טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חרדה והעיר הגדולה

האם אתה חתול, טווס או סוס

הפרק החותם את הדיון על החרדה והעיר עוסק בשאלה האקוטית ביותר: במה מאמין האדם המודרני, שנוצר באופן מקרי יש מאין, נזרק אל תוך חיים סבוכים וימיו קצרים להחריד?

תגובות

לסיפור מגדל בבל ולסרט “מועדון קרב” יש סוף דומה. בבבל הגיב האל בחריפות כלפי הכוח הטמון באחדות חברת בני האדם, שאלמלא כן “לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות”. הוא בלל את שפת האנשים, פיזר אותם והביא בכך להרס עירם. ב”מועדון קרב” מאס הגיבור בעולם הצרכני; הוא ממוטט את מגדלי העיר במטרה למחוק את רישומי החובות לחברות האשראי וכך לשחרר את ההמונים. “עוד צעד לכיוון איזון גלובלי”, הוא מסביר. בשני הסיפורים הבניינים הפכו לאבק, העיר הגדולה ירדה לטמיון.

חזונות אפוקליפטיים מבשרים שוב ושוב את קצה הבלתי נמנע של העיר. סופה, כמייצגת התרבות, כליה. במילותיו המהדהדות של טי.אס אליוט ב”ארץ הישימון” - “עיר חסרת ממשות. תחת ערפילו החום של שחר חורף... רבים כל כך, ולא חשבתי, כי רבים כל כך הכרית המוות”. אימה מעורבת בתשוקה צופה שכל שנבנה בעמל וביזע עתיד להפוך לגלי חורבות. דבר אחד ברור בנוגע לנפילתן של ערים גדולות: הן אינן כושלות מעט; הן מתרסקות, או שוקעות כל כך עמוק עד שלא ניתן להקימן מחדש בצורתן המקורית. המבול יטביע, המטאור ירסק, העיר תישרף, הבניינים ייפלו, הרובוטים ישתלטו. הפחד מורגש וברור - התרבות המוכרת תאבד והאדם יישאב למצב קדמוני של חוסר הגנה או שעבוד. פרויד כינה זאת “שובו של המודחק”, חרדה שאין לשאתהּ מכך שהיסוד הפראי השוכן בקרבנו אשר אותו למדנו להדחיק באמצעות כלים, שפה וקרם גוף יתפרץ החוצה ויהרוס אותנו. אנו חשים אשמה על כך שעלה בידינו לכלוא את החיה שבתוכנו במרתפי הנפש, ולשכוח ממנה. אלא שהיא לא שכחה מאיתנו. כל מסמך של תרבות הוא בו בזמן מסמך של ברבריות, קבע ולטר בנימין, והאדם המודרני חרד מהיום שבו ייזכר הברברי שהגיע זמן גביית החשבון.

באופן מרתק, החשש מפני הקץ מעורב במשאלה מלאת תשוקה שהוא כבר יגיע. זאת מפני שהתרבות והטכנולוגיה מואשמות בעצמן ביצירת לחץ ודיכוי. אילו רק תיפול התרבות, לוחשת הפנטזיה, לא נוכרח ללכת לעבודה, לא נצטרך לשלם חשבונות, לא נשמע שוב את שאונו הארור של שעון מעורר. העיר תתמוטט, התרבות תתפורר ואנו נינצל ונשוב להיות חופשיים. ככל שהתרבות מפותחת ועשירה יותר כך חזיונות דיסטופיים לגביה נפוצים יותר - בין אם סופה מנובא לה בשל זעם האל, וירוס מחשבים, או שעבוד אורווליאני. כמו ייצרה הקדמה לחץ כה גדול ובלתי ניתן להכלה שהוא מוכרח להתפרץ במשאלת מוות עצמית.

במקביל, החרדה הפרסונלית כוללת גם היא, בשעה שהיא מגיעה למלוא עוצמתה, חוויה של פחד מפני מוות וסופיות. בשיא התקף החרדה האדם מרגיש שהוא נחנק או מדמה שהוא בעיצומו של התקף לב. הוא משוכנע שהוא עומד למות. כל הסימנים מרמזים על כך: הגוף מזיע, הלב דופק בפראות וללא אפשרות רגיעה, תחושת מחנק מציפה, ויש קושי לנשום מלווה בכאבים חריפים בחזה. מבחינה נפשית הוא חש אובדן שליטה משולב באימה מצמיתה מפני שיגעון מתקרב. “הצעקה” של מונק היא לכן דימוי פופולרי מתאים. ההרגשה באופן כללי היא של חורבן. הנה הגיעו חיי הקצרים לקצם, ואני בכלל לא הספקתי לחיות. זהו התוצר ההרסני ביותר של החרדה - אמונה שהקיום עומד להסתיים בפתאומיות מסיבה שאין לדעת אותה או לשלוט בה. היא מבהילה כל כך משום שהיא עוצמתית, תוקפת בבת אחת, עלולה לחזור על עצמה שוב ואין בכוח ההכרה לעצור אותה.

המוות מטיל את צלו

האמונה החרדתית שהמבנה המפואר שבנינו יתפרק רוחשת ברמה אישית ותרבותית גם יחד. הנפש, הגוף, העיר, התרבות - את כולן תפקוד פורענות. אינספור יצירות ספרות וקולנוע בז’אנר הפוסט־אפוקליפטי משחקות עם המתח הזה ולא פוסקות לרתק אותנו בדיוק משום שהן נוגעות ברגש חי, גם אם נסתר. הקופים מפתחים תבונה מתקדמת ובאמצעותה רודים בבני אדם חסרי שפה ורודפים את בן האנוש האחרון שיודע לדבר ‏(“כוכב הקופים”, 68’‏); המכונות מנצלות את גופם של בני האדם כמקור אנרגיה וכולאות את נפשם במציאות מלאכותית ‏(“מטריקס”, 99’‏); האנושות נוטשת את כדור הארץ והופכת לזן מנוון המשייט בחלל ללא תועלת וכל שנשאר על הכוכב הזנוח הוא רובוט חביב שנותר בו מעט רגש ‏(“וול–E”, 2008‏). כמובן שתפיסת החורבן אינה רק נבואית או מדומיינת; היא ניצבת איתנה על שורה ארוכה של תקדימים היסטוריים. מערי העולם העתיק נותרו רק תלים - אשור, שושן, אתונה, רומא, קרתגו - כל ששרד מהפאר שאפף אותן הוא זיכרון ארכיאולוגי. במאה ה–20 הוחרבו ערים שלמות, פעמים רבות על ידי האדם: הירושימה ונגסקי שוטחו באטום, ורשה וברלין הופצצו עד דק, מגדלי התאומים, שהיו סמל לשגשוג אורבני שאין שני לו, הופלו. אירועים אלה מזינים אמונה בפחד הקמאי: האנושות תמיד נמצאת פסע אחד לפני אובדנה, המוות מטיל את צלו. ואולם, אל מול האמונה הזאת נערכת אמונה אחרת, מנוגדת, עקשנית לא פחות: החיים אוחזים בחוזקה, התקווה נוכחת.

שאלת האמונה עומדת לפיכך בפתח הפרק החותם את הדיון על החרדה. זוהי גם השאלה האקוטית ביותר - במה מאמין האדם? מהי אמונתו לאור הנתונים הדרמטיים של הווייתו: נוצר באופן מקרי יש מאין, נזרק אל תוך חיים סבוכים וימיו קצרים להחריד. כפי שהיה נהוג לחרות בתמציתיות על שעוני החול בימי קדם ביחס לשעות החיים, “כולן פוצעות, האחרונה ממיתה”. התשובה לאתגר האמונה עשויה להיות לא פחות מגורלית. אלבר קאמי המליץ לאדם להרהר באומץ וברצינות בקושיה מדוע לא להתאבד לנוכח המוות הוודאי וחוסר התוחלת שבקיום. זוהי מחשבה רדיקלית, הנוגעת בשורש העניין: במצב אבסורדי של חיים בלב חרדה וסופיות, מתעצמת הקריאה - במה אתה בוחר להאמין כדי לא לסגת מהחיים, ויתרה מכך - כדי לפעול וליצור בתוכם?

האמונה בבסיסה היא מאמץ רגשי ושכלי משולב לצקת סדר בתוך הכאוס. ג’יימס פאולר, פרופסור אמריקאי לתיאולוגיה, טען בספרו “שלבי האמונה” כי האמונה היא תפיסת עולם שנותנת מענה לשאלות חשובות, כיוון למטרות החיים, ומשמעות למחשבה ולפעולה. לפי פאולר, כבר בילדות המוקדמת מפתח הילד, לאחר שאהבה ותלותיות מחברות אותו למשפחה, אמון ונאמנות כלפי האתוס האמוני של המשפחה. אמון זה מהווה תשתית למערך אמונה מקיף שיתפתח בבגרות, ויקבל את צביונה של רוח הזמן. בתקופות קדם סיפקה האמונה באלים המגוננים מענה לפחד מבצורת, יבולים שדופים ורעב. האמונה בעולם המתים טיפלה בפחד ממוות. רעיון השכר והעונש בעולם הבא דאג לחשש מפני המצב השנוא של צדיק ורע לו רשע וטוב לו. האמונה בישות אלוהית מופשטת ענתה לחיפוש אחר מציאות אולטימטיבית אחת שבמונחיה ניתן יהיה להסביר את כל שאר הדברים. בסין היא התגשמה בדמות הטאו חסר הצורה, בהודו הברהמן שמעבר לקטגוריה או האטמאן הבלתי־נתפס, ביוון “האחד” של אפלטון וביהדות בדמות האל המונותיאיסטי.

המשותף לכל האמונות הוא שסדר כלשהו ישנו ושאפשר לקבל אותו. “הכל יהיה בסדר” מרגיעה האם את בנה שנפל וקיבל מכה כואבת בברך. “הכל יהיה בסדר” - האם זהו טיעון אמת של האם? היא אינה משקרת מתוך כוונה, אך אפשר למצוא בקיעים בסיפורה. העולם שבתוכו הילד חי הוא העולם שבתוכו הוא ימות, וגם האהבה הגדולה ביותר סופה להיעלם עם חדלון החיים. ברם, האם והבן מאמצים את ההנחה שבתוך הסדר הקרוב אליהם, זה שהם מסכימים עליו ביחסיהם ושמושתת על קשר אנושי ועל רגש עמוק, הכל יהיה בסדר. זוהי אפשרות הגאולה היסודית המובטחת לאדם - אמונה המתפתחת בילדות ומושלכת על העולם, שגורסת כי ישנו דבר כלשהו שבזכותו יש סיכוי להינצל מן הפורענות.

בדיון על האמונה יש לתאר שלוש נקודות מוצא. הראשונה היא שכל אדם הוא בעל אמונה. למעט דיוויד יום, הפילוסוף הסקוטי הספקן שגרס כי אין להניח מכך שהשמש זרחה בבוקר שהיא תעשה זאת גם מחר, כל יתר בני האדם מחזיקים במערך אמונה אינדוקטיבי בסיסי. גם החילוני והסקפטי שבאנשים מאמין כשהוא קם בבוקר שהוא אדם ולא פרפר, ושעה שהוא ניגש לרחוץ פנים הוא מצפה לראות את פניו שלו בראי. הנקודה השנייה היא הפרדת הדת מן האמונה. הדת, בתמצית, היא אמונה שהפכה לטקס. כתוצאה מכך חלים עליה כוחות פנימיים של כפייתיות ואשמה. היא גורם מגביר חרדה שכן האדם הדתי מועד לחשש מובנה שמעשיו אינם מספיקים או אינם טובים דיים. כתוצאה מכך הוא כפוף לדרישה טורדנית להתפלל ביתר דבקות, להחמיר עוד בנוהגי צניעות, או לטרוח בביעור חמץ יותר משכניו. ההפרדה בין דת לאמונה מאפשרת לאחרונה להתקיים כחלק מחיים דתיים אך גם באופן נפרד ובלתי תלוי בהם. לצורך העניין, אברהם אבינו הוא אדם אמוני ולא דתי - הוא מגלה אמונה חדשה המתאימה לזמנו, בוחר בה, וחי על פיה עוד בטרם היא הופכת למבנה חברתי.

הנקודה השלישית והאחרונה היא שהאמונה מכילה שילוב של יסודות בלתי־רציונליים ורציונליים. הצד הבלתי רציונלי מאפשר למאמין להחזיק בה גם כאשר לא כל העובדות מסתדרות על פיה. בדומה לאמירה המיוחסת לטרטוליאן, מראשוני אבות הכנסייה שחי במאה השנייה לספירה, “אני מאמין משום שזה אבסורדי” ‏(Credo quia absurdum est‏). לצד זאת, האמונה שואלת שאלות אמיתיות על החיים וזקוקה לתשובות משכנעות והגיוניות בטווח הארוך. אמונה אמיתית - בגלל מה שהיא דורשת מהמחזיק בה - לא תרשה לעצמה להעלים עין לאורך זמן מהמציאות מבלי להגיב אליה בסופו של דבר, או להשתנות בעקבותיה. אמונה מופרכת לא שורדת. אם הפנים הניבטות מולך במראה בבוקר הן של קיסר סין, אתה מתחיל להאמין שהשתגעת.

אי–פי

לאמונה יש כוח אמיתי, המחלחל לרמה הביולוגית העמוקה של רקמות הגוף. מחקרים מראים כי חולים כרוניים בעלי אמונה שורדים לאורך זמן רב יותר והם בעלי שיעורי החלמה גבוהים יותר. ד”ר ברוס ליפטון, ביולוג של תאים שערך את מחקריו בסטנפורד, מסביר בספריו רבי המכר, ביניהם “הביולוגיה של האמונה” ו”תבונת התאים”, כיצד אמונה עשויה להיטיב עם הגוף. ההסבר שלו, המבוסס על תחום חדשני בביולוגיה המכונה אפי־גנטיקה, נראה בקצרה כך: גנים מייצגים נטייה להפעלה מסוימת של חלבונים וכפועל יוצא מביאים לביטוי גופני והתנהגותי. הגנים בתורם מופעלים על ידי אות מהסביבה הנקלט על ידי ממברנת התא. הסביבה היא פיזית, חברתית־תרבותית ונפשית. היא כוללת מזון שאכלנו, תרופות או סמים שצרכנו, פעילות הורמונלית, רעלים או קרינה, וכן אותות בדמות של התנהגויות, ציפיות ואמונות. האותות הללו, דרך השפעתם על חלבונים ספציפיים, פועלים כמתגי הפעלה או כיבוי לקוד הגנטי.

בהשאלה, הגנים פועלים כמו תוכנת מחשב: המידע הנכנס לתוכנה קובע את התוצאה, ואנו כמפעילי התוכנה, רשאים לבחור איזה מידע להכניס. המשמעות היא, ויש לציין כי זוהי משמעות חדשנית ובלתי רגילה, שהגנים לא קובעים את מהלך חיינו באופן דטרמיניסטי, אלא בתלות באותות שאליהם אנו נחשפים. משום שהאותות כוללים מחשבות ואמונות, הרי שסוג המחשבה ומידת האמונה עשויים להשפיע על משתנים קריטיים כמו בריאות וחולי. ליפטון מציג עשרות דוגמאות קליניות שמקשרות בין אמונת החולה ובין מהלך מחלתו, בריאותו, חייו ולעתים מותו.

האם ישנה עוד אמונה בקרב תושבי העיר הגדולה? מהו התפקיד שמשחקת האמונה, אם בכלל, בחייו של האדם המודרני? רבות נכתב על כך שהעידן המודרני מאופיין ברמה נמוכה של ודאות או של סמכות שניתן להאמין לה. אף כי רבים שומרים על מסורת אבותיהם, ואף על פי שישנן ברחבי העולם מגמות של חזרה לדת מסורתית, הרי שבזמן המודרני ובאספקלריה אורבנית, אלוהים מת. על מותו בישר ניטשה בזעקתו המפורסמת של המשוגע “היכן אלוהים? היכן אלוהים?” הוא צועק וממשיך “אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו - אתם ואני”. עם מותו של האל המסורתי התפורר הסדר האמוני הישן. כפי שכתב הסוציולוג היהודי־פולני זיגמונד באומן בספר “מודרניות נזילה”, בתקופתנו שוחררו בני האדם מהאמונה בבריאה, בהתגלות ובגינוי נצחי. הסרת האמונה הותירה את האדם כיצור אינדיבידואלי שגבולות התפתחותו תלויים רק ביכולותיו ובמגבלותיו. כך נוצרו תחושת האני, הערצת החופש, הרצון להתעלות על אחרים ואי הידיעה. פרומתאוס המודרני שמרד באל הפך ליצור חופשי, חרד ובודד.

גאולת החניה

מהי אם כך האמונה בעיר המודרנית, החילונית, הטכנולוגית, זו שאינה עוצרת כדברי באומן, שרצה קדימה קצרת נשימה ונעדרת אמונה מסורתית? כיצד האמונה של תושביה נראית ונחווית? משום שהמבנה החברתי המסורתי נכשל בניסיונו לתת תשובות לאתגרי התקופה, מוכרח היה האדם המודרני לפנות פנימה - אל הסובייקטיביות שלו עצמו. יותר מכל מקום אחר, הבסיס של העצמי מהווה את עוגן האמונה בימינו, המקום שממנו מנסה היחיד לדלות משמעות וכיוון. מתוך ההתכוונות פנימה צמחו שלושה טיפוסי אמונה נבדלים. לצורכי הדיון נכנה אותם אמונת החתול, אמונת הטווס ואמונת הסוס.

המראה הראשון שנגלה לאדם כאשר הביט פנימה היה ריק מעורר חלחלה. האמונה הראשונה בעידן ללא־אל היתה שאין בעצם במי או במה להאמין. תנועות כמו הניהיליזם, הדאדאיזם והסוריאליזם הפיקו ביטויים אסתטיים ורעיוניים מטלטלים לאמונה זו. הדאדאיסטים לדוגמה, טענו בעקבות זוועות מלחמת העולם הראשונה כי בעולם שבו איבדו החוקים המקודשים את ערכם, יש לבטל גם את חוקי האמנות. כשהקריא המשורר הדאדאיסט הוגו באל ‏(Ball‏) את השורות “גאדז’י ברי בימבה/ גלאנדרידי לאולה לוני כדורי”, הוא התכוון לבטא אמונה חדשה שבעולם חסר מובן גם למילים ולצורה אין פשר. ביטחונו באבני היסוד של התרבות אבד.

הפסיכולוג רוברט ליפטון כתב בספרו “העצמי הפרוטאי” שאצל הסובייקט הלא־אמוני מתפתחים רגשות כגון אירוניה, אבסורדיות, ריחוק, אסקפיזם, לגלוג ולגלוג־עצמי. זוהי אמונת החתול: אם העולם חירש, אטום או חסר משמעות, היחס הנאות אליו הוא זה המשתקף ממבטו האדיש והמרוחק של חתול. רגש מצומצם וריחוק ממחויבות, השטחת הערכים, פקפוק בכל אמונה, סלידה מוודאות מכל סוג, טון מלגלג ורוח אירונית. לכן גיבורי התרבות הגדולים בעידן זה יהיו אלה אשר ישכילו להציג בפנינו בחדות את האבסורד והאירוניה שבחיים המודרניים. ג’רי סיינפלד, לואי סי.קיי, ריקי ג’רווייס ודומיהם מבטאים ביצירותיהם את הפער בין הדרך שבה העולם מציג את עצמו לנו ובין הדרך שבה אנו חשים כלפי העולם. זו הסיבה גם לאדישות והניכור הנשקפים מעיניהם של בני נוער רבים כל כך. המצב הנפשי הנובע מדרך אמונה זו מאפשר מצד אחד גמישות, חירות ובחירה, ומצד שני הגנה מפני האכזבה שבחוסר המשמעות. לצד אלה מתקצר המנעד הרגשי־רוחני ומצטמצמת אפשרות הגאולה, שכן העולם הופך לפוסט־אותנטי ופוסט־חווייתי ובכך מתרוקן ממשמעות אפשרית.

אי–פי

המראה השני שנגלה לאדם הפך את האמונה הקודמת על ראשה. בכוח הדמיון או האמת, הוא מצא בתוכו ארמון של זהב. באמונת הטווס החליף האני הפרטי את האל שאבד. הסובייקט הוצב במרכז, טופח באופן נרקיסיסטי ועתה הוחלט כי יש לעבוד אותו בדרך כמו־פולחנית. סיפור חייו של כל אדם הפך למיתולוגיה פרטית. העולם סובב סביבו ומרוכז בו. כעת אפשר ללבוש כל זהות על פי הרצון, לעבור בין מערכות יחסים כמו תייר בין ארצות, להתחבר, להתנתק, להתפתח. לחגוג את הריבוי שהוא אני, להיות קשור באופן צף ולא־מעוגן לקהילות שונות. דבר אינו בלתי אפשרי. היקום מדבר אליו - שולח לו בת זוג, משרה אטרקטיבית, שיחת טלפון מאדם שבדיוק היה במחשבותיו, התנסות מאתגרת, מקום חניה בתל אביב. ואכן האם אפשר לתאר התערבות קוסמית כבירה יותר מאשר מקום חניה פנוי בתל אביב? הגאולה על פי אמונה זו אפשרית ביותר ומגיעה דרך התערבות אישית בחיים. כמו אברהם או מוחמד שקיבלו את הבשורה מפי האל, הופך היחיד לנבחר ומיוחד. תוכניות ריאליטי מבוססות במובן מסוים על רציונל טווסי סמוי. אדם אחד, זר ולא חשוב, נבחר להיות מזוהה ומוערץ. הוא עובר תמורה דרמטית: מישות לא ידועה לדבר ממשי בעל ערך - כזה המזוהה על ידי אנשים אחרים ומעורר בהם התפעלות. המשמעות חוזרת לחייו בעקבות הזיהוי. הוא נגאל לזמן קצוב ויכול להשקיט לרגע אחד את החרדה.

השינוי השלישי באמונה המודרנית מתגשם באמונת הסוס. זו מתבטאת בחיפוש אינטנסיבי אחר אדון חדש אשר יקנה בכוחו ובסמכותו הרגלים קבועים, יציבות, ביטחון ואוריינטציה. הסוס חזק וחסר מעצורים אך זקוק ליד מכוונת, לרוכב מיומן שאותו יוכל לשאת על גבו. הלה עשוי להתממש דרך מקום העבודה, תשוקה צרכנית או אידיאולוגיה פוליטית, מדעית או אחרת - כל ישות שיהיה בכוחה להבטיח משמעות וסדר. לחלופין האדון המאלף עשוי להתגשם בחזרה לדת מסורתית מוכרת, גם בצורתה הקיצונית, או לכת חדשה. הביטוי החדשני ביותר של אמונת הסוס כיום הוא באמצעות החלפת האל במכונה. ריי קורצווייל הוא נביאה הרהוט והמרשים ביותר של תפיסת עולם זו. לדבריו, בעידן הסינגולרי המתממש ובא יפותח מחשב־על שישולב עם רקמת המוח העצבית וייצור אדם־מכונה בעל יכולת גבוהה פי כמה מהמוח האנושי העכשווי. המצאה זו תמגר את המוות שכן התודעה האנושית תומר לזיכרון דיגיטלי. הנה גאולה לתפארת: חיי נצח ואפשרות להישאר אונליין בו בזמן. כך או אחרת, המשותף לכל סוגי אמונות הסוס הוא העיקרון של הכפפת האני לכוח גדול דיו שאפשר לסמוך עליו ללא עוררין, שבאמצעותו אפשר יהיה לתת מענה לאתגרי החיים וקשייהם.

יש מוצא

שלושת סוגי האמונה שהתפתחו בעיר הגדולה הם תגובות סתגלניות למציאות מסובכת. אין טעם לשפוט את החתול, הטווס והסוס במונחי טוב או רע, וניתן להגיב לכל אחד מהם מנקודת מבט אמפתית. בין אם האמונה היא שאין במה להאמין, שיש להאמין בדבקות רק בעצמי או שיש למצוא אל חדש - המדובר הוא בניסיונות אותנטיים לתת מענה אנושי לחרדה. לא מן הנמנע שהאדם המודרני יפתח אמונות נוספות, מסתגלות יותר או פחות, לתנאי העידן המורכב שבו הוא חי.

הניסיונות למצוא פתרון אמוני מתאים לחרדה הכל־נוכחת בחיים האורבניים טרם הבשילו. אך האמנות וסיפורי הקדם מרמזים שאף אם החרדה בלתי מחיקה היא אף פעם אינה דרך ללא מוצא. באורח פלא, דווקא החרדה העצומה ביותר ובהלת המוות שהיא מעוררת, מייצרות כיוונים חדשים של אמונה ותקווה. לקראת סוף יצירתו המונומנטלית כותב טי.אס אליוט: “מי השלישי שהולך תמיד לצדך?/ כשאני סופר, יש רק אתה ואני יחד/ אבל כשאני מביט במעלה הדרך הלבנה / יש תמיד עוד אחד שהולך לצדך”.

הגיבור ב”מועדון קרב” מביט בתוצאות הקטסטרופליות של “פרויקט חורבן”. העיר קורסת לנגד עיניו. אך הוא לא עומד לבד. הוא מחזיק בידה של אהובתו, ובאמונה שמצא דרך מקורית לשכון בעולם ופתח אפשרי לגאולה. בבל גם היא אבדה ולא היתה לה תקומה. אך מהו הסיפור הבא מיד אחריה? זהו סיפורו של אברהם. איש נועז שעוזב את בית אביו ופותח יחד עם שרה אהובתו במסע אמונה סיזיפי ומעורר השראה. החורבן מאחוריו אך בלבו אמונה חדשה, אהבה לממש וארץ לגלות אליה. אל יקל הדבר בעיניכם; ברגעי הכאב הקשים והמבהילים ביותר מה שאנו זקוקים לו הוא רק “עוד אחד שיילך לצדנו” - כאמונה פנימית נוסכת כוח, או בדמות אדם האוחז את ידינו ומבטיח שהחרדה תשקוט, הכאב יחלוף, הכל עוד יהיה בסדר. באמת.

סצנת הסיום של "מועדון קרב"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות