טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למצוא את הקשר בין מהנדסים לאוטיסטים

סיימון ברון־כהן, אחד מחוקרי האוטיזם המובילים כיום, טוען שאוטיזם הוא לא רק לקות, אלא גם כישרון. איך זה מתקשר להבדלים בין המוח הגברי והנשי, לסכנה הטמונה בנישואי מהנדסים ולמה שמכונה “מגפת האוטיזם”?

תגובות

עמוד האינטרנט באתר של אוניברסיטת קיימברידג’ נראה תמים למדי. בחלקו העליון פס שחור, משובץ תמונות פנים: אשה בתנוחת חשיבה, גבר שחיוך קל מרוח על שפתיו, ילד מהורהר. “ברוכים הבאים לפרויקט ההורים בתארים מתקדמים”, מכריזה הכותרת הכחולה. “אנחנו קבוצת מחקר בתוך המחלקות לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת קיימברידג’, המתמחה במחקר פסיכולוגי מקוון. פרויקט המחקר הזה בוחן אם יש קשר בין מה שאתם, כהורים, לומדים באוניברסיטה, לאופן שבו הילד שלכם מתפתח”.

מאחורי התיאור התמים מסתתרת תזה שאפתנית - ודי פרובוקטיבית. מטרתו של פרויקט המחקר היא לגלות אם יש קשר בין המקצוע שבחרו הורים לסיכוי שילדיהם יסבלו מאוטיזם: האם הורים שלהם תכונות אוטיסטיות ‏(גם אם אינם מאובחנים כאוטיסטים‏) נוטים לבחור מקצועות מסוימים ‏(למשל, הנדסה, פיזיקה, או מתמטיקה‏), להתחתן עם פיזיקאים, מתמטיקאים או מהנדסים אחרים בעלי תכונות דומות - ולהוליד ילדים עם סיכוי גבוה יותר לאוטיזם?

המחקר הוא פרי מחשבתו של פרופ’ סיימון ברון־כהן - מנהל המרכז לחקר האוטיזם באוניברסיטת קיימברידג’, יהודי בריטי בעל קשר חם לישראל, בן דודו של הבדרן סאשה ברון־כהן ואחד מחוקרי האוטיזם המובילים - והשנויים ביותר במחלוקת - הפועלים כיום.

בסוף נובמבר הוא היה אמור להגיע לארץ כדי לנאום בכנס העמותה הישראלית להתפתחות הילד ושיקומו - ביקור שלדבריו ציפה לו מאוד. אולם מבצע עמוד ענן סיכל את התוכנית, והוא נאלץ להעביר את הרצאתו בשיחת וידיאו. הוא דיבר על התיאוריה שלו, שעשויה להסביר אוטיזם ובדרך גם ללמד אותנו רבות על ההבדלים בין המוח הגברי למוח הנשי ועל טיבו של כישרון.

Brian Harris

מה ההבדל בין גבר לאוטיסט

כשברון־כהן התחיל את דרכו המחקרית בשנות ה–90 הוא בכלל ביקש למצוא תשובה לאחד המסתורין הגדולים בתחום האוטיזם: מדוע יש הרבה יותר גברים אוטיסטים מנשים. כשהפסיכיאטר ליאו קאנר חקר אוטיזם בשנות ה–40, הוא גילה שיחס הבנים לבנות בין הלוקים בתסמונת היה 1:4.

ב–1944, כשהאנס אספרגר החל לתאר את התסמונת שנקראה על שמו, שהיא גרסה קלה יחסית של אוטיזם - הוא איבחן אותה בתחילה רק אצל בנים. אספרגר העלה השערה, שלפיה התסמינים שגילה הם “גרסה מסוימת של האינטליגנציה הגברית”. כיום ידוע כי בקרב המאובחנים כסובלים מאספרגר יש פי תשעה בנים מבנות, אך במשך 50 שנה לא היה לתופעה הסבר. אחרי שתורגמו כתביו של אספרגר לאנגלית, ברון־כהן, אז חוקר אוטיזם בתחילת דרכו, חשב שיהיה מעניין לבחון את הקשר בין אוטיזם למין. מה שגילה גרם לו לכנות את המוח האוטיסטי “הקצנה של המוח הגברי”.

כמובן, קשה לתאר את ההבדלים בין המוח הגברי למוח הנשי בלי לדרוך בשדה המוקשים של פוליטיקה מגדרית. “יש הבדלים בסיסיים - אפילו שהם הוכחשו במשך עשורים”, טוען ברון־כהן בהרצאתו. למשל, המוח הגברי גדול יותר מאשר הנשי, אך המוח הנשי מתפתח מוקדם יותר ומהר יותר: מרכזי המוח הנוגעים לשפה ולעיבוד רגשות גדולים יותר אצל נשים.

“מאות מחקרים בתרבויות שונות הוכיחו שבנים משחקים יותר מבנות בצעצועים מבניים כמו לגו ומכוניות, ובנות משחקות יותר בבובות”, אומר ברון־כהן, ומזכיר, לטובת כל מי שממהר לזקוף את ההבדלים לטובת נורמות חברתיות, שממצאים דומים נמצאו גם בזנים מסוימים של קופים. וכמובן, נשים וגברים נוטים לבחור מקצועות שונים - הנדסה ומתמטיקה מול מקצועות טיפוליים.

כדי לנטרל את המרכיב החברתי, ברון־כהן ושותפיו למחקר הראו לתינוקות בני יומם פנים וחפץ מכני: גם התינוקות צייתו לסטריאוטיפ המגדרי - הבנות הסתכלו זמן ממושך יותר על הפנים, הבנים - על החפץ.

את ההבדלים בין המוח הנשי לגברי מתאר ברון־כהן על הציר שבין אמפתיה ‏(empathy‏) למערכתיות ‏(systemizing‏). אמפתיה היא היכולת לזהות מחשבות ורגשות של אדם אחר, והידיעה כיצד להגיב. מערכתיות היא הדחף להבין ולבנות מערכות מכל סוג, החל בתוכנה וכלה במנוע של מכונית. בדרך כלל, יכולת גבוהה בצד האמפתי משמעה יכולת נמוכה יותר בצד המערכתי - ולהפך. מעטים האנשים שמצליחים להצטיין בשניהם.

בדרך כלל, נשים מקבלות ציונים גבוהים יותר מגברים במבחנים שבודקים אמפתיה, וגברים מקבלים ציונים גבוהים יותר במבחנים שבודקים מערכתיות. המוח האוטיסטי נמצא, בשני המקרים, מעבר לקצה הסקאלה של המוח הגברי ה”נורמלי”. במבחני אמפתיה, גברים ללא לקות מקבלים ציון נמוך יותר מנשים, ואוטיסטים ללא פיגור שכלי, עם איי.קיו גבוה יחסית וכישורי שפה תקינים מקבלים ציון נמוך יותר מגברים.

עד כאן, הכל צפוי. אך בשאלונים שבודקים את רמת המערכתיות - עניין במערכות מורכבות, הבנה של מערכות כאלה ותשומת לב לפרטים - גברים מקבלים ציון גבוה יותר מנשים, ואילו אוטיסטים מקבלים את הציון הגבוה ביותר. אוטיסטים, אומר ברון־כהן בראיון טלפוני, מבלים זמן רב במשחק עם חפצים, אך נוטים שלא להסתכל על פנים אנושיות: שפע האינפורמציה המובע בהן פשוט מבלבל מדי. לעומת זאת, הם מסוגלים להתעמק במשך שעות בתמונה מורכבת, לזכור בדיוק איך בנוי מנוע או לבנות מגדלים מפוארים מלגו.

הרצאתו של ברון־כהן על המוח הגברי

 

לרפא או לחבק

במחקריו האחרונים ברון־כהן מנסה להתקדם מעבר לראיות נסיבתיות ולהגיע לשורש התופעה - וליתר דיוק, אל הרחם. הקשר שמצא בין המוח הגברי למוח האוטיסטי הוביל אותו לתהות, אם יכול להיות קשר בין רמת ההורמונים הגבריים שאליה נחשף העובר ‏(או העוברית‏) בבטן אמו, לבין הסיכוי שילקה באוטיזם. במחקר שערך בקיימברידג’ הוא בחן את רמת ההורמון הגברי טסטוסטרון במי שפיר שנלקחו מ–235 נשים הרות לצורך בדיקת מי שפיר.

לאחר שמונה שנים הוא חזר לאותן נשים, וערך לילדים שלהן בדיקה לגילוי תכונות אוטיסטיות ‏(תכונות שמצויות לא רק אצל אוטיסטים, אך ריכוז גבוה שלהן עשוי להעיד על אוטיזם: למשל, נטייה להתבודדות, קשיים לשוניים ואישיות נוקשה‏). הוא גילה שככל שרמת הטסטוסטרון בנוזל העוברי היתה גבוהה יותר, כך גדל מספרן של התכונות האוטיסטיות אצל הילדים ‏(למרות שאחוז האוטיסטים ביניהם התאים לשיעורם באוכלוסייה - 1%‏).

במחקר חדש, שעליו דיווח בכנס, הוא נעזר בנטייה היסודית של עם אחר, הדנים. בדנמרק נשמרו דגימות נוזל עוברי מאז 1980 ועד היום, ולרשות ברון־כהן עמדו מעל 100,000 דגימות מוכנות למחקר. הדנים גם מתעדים בקפדנות את כל הילדים המאובחנים כאוטיסטים, מה שאיפשר לו להצליב נתונים ולמצוא קשר אפשרי בין רמות הטסטוסטרון בנוזל העוברי של עובר מסוים, לבין הסיכוי שיאובחן כאוטיסט בגיל מאוחר יותר. תוצאות המחקר הזה, לדבריו, יהיו זמינות בעוד חודשיים.

מה אפשר ללמוד מהתיאוריה על נשים או נערות עם כישרון למתמטיקה והנדסה - האם גם להן יש רמה גבוהה של טסטוסטרון עוברי?

ברון־כהן: “קרוב לוודאי שכן, אבל אנחנו צריכים להיות זהירים כי במחקר שלנו בדיקות המערכתיות נערכו בגילאי שש עד תשע. יהיה מעניין לבקר את הילדים הללו כשיתבגרו ויבחרו מה ללמוד באוניברסיטה, ולראות אם אפשר לנבא את בחירת התואר שלהם ‏(מדע מול מדעי הרוח, למשל‏) מרמות הטסטוסטרון העוברי”.

אם המחקר יוכיח מה שברון־כהן חושב שהוא יוכיח, ניתן יהיה לטעון בביטחה שלאוטיזם יש ‏(גם‏) סיבות הורמונליות - מה שפותח את הדלת לשלל אפשרויות. ברון־כהן מסתייג מהרעיון של אבחון לאוטיזם טרום־לידה, למרות שאם ממצאיו יוכחו כנכונים, יכול להיות שהם ישמשו גם לפיתוחים כאלה על ידי מדענים אחרים.

אך מה בדבר פיתוח תרופות? האם בעתיד אפשר יהיה לפתח דרך לטפל ברמת הטסטוסטרון העוברי כדי למנוע אוטיזם? ברון־כהן מדגיש כי זו לא כוונתו. “מוקדם מדי לדבר על כך, משתי סיבות. קודם כל, לא היה מחקר על הרווחים והסיכונים של תרפיית הורמונים, אצל האם או הילד. לטסטוסטרון יש השפעה גדולה לא רק על תכונות אוטיסטיות, ואם נעשה מניפולציה של הורמונים בעצם נשנה את הדרך שבה הילד מתפתח. למשל, במקביל לאוטיזם, תרופה כזו עלולה להפחית גם את העניין במתמטיקה או בפיזיקה. השאלה השנייה היא אתית - במה בעצם אנחנו מטפלים? הרעיון של ריפוי לאוטיזם בעצמו שנוי במחלוקת. אוטיסטים אומרים שהם לא רוצים שירפאו אותם, שהאוטיזם מעניק להם דרך שונה להסתכל על העולם”.

מה שברון־כהן מציע הוא בעצם דרך חדשה להסתכל על הליקוי. “יכול להיות שעל ידי מחקר אוטיזם נוכל ללמוד על טבע הכישרון. לכאורה, אין קשר בין כישרון מדעי לאוטיזם, אבל אם מעמיקים אפשר למצוא קשר מאוד בסיסי. אם יש לך ילד אוטיסטי, ויש לו אינטליגנציה גבוהה יחסית, בלי עיכוב בלימוד שפה - אולי לאוטיזם יש גם יתרון? אולי זה מקנה להם הבנה טובה יותר של מתמטיקה, או של מדע? הרי תמצית המדע היא להבחין בדפוסים שאחרים לא הבחינו בהם”.

 

אתה מתייחס רק לאוטיסטים בתפקוד גבוה - ההערכות האופטימיות שלך עלולות להישמע לא מציאותיות להורים לילדים אוטיסטים בלי כישורי שפה או עם מנת משכל נמוכה. לכמה מהאוטיסטים זה בכלל רלוונטי?

“מחקר אחד, שיצא ב–2006, העריך של–50% מהאנשים שמאובחנים כאוטיסטים יש מנת משכל ממוצעת ויותר מכך. הבעיה היא שצריך הרבה זמן וכסף כדי לעשות מחקרי אוכלוסייה מקיפים, שכוללים אלפי ילדים, ולהסתכל על האחוזים - וזה לא קורה לעתים קרובות”.

(לפי נתוני CDC, המרכז לבקרת ומניעת מחלות בארצות הברית, ל–62% מהילדים המאובחנים כאוטיסטים יש מנת משכל של 70 ומעלה‏). בשביל אוטיסטים שמתאימים לפרופיל הזה, מציין ברון־כהן, תחומים כגון פיזיקה תיאורטית, מתמטיקה, או הנדסה, שדורשים רמת מערכתיות גבוהה, אבל לא מחייבים תקשורת רבה עם בני אדם, יכולים להוות פתרון מצוין: כך גם למידה באמצעות מחשב, במקום למידה הדורשת אינטראקציה עם מורה.

התזה הזאת מקבלת חיזוק מקומץ מחקרים וכתבות מהשנים האחרונות, שמנסים לאתר לא רק את החסרונות של אוטיזם - אלא גם את הפוטנציאל. בכתבה שהתפרסמה בעיתון הבוגרים של MIT ב–2003, סיפר בריאן יוז - יזם היי־טק ובוגר המוסד - על בנו - ילד מבריק, בקצה הסקאלה במבחני איי.קיו, שהתקשה בכל זאת בבית הספר וחשב שהוא טיפש, עד שאובחן בגיל 13 כסובל מתסמונת אספרגר. בהרצאה של מומחה לאספרגר שיוז נכח בה, העיר המרצה: “כשאני מרצה באוניברסיטה, אני משחק משחק קטן שאני קורא לו ‘זהה את הפרופסור עם אספרגר’ - אלא אם כן זו פקולטה להנדסה, ובמקרה הזה המשחק הופך ל’זהה את הפרופסור בלי אספרגר’”. הערה זו ושיחות עם בוגרי MIT גרמו ליוז להבין, שרבים מהקולגות שלו סובלים, אם לא ממש מאספרגר, מתסמינים דומים להפליא, ולגבש את המסקנה הבאה: “ההיפותזה שלי היא שהמצב ה’לא נורמלי’ בשם סינדרום אספרגר דומה ביותר לתפקוד ה’נורמלי’ של מוח של מהנדס”.

כתבה ב”ניו יורק טיימס” מ–29.11.12 שכותרתה “יתרון האוטיזם”, סיפרה על יזם דני בשם תורקיל סונה, שבנו, לארס, אובחן כסובל מהליקוי, אך הפגין, לצד מגבלות אופייניות, גם זיכרון פנומנלי לתמונות ומספרים, ותשומת לב נדירה לפרטים: האבחנה הזאת מתאימה לממצאים של מחקר מ–2007, שמצא כי במבחני איי.קיו שהותאמו למצבם המיוחד - למשל, שלא הסתמכו על יכולת שפתית - רוב הילדים האוטיסטים שנבחנו קיבלו תוצאות בטווח הממוצע או למעלה ממנו, ושליש הפגינו אינטליגנציה גבוהה.

ב–2009 הוכיח מחקר בריטי כי שליש מהגברים האוטיסטים מפגינים “יכולות יוצאות דופן”. סונה החליט כי היכולות הללו יכולות להועיל מאוד לחברות מסחריות מסוימות, ופתח סוכנות השמה לאוטיסטים, בעיקר למשרות כגון בקרת איכות או הזנת נתונים, שבהן הנטיות האובססיביות של אוטיסטים רבים, תשומת הלב לפרטים ויכולת הריכוז הגבוהה, מהוות יתרון: אלו אותן יכולות שברון־כהן מסווג בצד ה”מערכתי” של הסקאלה.

וכאן נכנס לתמונה מחקר הדוקטורנטים בקיימברידג’. ברון־כהן מבקש לבדוק אם הנטייה האנושית לבחור בני זוג שדומים לנו ‏(נטייה המכונה assortative mating‏), משפיעה על הסיכוי להוליד ילד אוטיסטי. מחקרים הוכיחו כי אנשים עם דיכאון, תסמונת דו־קוטבית או הפרעות אישיותיות נוטים להינשא לדומים להם: התזה שברון־כהן מבקש לבדוק היא, אם כאשר שני אנשים שניחנו בנטייה למערכתיות מקימים משפחה ‏(נטייה שהוא מזהה לפי המקצוע שבחרו ללמוד - ושהיא לעצמה, כמובן, אינה בעייתית‏) הם יולידו ילדים בעלי סיכון גבוה יותר לאוטיזם.

האם זה אומר שמהנדסים ומהנדסות, או מתמטיקאים ופיזיקאיות, צריכים להיזהר בבחירת פרטנר?

“זה כבר שנוי במחלוקת ולמען האמת, אני לא דואג שאנשים יעשו את השיקולים האלה. בחירת פרטנר בדרך כלל אינה רציונלית: אנשים מתאהבים או מרגישים שהם מתאימים זה לזה. אני כן חושב שחשוב להבין את הגנטיקה - ואם הגנים שמעורבים בכישרון מתמטי או בהבנת מערכות אכן מקושרים לגנים של אוטיזם, זה יכול לשנות את הדרך שבה אנחנו חושבים על אוטיזם. לא רק כמחלה, אלא גם ככשרון”.

בועת ההיי־טק

כדי לבדוק את התזה שלו, בחן ברון־כהן בשנה שעברה את העיר איינדהובן, ביתו של מפעל פיליפס זה 100 שנה ואחד ממרכזי הטכנולוגיה של הולנד. ברון־כהן החליט לחקור את איינדהובן לאחר שקיבל דיווח מהורים שגרים באזור, על שיעור גבוה של ילדים עם הליקוי. הוא מצא כי ילדים שחיו בעיר היו בסיכון גבוה פי שניים עד פי ארבעה להיות מאובחנים כאוטיסטים, יחסית לילדים בשתי ערים הולנדיות בגודל דומה. לכאורה, יש כאן הוכחה לכך שהורים בעלי נטייה גבוהה למערכתיות ‏(שנוטים לעבוד בהיי־טק‏), יולידו יותר ילדים אוטיסטים. אך המחקר ספג גם ביקורת - בעיקר כי ברון־כהן לא ציין את גיל ההורים ורמת ההשכלה שלהם, נתונים שנמצא קשר ביניהם לבין שיעורי האוטיזם של הילדים. מחקר שנעשה בקליפורניה ב–2010, לא מצא ריכוז של ילדים מאובחנים סביב עמק הסיליקון, אלא סביב אזורים שבהם חיו הורים משכילים, שאולי נטו לאבחן יותר את ילדיהם.

ברון־כהן כבר הגיב לביקורת. המחקר, הוא טוען, לא כלל מידע על ההורים כי המקור לסטטיסטיקה היה תיעוד שנעשה על ידי בית ספר. סקר הדוקטורנטים ברשת הוא זה שאמור למצוא את הקשר בין אוטיזם לגיל ההורים והשכלתם. באשר לעמק הסיליקון - מחקר אחר, שנערך ב–2009 באזור סן פרנסיסקו ובדק קשר בין משלח היד של ההורים לסיכוי שילדיהם יימצאו על הספקטרום האוטיסטי, מצא סבירות מעט גבוהה יותר לאוטיזם בקרב צאצאים לאמהות שעסקו במקצועות טכנולוגיים. קשר דומה לא נמצא למקצוע האב.

סוזן וילהיטה

עד כמה מקובלות התיאוריות של ברון־כהן? לפי ד”ר מיטש שערץ, מנהל המערך הנוירו־התפתחותי בקופת חולים מאוחדת מחוז צפון ושומרון, ויו”ר העמותה הישראלית להתפתחות הילד ושיקומו, “ברון־כהן מביא קו מחשבה שנמצא כרגע בבדיקה. זו לא עובדה מוכחת. מדובר באדם מוכשר מאוד ומסודר מחשבתית. הוא בונה תיאוריה ומנסה לבסס אותה. התיאוריות פרובוקטיביות, אבל יש לו גם נתונים יפים”. הבעיה, לפי שערץ, היא שאוטיזם ככלל לא נחקר מספיק. “רק ב–20 השנים האחרונות התחלנו לחקור את התחום באופן שיטתי, אנחנו לא יודעים הרבה”.

עבור כמה מאיתנו המחקרים של ברון־כהן רלוונטיים? יותר משאנחנו רגילים לחשוב. לפי מחקר שערך ברון־כהן ב–2009, ובו ביקש מאמהות של 3,370 ילדים למלא שאלון מיון לאוטיזם, על כל שלושה ילדים במדגם שכבר אובחנו כאוטיסטים - היו עוד שניים שסבלו מאוטיזם לא מאובחן. הנתונים הללו מתיישבים עם תופעה שמומחים - ועיתונאים - מכנים “מגפת האוטיזם”: העלייה החדה בשיעורי האוטיסטים המאובחנים בעשורים האחרונים. בארצות הברית, לפי נתוני CDC מ–2008, 1 מתוך 88 ילדים הוא אוטיסט, לעומת 1 מתוך 150 בשנת 2000. בישראל, לפי נתונים שמספק ד”ר שערץ, השכיחות בקרב ילדים עד גיל 12 מגיעה ל–1 מתוך 150 ילדים, עלייה ניכרת לעומת הנתונים משנות ה–80, אז דווח על שכיחות של 1 מתוך 1,000 ילדים. לפי נתוני עמותת אלו”ט ‏(אגודה לאומית לילדים אוטיסטים‏), 1 מ–100 ילדים בישראל מוכר כאוטיסט. נתון זה נמצא בבסיס קמפיין של העמותה שעלה בשבועות האחרונים ויוצא נגד מיעוט התקציבים לאוטיסטים למרות הגידול במספרם.

האם מדובר במגפת אמת? ברון־כהן מסרב להתרגש. “קרוב לוודאי שאת העלייה באוטיזם אפשר לייחס לגורמים שגרתיים כגון זיהוי טוב יותר, מודעות גוברת, צמיחה של שירותים קליניים וחינוכיים והרחבה של ההגדרה/אבחנה של אוטיזם כך שתכלול את תסמונת אספרגר ומקרים חלקיים, מה שמכונה הספקטרום האוטיסטי”, הוא טוען. גם הגיל המוקדם יחסית שבו מאובחנים ילדים כיום ‏(החל משנתיים‏) עשוי לגרום לעלייה במספר האבחונים.

שערץ מודה כי הגדרת האוטיזם התרחבה מאוד בשנים האחרונות. “כשקנר תיאר מקרים ראשונים של אוטיזם בשנות ה–40, הוא דיבר על ילדים עם פגיעה שכלית משמעותית, עם פיגור. רק בשנים האחרונות מתוארים גם ילדים עם אספרגר בתפקוד גבוה. יש הרבה שאנחנו לא יודעים, כל מיני תסמונות שמביאות להתנהגויות אוטיסטיות, והרבה ילדים עם אוטיזם בלי התסמונות הללו. אין כאן גורם גנטי ספציפי וממוקד, כמו בתסמונת דאון”.

עם זאת, הוא לא מקבל את תיאוריית האבחנה המתייעלת. “ברגע שגוף כמו CDC מרכז דיווחים ממרכזים שונים במקומות שונים, וכולם מדווחים על אותו דבר - סביר שהממצא משקף מציאות. אני כן רואה שינוי בין 2002 ל–2012. אני שואל, איפה היו כל הילדים האוטיסטים לפני 20 שנה? מי בדק אותם? היו הרבה פחות גנים תקשורתיים לטיפול באוטיסטים. לאילו מסגרות הם הלכו?”

אולי הם השתלבו במסגרות רגילות, כמו ילדים עם ליקויי למידה.

“ילד עם ליקוי למידה מתפקד בקהילה באופן מלא, מתחתן, מקים משפחה, משתתף בחברה. ילד עם אוטיזם לא מתפקד באופן רגיל ביום־יום. הוא צריך כל מיני תמיכות. לכן הסבירות שכולם הלכו לגנים רגילים, נראית לי פחות. אני מתבטא בזהירות, כי אני חושב שיש המון דברים שאנחנו לא יודעים”.

ברון־כהן מבקש גם להזהיר מאבחנת יתר. “גם כאן, כמו בכל מצב רפואי אחר, דיאגנוזה נדרשת רק כשהאדם סובל. אם אדם מוצא את עצמו בעבודה שבה לא צריך לייצר יותר מדי אינטראקציה עם אנשים, וחשוב מכך - אם קבוצת השווים מגיבה אליו באופן חיובי - אולי הוא לא צריך עזרה. אם יש ילדים בודדים ולא שמחים, או מבוגר שמראה סימנים של דיכאון - זה יכול להוביל לדיאגנוזה. לא האוטיזם עצמו, אלא התוצאות שלו”.

האם אתם מסכימים עם הסיווג שלפיו מוח נשי מתאפיין באמפתיה ומוח גברי מתאפיין במערכתיות? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות