוס ואהובה אדוניס, רגע לפני שהוא יוצא אל הציד הקטלני: טיציאן ועוזריו ציירו גרסה אחת ששמורה בניו יורק, ואחת במוזיאון גטי בלוס אנג’לס. גם בנשיונל גלרי של לונדון שמור עותק יפה שצויר בסטודיו של האמן. מומחים לרנסנס הוונציאני התפרנסו במשך שנים מאיתור ההבדלים בין היצירות הסוחפות האלו, שבהן נראה הצייד יפה התואר שש אלי הרפתקה בעוד אלת האהבה מנסה לעצור בעדו, רמז מטרים לכך שזהו המפגש האחרון ביניהם ‏(אדוניס ימצא את מותו עוד באותו היום‏). אבל מבט מהיר בגרסאות השונות מגלה כי רב המאחד על המפריד: זו סדרה כמעט זהה עם וריאנטים בעיקר בפרטים הקטנים. דווקא התמונה ה”מקורית”, זו שצוירה עבור הקרדינל אלסנדרו פרנזה ברומא סביב 1545, אבדה, ורק שורת ההעתקים שרדה.

מטיציאן ועד ימינו השתנו אולי הטכניקות, הסגנונות, הטעם ובחירת הנושא, אבל העיקרון נשאר זהה: אמן יהיה מוכן ליצור סדרה כדי להשביע את רצונם של מי שרוצים לרכוש לעצמם את המקור. מי שיבקרו במוזיאון ישראל בירושלים יקבלו דוגמה נהדרת לגאונות המסחרית של אחד מגדולי האמנים במאה ה–20, מאן ריי. הצלם שנולד בפילדלפיה ב–1890 תחת השם עמנואל רדניצקי הפך לאחד מהמשפיעים בזרם הסוריאליסטי. היצירה שלו “ונוס המשוחזרת” נוצרה במקור ב–1936, אז הציג יציקת גבס של פסל עתיק נודע המכונה ונוס מדיצ’י ‏(המקור משיש שמור עד היום במוזיאון אופיצי בפירנצה‏). בפסל הזה, אלת האהבה איבדה את זרועותיה ברבות השנים, ומאן ריי החליט לשחזר אותו בדרכו שלו. הוא עטף את ונוס הגידמת בחבל ואז צילם את החפץ שיצר, דימוי שהפך לאחד המוכרים של האמן. ההקשרים הארוטיים וההיסטורים של “השחזור” המוזר הזה המשיכו לרתק את מעריציו של מאן ריי, גם אחרי שהחפץ המקורי שצולם הושמד.

כעבור 35 שנים, כשהוא כבר בעשור התשיעי לחייו, אישר מאן ריי ליצור גרסה נוספת של היצירה ההיא. כעת כבר נוצרה סדרה משוחזרת של “ונוס המשוחזרת” בעשרה עותקים שנמכרו לאספנים ומוזיאונים ברחבי העולם. עותק אחד שלה הגיע גם לירושלים, עותק אחר נמכר בפאריס לפני שלוש שנים וחצי ב–360 אלף יורו.

האם אותה “ונוס משוחזרת” משנת 1936 שהושמדה שווה יותר משחזור השחזור מ–1971? ומה בדבר הפסל המקורי ששמור בפירנצה? ואולי בכלל הצילום שעל פיו שוחזר השחזור הוא הדימוי המשמעותי מכל? מאז יצרן הוונוס הסדרתי טיציאן ועד יצרן הוונוס הסדרתי מאן ריי, הטכנולוגיות עברו שינוי דרמטי, ולמרות הכל כה מעט השתנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו