בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוויכוח על הגרעין האיראני מגיע לקנדה

האם העולם יכול או לא יכול לסבול איראן גרעינית - זו השאלה שעמדה בבסיס הדיון בעימות בטורונטו בנובמבר האחרון. מצד אחד עמוס ידלין וצ'רלס קראוטהאמר, ומצד שני פריד זקריה וואלי נאסר. מה רואים מקנדה שלא רואים מכאן, ואיך פיספס עמוס ידלין הזדמנות גדולה להטות את דעת הקהל לטובתו

21תגובות

בראשית נאמר: “מוסכם כי העולם אינו יכול להשלים עם איראן גרעינית”. ואז הגיע הקהל, מתובל בפוליטיקאים ידועי שם, עיתונאי רכילות, אנשי עסקים אמידים, נשים ב”פראדה” וסטודנטים צעירים שנאלצו ללוות כסף כדי לקנות כרטיסים לאירוע, שמחירם האמיר ל–90 דולר האחד.

3,000 איש נדחסו לאולם התזמורת הסימפונית של טורונטו באותו ערב נעים ולא אופייני בשלהי נובמבר 2012. אחרי שהבאים התיישבו במושביהם, כיבו את הטלפונים והחליפו מילה אחרונה עם שכנם לשורה, המסך שמאחורי הבמה הקרין את קצב פעימות הלב שלהם. 60% מאלה שהגיעו לכנס הדיבייטים ה–18 של מרכז מונק בטורונטו היו בעד החלטה שהעולם אינו יכול לסבול איראן גרעינית. 23% התנגדו, 17% התלבטו.

“יש מספר שאינו מופיע על המסך שלפניכם”, הודיע המנחה ושופט הדיבייט רודיארד גריפיתס. “82% מכם אמרו שיהיו מוכנים לשנות את דעתם על סמך מה שיאמרו המשתתפים בדיון הבא”. גריפיתס המשיך ובירך את הצופים בבית. הוא הודה לבית ההוצאה לאור אנאנסי על פרסום הדיונים האלה ביותר מ–12 שפות, ויידע את הקהל שהדיבייט ישודר ברדיו ובטלוויזיה ברחבי העולם. גריפיתס הזכיר שעל כתפי המתחרים מוטלת משימה קשה, ומיד לאחר מכן החל להציג כמה מבעלי הכתפיים הרחבות ביותר בעולם.

אי–פי

בראש הצוות שתמך בהחלטה עמד צ’רלס קראוטהאמר, פסיכיאטר בעברו, פרשן בחדשות פוקס, בעל טור מפורסם וזוכה פרס פוליצר. “כפסיכיאטר”, אמר קראוטהאמר מאוחר יותר, “טיפלתי בפרנואידים שפיתחו שיגעון גדלות. כפרשן פוליטי עבודתי לא השתנתה במאומה”.

לא רחוק מקראוטהאמר, המרותק לכיסא גלגלים משוכלל מאז צלילתו לבריכה שמישהו שכח למלא, ישב ראש אגף המודיעין הישראלי לשעבר עמוס ידלין. גריפיתס הציג את ידלין כאחד משמונת טייסי הקרב שהפציצו את הכור האטומי בעיראק ביוני 81’. ואלי נאסר, יליד איראן, מחבר רבי מכר ודיקן הפקולטה ללימודים בינלאומיים באוניברסיטת ג’ונס הופקינס בוושינגטון, היה נגד ההחלטה שלא ניתן לסבול איראן גרעינית, משום שלדעתו ניתן להכיל את איראן הגרעינית ולפעול להרתעתה. פריד זקריה, שותפו הנמרץ של נאסר, הוא יליד הודו, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד, פרשן פוליטי פופולרי ב־CNN, עיתונאי נודע, בעל טור במגזין “טיים”, שחבר להנרי קיסינג’ר בדיבייט הראשון בסדרה.

גריפיתס הסביר את כללי הדיון הבסיסיים ופינה את הבמה לקראוטהאמר, שעשה מאמץ עילאי לשכנע את הקהל כי המשטר האיראני הוא לא רק הפכפך, אלא גם מטורף ומשיחי כל כך, שהרתעה, שהיתה אופציה סבירה ואולי אפילו הגיונית בתקופת המלחמה הקרה, היא אפשרות בלתי נתפסת במקרה הזה. דוקטרינת ההשמדה ההדדית ששררה אז בין ארצות הברית לבין ברית המועצות היתה אפשרית רק מפני שהמחלוקת בין שתי המעצמות היתה אידיאולוגית ולא משיחית, טען קראוטהאמר.

המולות באיראן חולמים על ביאת המהדי, על גאולה מוסלמית ועל השמדת ישראל שתוביל לעולם חדש בשליטת האיסלאם. זה משטר שיעי מטורף, אמר קראוטהאמר. הוא מספק נשק לחמאס ולחיזבאללה ולאסד שהרג יותר מ–30 אלף מבני עמו. האם זה רציונלי, או האם זה יכול להיחשב “טובת המדינה”, להסית את הסונים נגדם? התשובה היא לא, אמר קראוטהאמר. המנהיגים האיראנים אינם פועלים מתוך אגואיזם רציונלי, אלא מתוך טירוף וקנאות דתית.

הדיקן ואלי נאסר לא נרתע ולא איבד את קור רוחו. להפך. בטון מיושב, כאילו הוא מציג את נשיא איראן אחמדינג’אד כמי שמשתייך למין נפרד, החל נאסר לשטוח את טיעונו. “אפתח ואומר שמיותר להזכיר כי מוטב לעולם שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, והשגת המטרה הזאת צריכה להיות היעד העיקרי שלנו”. אבל ייתכן שלמרות מיטב מאמצינו, תוצאה בלתי רצויה זו אכן תקרה. ואז השאלה תהיה, האם אמריקה תפתח במלחמה כדי לשתק את איראן. על כך השיב נאסר בלא נחרץ.

סטיב ברט

המשטר האיראני הוא אכזרי. הוא רוצח את בני עמו. הוא תומך בטרור. אנחנו לא אוהבים את דרך הפעולה שלו, אבל אנחנו מבינים אותה. היא לא מטורפת. ממשלת איראן מעוניינת לשלוט באזור. זה לא מעשה התאבדות. האייתוללות לא זכו לאריכות ימים בגלל נטייה התאבדותית, אמר נאסר, והקהל מחא כף. “אמריקה לא יכולה להרשות לעצמה עוד מלחמה במזרח התיכון. והחדשות הטובות הן שהיא לא צריכה לצאת אליה”. אפשר להכיל ולהרתיע את איראן באותו אופן שבו אנו מכילים ומרתיעים את פקיסטן ואת צפון קוריאה שכל שבוע מאיימת להשמיד את סיאול.

איראן היא תמנון

פרקליטים מנוסים מספרים שלשכנע חבר מושבעים שפושע כלשהו פעל מתוך אי שפיות הוא הטיעון הקשה מכולם. הם טוענים שפי מאה יותר קשה להוכיח שרוצח אינו שפוי מאשר להראות שפעל ממניע שהוא אולי מטורף, אך עדיין נתפס. קנאה, זעם, צורך לשלוט, אפילו הסדיזם הבוטה ברצח הנורא של שרון טייט בידי צ’רלס מנסון, אינם מוכיחים שהתוקף אינו שפוי עד כדי כך שיהיה פטור ממיצוי הדין.

ההוכחות המשכנעות ביותר, ואולי היחידות, לכך שאדם אכן אחוז בטירוף שייחס קראוטהאמר למשטר האיראני, הן אלה שמראות ללא צל של ספק כי הוא מסוגל לפגוע בעצמו כפי שהוא מסוגל לפגוע באחרים. חבר המושבעים חייב להשתכנע שהפושע הוא לא שפוי “עם תעודות”, והדרך הטובה ביותר לשכנע אותו בכך היא כשמדובר בפשע משולב, למשל רצח והתאבדות, שמוכיח שלא היתה בו תועלת אישית ולכן לא היה מניע “רציונלי” או “נתפס” שפעל מאחורי הקלעים.

צ’רלס קראוטהאמר ניסה להציג עמדה נוקשה ובלתי מתפשרת, בשונה מהדיקן ואלי נאסר, שהציג עמדה פתוחה, אקדמית, ליברלית וגמישה הרבה יותר. בשל כך נשמע הטיעון של נאסר כאילו הוא אינו נוגע אליו אישית, אלא שייך לסיטואציה שלפנינו. בניגוד לקראוטהאמר, שנראה כאילו ישראל עומדת בראש מעייניו, נאסר שיכנע אותנו שישראל חשובה לו אבל גם אמריקה, ואולי אפילו הקהילה הבינלאומית במובנה הרחב.

כשהגיע תורו של עמוס ידלין לנאום, כבר היה ברור לכל שהסיכוי היחיד שלו לכבוש את לב הקהל הוא אם ימצא דרך למסגר מחדש את הדיון כולו. אבל לשם כך מוטב היה לו להתרחק מהעמדה הרשמית של ישראל ומהדימויים המטורפים שהציע ראש הממשלה ביבי נתניהו, כמו “איראן היא תמנון רב זרועות”.

אלון רון

כדי שיוכל למסגר את הדיון מחדש, ידלין היה צריך לייצג את עצמו בלבד, להיות הוא עצמו, וגם להבין באמת ובתמים ומעומק הלב, שישראל היום אינה אותה מדינה מפוכחת ופרגמטית שהיתה בימי צעירותו. ויותר מזה - כדי להצליח למסגר מחדש את הדיון, ידלין היה צריך להשתחרר מדבקותו החיילית ב”עמימות” בכל הנוגע לפוטנציאל הגרעיני של ישראל. אילו הרשה לעצמו להפר את הקונסנזוס הזה, להודות או להכחיש שלישראל יש פצצת גרעין, הוא היה מגלה בעצמו לפתע את הגמישות שהיתה מאפשרת לו למסגר מחדש את הדיון.

חשבו, למשל, כיצד היה ידלין המשוחרר יותר משיב לשאלה שהציג לו גריפיתס בהמשך: “יש אנשים שחושבים שישראל צריכה תחנת כוח כמו של איראן כדי לאלץ אותה לשבת לשולחן המשא ומתן. מה תשיב להם?” גריפיתס רצה לדעת. לו היה ידלין משוחרר מהעמימות החונקת, אולי היה יכול לשקול ברצינות את הטענה הזאת, ולטעון, למשל, שהישראלים אינם נוקשים מטבעם, אלא נעשו כאלה עם הזמן, גם מפני שהנושא האיראני מוציא אותם מדעתם.

גישה כזו היתה יכולה להקל עליו להראות מדוע אסור להרשות לאיראן להחזיק בנשק גרעיני - מפני שזה יהפוך את ישראל למשוגעת ומסוכנת יותר. אילו היה ידלין אחראי לעצמו בלבד, כפי שהיו שלושת הנואמים האחרים, ואילו היה מודה שלישראל יש נשק גרעיני, אולי אז היה יכול להסביר גם מדוע הגיוני לומר שלישראל מותר להחזיק בפצצת אטום ולאיראן לא. הטיעון שהיה יכול לשמש אותו היה קשור לתקופה.

הוא היה יכול לטעון שכשישראל השיגה את הפצצה, העולם היה שונה מאוד. באותם ימים, בשנות ה–50 וה–60, “השמדה הדדית מובטחת” ‏(MAD‏) נחשבה לאלטרנטיבה היחידה. היום, היה יכול ידלין לומר, החזקת נשק גרעיני כבר הרבה פחות הגיונית, ולו רק מפני שכל כך הרבה מדינות בריוניות יכולות לרכוש אותו. ישראל תשמח להיפטר מכל כלי הנשק שלה - היה ידלין יכול לטעון בצורה משכנעת. איראן גרעינית תנתב את העולם ואת ישראל בתוכו בדיוק לכיוון ההפוך, לאחור, למצב יותר שבטי ופחות שוחר שלום.

אבל כדי לטעון אחד מהטיעונים האלה ידלין היה צריך להשתחרר מהעמימות - להשיב ב”כן” או “לא” לשאלת ישראל והגרעין. לו היה ידלין מכחיש שלישראל יש פצצה, היה לו אפילו קל יותר למסגר מחדש את הדיון. כל מה שהיה צריך לומר במקרה כזה הוא שהכנסת גרעין למזרח התיכון זה רעיון ממש גרוע. אבל שוב, הכבוד החיילי הזה ל”עמימות” לא איפשר לו למסגר מחדש את הדיון ולנצח בו.

במקום זה נאלץ ידלין לבקש מהקהל ‏(אולי לא באופן מודע לגמרי‏) פטור מיוחד. “השעה שתיים לפנות בוקר בישראל”, אמר האלוף. לי היה נדמה שהוא אמר זאת בעיקר כדי שנסלח לו על חוסר ערנותו. ואחר כך בא המשפט הזה: “אני היחיד שלא מדבר אנגלית על בסיס קבוע”. שגם הוא נשמע כמו תירוץ או דרישה לקבל יחס מיוחד - אלא שכאן הוא שכח להזכיר שגם פריד זקריה ההודי והדיקן ואלי נאסר אינם דוברי אנגלית מלידה, אך הם לא טרחו לחפש תירוצים.

ואז אמר ידלין שיש הבדל גדול בין אקדח שמכוון לך לראש לאקדח שאתה רואה ב־CNN. “בשבוע שעבר חמאס המטיר על ישראל פצצות מעזה. את הפצצות האלה סיפקה איראן”. אנשים רבים בקהל, ובהם בני בן ה–23, מישה, שבדיוק סיים את לימודיו בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מקגיל, חשבו שכל מה שידלין אמר בכך זה שהוא מבין את הבעיה מקרוב, יותר משאר הנואמים. מה שגרם לכך שהאלוף נתפס כיהיר. שאר הטיעון של ידלין לא היה שונה בהרבה מזה של שותפו, צ’רלס קראוטהאמר.

הערות הפתיחה של פריד זקריה סגרו את הסבב הראשון של הדיון. “אני באמת מבין את עמדתה של הקבוצה היריבה: הפחד, הסכנה, האתגר”, אמר זקריה. אבל במקום לתת ביטוי לעניינים רגשיים שכאלה, מוטב להעמיד דברים בפרופורציה. משם המשיך זקריה והזכיר לקהל שבהתחלה רק לאמריקה היה נשק גרעיני. “כשהסובייטים השיגו נשק גרעיני, הרבה אנשים רציניים, ובהם הפילוסוף הפציפיסט ברטרנד ראסל והדיפלומט הבריטי קר המזג הרולד ניקולסון, סברו שזה אסון וכי המפלט היחיד של אמריקה הוא לצאת למלחמת מנע".

אי–פי

נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר סבר שאסטרטגיית החלפת המשטר ויציאה למלחמת מנע יהיו יקרות מדי. הוא העדיף הכלה והרתעה, אותה אסטרטגיה שנקטה ארצות הברית מול סין. חשוב לזכור, הדגיש זקריה, שבתקופה שבה הרתעה היתה עדיפה על אסטרטגיות אחרות, רבים במערב האמינו שהמעצמות הגרעיניות החדשות, הסובייטים, הסינים ולאחרונה פקיסטן וצפון קוריאה, הן מטורפות וחסרות שליטה כמו שהקבוצה היריבה חושבת על איראן היום.

מלחמת יום הדין שכל כך הרבה אנשים רציניים חששו ממנה לא פרצה. להפך. “המדינה שממנה אני בא, הודו, נלחמה עם פקיסטן כל 15 שנה. אחרי קבלת העצמאות הן נלחמו שלוש מלחמות ב–30 שנה. ואז הן השיגו נשק גרעיני ומאז נלחמו רק מלחמה אחת”. ולסיכום: הרתעה וחשש מהשמדה הדדית - עובדים.

איראן והמערב הפרוע

מחציתו השנייה של האירוע הוקדשה בעיקר לנושא התפשטות הנשק הגרעיני - האם איראן גרעינית תעודד או לא תעודד מזרח תיכון גרעיני שבו סעודיה, האמירויות, מצרים, ירדן, סוריה ובחריין ידרשו כולן וגם ישיגו כורים ומשגרי טילים משלהן? דבריו של מנהיג הרוב בסנאט לשעבר, ג’ורג’ מיטשל, שהיה גם שליחו המיוחד של ברק אובמה למזרח התיכון, הועבר בשידור וידיאו. כך גם דברי מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג’ר.

אי–פי

שני הדיפלומטים הבכירים הביעו חשש כבד מהאפשרות של התפשטות הנשק. קראוטהאמר הוסיף תיאור חי להדהים של המזרח התיכון בעידן שלאחר איראן הגרעינית. התמונה שתיאר גרמה לסרט של מל גיבסון להיראות כמו וולט דיסני. בחזונו של קראוטהאמר, בריונים וטיפוסים בסגנון ד”ר נו ישלטו בכיפה. בכל פינה נראה טרוריסטים שיסחרו בנשק גרעיני, כמו סוחרי סמים. תנו לאיראן פצצת אטום והמזרח התיכון הופך מיד לפרוע יותר מהמערב הפרוע - כולם יסתובבו עם פצצה בנדן, כמו קאובויים.

ברטוריקה המליצית שבזכותה התפרסם, השיב זקריה על תרחיש יום הדין של קראוטהאמר כאשר הטיח בפניו את ה”עובדה” שלנו, לעולם בכלל, יש ראיות שסותרות את התמונה שהוא מצייר. פעם, אמר זקריה, לא היה נשק להשמדה המונית באזור. ואז מדינה אחת השיגה לא פצצה אחת, אלא משהו בין 200 ל–500 כלי נשק גרעיניים, תלוי למי אתה מאמין. “ושמה של המדינה הזאת הוא ישראל”, מדינה שמבחינה טכנית נמצאת במצב מלחמה עם רבות משכנותיה. אבל הפלא ופלא, המשיך זקריה, לא היתה שום התפשטות. ומדוע? מדוע שמישהו יאמין שאיראן, שמדינות ערביות רבות רואות כמסוכנת פחות מישראל, תעודד התפשטות? קראוטהאמר התפרץ ואמר שהסיבה לכך שהארסנל של ישראל לא עודד התפשטות קשורה לכך שישראל תופסת את הפצצה כאמצעי התגוננות ולא כאמצעי התקפה.

ואלי נאסר נחלץ לעזרתו של זקריה. “אין שום ראיה לכך שתהיה התפשטות יתרה. זה נשמע יותר כמו טיעון אמריקאי נגד התגרענותה של איראן. למעשה, נראה שאנחנו ‏(אמריקה‏) פעלנו יותר כדי לדרבן מדינות להעז ולומר שהן רוצות להתגרען. אנחנו מעודדים את מצרים, את איחוד האמירויות הערביות, סעודיה, ירדן - את כולן - לנסות להקים מתקני גרעין במזרח התיכון. לרוב המדינות האלה אין תשתית לכך... ‏(בטח‏) סעודיה יכולה להשיג אותו מפקיסטן, אבל שתי המדינות האלה הן בעלות ברית שלנו. איחוד האמירויות היא בעלת ברית. יש לנו הרבה יותר כוח למנוע את התפשטות הנשק הגרעיני באזור הזה”.

בלומברג

דבריהם חוצבי הלהבות של זקריה ונאסר נתנו את אותותיהם באלוף עמוס ידלין. הוא נראה פתאום עייף יותר, דאגתו ניכרת לעין. האנגלית שלו הולכת ומידרדרת והוא מרשה לעצמו לדבר במידת התוקפנות שמאפשרים רוב הדיבייטים, ובטח רוב הדיבייטים בקנדה. “אני חושב שהעובדה שחוזרים שוב ושוב, ואתה חוזר שוב ושוב, על שקר, לא הופכת אותו לאמת. אני מדבר על מספר הפצצות שיש לישראל. ישראל חזרה ואמרה שהיא לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון”.

אף על פי שאיש מיריביו של ידלין לא תקף אותו או האשים את ישראל במעשה לא יאה, האלוף עדיין חש צורך לא רק להגן על המדינה, אלא להבדיל בין ישראל לאיראן. “נלחמנו ארבע מלחמות עם מצרים ואף פעם לא דיברנו על שום דבר מלבד נשק קונבנציונלי, כך שזו התנהגות שונה, אם תשווה את זה לאופן שבו האיראנים מדברים”.

יריביו של ידלין נראו מופתעים כשנקט עמדה מתגוננת זו. הם יכלו לשאול אותו מדוע חש צורך להשוות את ישראל לאיראן, או אם ישראל תרשה למשקיפי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לבחון את מתקניה. הם לא שאלו.

כשגריפיתס שאל את ואלי נאסר מדוע לדעתו טעה ידלין כשהתייחס לטילים ארוכי הטווח שסיפקה איראן לחמאס בעזה כהכרזה על נכונותו של האייתוללה להטיל פצצת גרעין, השיב נאסר כי בעוד איראן וישראל היו מעורבות בעימותים בעצימות נמוכה שבהם נרצחו מדענים איראנים ושבהם הפציצה איראן שגרירויות בבואנוס איירס וכן הלאה, “ראשי נפץ גרעיניים יהיו הסלמה לרמה שונה לגמרי. איראן יודעת שלא תוכל לנצח את ישראל ברמה הזאת. היא יודעת שצוללות ישראליות מצוידות ביכולת ‘מכה שנייה’”. אין בכוחה של איראן לעשות זאת וגם אין לה אינטרס לפתוח בקרב ברמה כזאת. העובדה שאיראן מספקת סיוע לפלסטינים היא רק ניסיון “קר ומחושב להשיג שליטה באזור”, אמר הדיקן ואלי נאסר.

קראוטהאמר לא הסכים איתו וניסה שוב לשכנע את הקהל שאיראן היא הכל חוץ מ”קרה ומחושבת”. הוא הזכיר לקהל שלפני המהפכה ישראל ואיראן היו ידידות - כך שאין שום דבר מהותי באינטרס של איראן שמחייב אותה להיפטר מישראל. הסיבה היא רק שהמולות נאחזים בגרסה של האיסלאם שגורמת להם להיות עוינים כלפי ישראל.

לטענתו של נאסר, שאיראן היא היפר־רציונלית, קרה ומחושבת, הוסיף זקריה תיאור משלו של רחובות קהיר שבה ביקר לא פעם. הוא סיפר שעל קירות החנויות הסוניות הדלות במצרים ראה לעתים קרובות דיוקנאות של אחמדינג’אד. כששאל את בעלי החנויות מדוע שמוסלמי סוני יציג את דיוקנו של מנהיג שיעי, התשובה היתה תמיד שרק לאיראן יש אומץ להתייצב מול אמריקה וישראל ולעזור לפלסטינים. זו בדיוק הסיבה לכך שאיראן מספקת נשק לחמאס ולחיזבאללה. זו דרכו של המשטר להשתלט על הרחוב הערבי. לשאלה מדוע האיראנים תומכים באסד, צעד שמרחיק את הרחוב הערבי, לא היתה לזקריה תשובה.

קאווה סארדארי

ואז הגיעה העת לנאומי הסיכום. זקריה ציטט את צ’רלס קראוטהאמר הצעיר שטען שהרתעה, כמו הזיקנה, היא בלתי נסבלת, אבל כששוקלים את האפשרות השנייה, לפתע זו הראשונה נראית כמו הדרך היחידה. קראוטהאמר השיב בחזרה על טיעונו: שהרתעה בזמן המלחמה הקרה היתה האופציה היחידה, ולא כך המקרה של איראן. ואלי נאסר שב וחידד את המסר שלו, שיש להפעיל כל סוג של לחץ, גם דיפלומטי וכלכלי, כדי למנוע מאיראן להתגרען, אך מאחר ששעוני הספירה לאחור של המשטר הנוכחי לא סונכרנו עם היכולת הגרעינית של איראן, ייתכן שאיראן תהפוך למעצמה גרעינית לפני שהסנקציות יעשו את שלהן. “במקרה כזה יהיו לנו רק שתי אופציות. הכלה או מלחמה. סכנות המלחמה יהיו חמורות מסיכוני ההרתעה”.

השעה היתה שלוש לפנות בוקר בישראל. ידלין היה מותש אך למרות זאת הצליח לשמור על בהירות. הישראלים לא מדברים על מלחמה, אמר. הם רוצים חרם כולל ולא רק של מדינות המערב, אלא גם של סין ורוסיה. הישראלים חושבים שהתפשטות הנשק הגרעיני למדינות לא יציבות במזרח התיכון תהיה אסון לעולם כולו. המסרים של ידלין היו רציונליים לחלוטין. אך מכיוון שיריביו הסכימו להם מראש, הוא נראה כאילו הוא מתווכח בעיקר עם עצמו, מה שהפך את הטיעון שלו למיותר, עובדה שבאה לידי ביטוי במשאל שנערך לאחר הדיבייט. בהתחלה 60% מהקהל היו בעד ההחלטה, 23% התנגדו, 17% התלבטו. בסופו של דבר, 42% התנגדו. כל המתלבטים ועוד 2% היו נגד ישראל.

הכותב הוא עיתונאי ועורך יליד ישראל שחי בקנדה. ספרו "The Moral Lives Of Israelis" ראה אור לאחרונה בכריכה רכה בהוצאת רנדום האוס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו