ראיה חותכת

החדר הסובל

ליהי אבידן, חדר, התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, 2012. מוצג במוזיאון א”י, עדות מקומית

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צינור המים שנוטפים מהמזגן תחוב בתוך בקבוק. המרחק מדלת הכניסה למיטה הוא פחות ממטר. על קיר הגבס מצוירת משענת מיטה בכתמי־ירוק, ומאחוריו השירותים. קופסה בתוך קופסה. כל כיסויי השקעים ובתי המנורה נפלטים ומשתרבבים מתוך הקירות וכמעט כל חפץ מכוסה בבד אחר, כדי להסתיר, להסב או לקשט אותו. האור הירוק במזגן מלמד שהוא פועל, והעצם המסתורי המכוסה במפת תחרה הנראה כמנורה, אינו מאיר. זהו מאוורר. כל מה שתלוי על הקיר תלוי עקום, וכך גם השטיחון האדום על הרצפה. כל עבודות האמנות מחקות אמנות והן מבקשות גם להסעיר וגם להרגיע. ציור פיראטי, ג’קסון פולוקי, מתעקם מעל המיטה ומעליו אפשר לראות את הבלונים מרוקנים, כחולים וסגולים כחבורות. הדפס של נער על נדנדה ופיה המתרפקת עליו נדמה כווריאציה על גובלנים של הרוקוקו, הסתעפות עצובה מציור הנדנדה של פרגונר, ומתחתיו, לצד הבקבוק המלא מי מזגן, על ארונית המכוסה בד שחור, עומד פסלון עץ מגולף של גבר צעיר שחור עירום.

זהו חדר שאינו אלא תא־כלא המיועד לאשה, והוא צולם באזור התחנה המרכזית בתל אביב, חלק מפרויקט של ליהי אבידן שביקרה, תיעדה, ריאיינה וצילמה מאות חדרים שבהם מתרחשת “תעשיית המין”. הוא מוצג עכשיו כחלק מסדרת השנה בתערוכת “עדות מקומית” במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב - ואפשר לראות בו כיצד הניסיון לפאר ולקשט את החדר מדגיש עוד יותר את חוסר האונים של מי שכלואה בו. ולא רק העליבות והעוני המתוארים כאן קשים לצפייה, אלא עצם המודעות המסוימת לקישוט ולאמנות והרצון לשוות לו מראה “נעים”, הם שמחללים עוד יותר את מושגי הפרטיות והאינטימיות.

צילום: ליהי אבידן

וגם ברור לגמרי שאת החדר הזה צילמה אשה. זה ברור לא רק בגלל מיקומה של המצלמה, המוצבת בתוך החדר עצמו, כי ניתן אמון במחזיקה בה, שתופסת גם את המפתח הנעוץ במנעול הדלת ואת הנייר התחוב בחור הידית ‏(המפתחות הם של הבעלים, שאולי יש להם עוד חדרים כאלה אם לשפוט על פי מספרם‏). ברור שאשה צילמה את החדר הזה מפני שאין במבטה שום ממד של ניצול לצורך סיפוק. אין בו מציצנות. זהו מבט שאינו מבקש גירוי, לא ישיר ולא סמוי. שמירה על כבודו של הזולת היא אתגר תמידי בתיעוד אנשים במצבים קיצוניים, מצבים של משבר וסבל, דיכוי, ביזוי, גזילה של זכויותיהם הטבעיות, סכנה ואובדן.

ככל שהמצב קיצוני יותר, השאלה מה עושה הצילום ומה מקומו של האדם בתוכו ברורה יותר. הצילום של אבידן מאפשר לא רק להביט בסבל ולהשלים סיפור בעזרת הפרטים והרמזים שיש בחדר, אלא גם מקל על ההתבוננות בו. הוא מווסת מחדש את רמת הרגישות של המתבונן לסבלה של מי שכלואה בו, והוא מאפשר התבוננות בסיפור הזה במישור חברתי, ולא כאירוע ש”מגיע” או “לא מגיע” לאדם מסוים, ואינו מאפשר למתבונן להתנכר אל מה שהוא רואה כדי להתגבר על חרדתו. נדמה שלאבידן לא היתה ברירה אלא לצלם חדרים, כי כל צילום של אשה במצב כזה ובסביבה כזאת הוא סוג מסוים של ניצול.

וכשהעין נודדת אל המתקן להפצת ריח שנעוץ בקיר ליד המאוורר המכוסה, ואל הוורד האדום הפלסטי הנעוץ בין הבלונים, שנשלחו אולי כברכת יום הולדת, מצד ימין למעלה, על גג חדר השירותים, ואל דגמי הפרחים הצהובים על כיסוי המיטה, אפשר להבין כמה רחוקה האשה שאינה נראית בצילום מאינטימיות. “עינייך חמות עדיין כמיטות, הזמן שכב בהן”, כתב עמיחי לרעייתו בשורה הידועה מאוד והאסתטית להפליא ב”שישה שירים לתמר”, ואילו בחדר הריק מאדם אבל עתיר חפצים הזה המיטה קרה. קרה מאוד.

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ