בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרכבת עוברת והצלם מצלם

שני אנשים - ­ אחד עומד להידרס והשני מתעד אותו. שניהם קורבנות של תקופה

12תגובות

ביום שני שעבר, קי־סוק האן, תושב קווינס בן 58, נדחף אל מותו על ידי עובר אורח בתחנת רכבת תחתית במנהטן. התקרית המחרידה תועדה על ידי צלם העיתונות ר. עומר עבאסי, שהעביר את התמונות עוד באותו יום ל”ניו יורק פוסט”. ההחלטה של עורכי ה”פוסט” לפרסם בשער העיתון את התמונה, עוררה סערה תקשורתית שבמרכזה השאלות אם הצלם אמור היה לנסות ולהציל את הקורבן, ואם העיתון צריך היה לפרסם את התמונה או לגנוז אותה.

מכיוון שכל דיון בשאלת “מה אתם הייתם עושים?” הוא בעייתי ומתחסד מיסודו, עדיף להתמקד דווקא במה שהטרגדיה של האן מלמדת אותנו על העולם שבו אנחנו חיים ועד כמה הוא עולם “מתווך” - עולם של ייצוגים ולא של חוויות. בעידן שבו לכולם יש ניידים חכמים, ולכל נייד כזה יש מצלמת וידיאו וסטילס, הדחף לתעד הפך לרפלקס בלתי נשלט, ובמקרים רבים גם בלתי מודע. חשבו, למשל, כמה תמונות צילמתם במסיבת החנוכה, בחתונה שהלכתם אליה או בטיול האחרון בחו”ל. עשרות? מאות? אלפים? הכמויות הללו מעידות שאנחנו שבויים בתוך אשליה כי תיעוד בלתי־פוסק הוא האמצעי הטוב ביותר להעצים את החוויה, וכמובן לחלוק אותה עם כל העולם.

אבל למעשה, הדחף לתעד מרחיק אותנו מהחוויה עצמה. בעידן שבו רשתות חברתיות כמו אינסטרגם או אפליקציות למכשירים ניידים מאפשרות לנו לא רק לצלם, אלא גם לבחור “פילטר”, לאחד בין תמונות ולהדביק על התמונה שפמים או משקפיים ‏(רגע לפני שאנחנו מעלים אותה לפייסבוק‏), התיעוד אינו פעולה רגעית, שדורשת כמה שניות בודדות, אלא עיסוק מתמיד שמצטבר לכדי דקות ואף שעות. כולנו היינו רוצים להאמין שברגעי הצורך נשכח את הדחף לתעד ונדע להושיט עזרה, אבל זו בדיוק הבעיה בתגובה שהופכת לרפלקס - היא אוטומטית ובלתי מודעת. לכן, העובדה שעבאסי הוא צלם עיתונות כמעט חסרת חשיבות. כולנו חושבים כמו צלמים. למדנו להסתכל על העולם דרך פריזמה של “פריימים”, קומפוזיציות ורצון תמידי “לתפוס את הרגע”. משום כך השאלה “האם הצלם אמור היה להושיט לקורבן יד?” הופכת ללא רלוונטית. במובן מסוים, באותו רגע מחריד, השניים האלו - הקורבן והצלם - כלל לא חלקו את אותו יקום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו